משלחת נמרוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1909-1907, המוכרת בשם משלחת נמרוד, הייתה הראשונה בשלוש משלחות לאנטארקטיקה בראשות ארנסט שקלטון. מטרתה העיקרית, בתוך מגוון של יעדים גאוגרפיים ומדעיים, הייתה להיות הראשונה שתגיע אל הקוטב הדרומי. מטרה זו לא הושגה, אבל מסעה של המשלחת דרומה הגיע אל קו הרוחב הדרומי הרחוק היותר, 88°, '23 דרום, מרחק 180.6 ק"מ בסך הכל מן הקוטב.‏[1] זה היה המרחק הרב ביותר דרומה שהושג עד אז ושיא ההתקרבות אל כל אחד מהקטבים. קבוצה נפרדת בהנהגת הגאולוג הולשי-אוסטרלי אדג'וורת דייוויד הגיעה למיקום המשוער של הקוטב המגנטי הדרומי, ועוד הישג של המשלחת היה ההעפלה הראשונה על הר ארבוס, הר הגעש השני בגובהו באנטארקטיקה.

המשלחת לא קיבלה סיוע ממשלתי או ממסדי, ונסמכה על הלוואות פרטיות ועל תרומות אישיות. היא סבלה מבעיות מימון וההכנות לקראתה נעשו בחופזה. ספינת המשלחת, "נמרוד" הייתה במחצית גודלה של אוניית משלחת דיסקברי של קפטן סקוט מן השנים 1904-1901, ולצוותו של שקלטון חסר הניסיון הדרוש למשלחת מסוג זה. חילוקי דעות התעוררו כתוצאה מהחלטתו של שקלטון להקים את בסיס המשלחת במצר מק-מרדו, סמוך למטה הראשי שקבע שם סקוט בשעתו, בניגוד להבטחה שנתן לסקוט להימנע מכך. אף על פי כן, גם אם פרופיל המשלחת היה נמוך בראשית הדברים במידה ניכרת מזה של משלחת סקוט שש שנים קודם לכן, הישגיה עוררו עניין בבריטניה והציבו את שקלטון בעמדת גיבור בעיני הציבור. הצוות המדעי, שכלל את המנהיג לעתיד של המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה, דאגלס מוסון, ביצע עבודת שטח מקיפה בתחומי הגאולוגיה, הזואולוגיה והמטאורולוגיה. סידורי התעבורה של שקלטון, שהתבססו על פונים מנצ'וריים, גרירה ממונעת וכלבי מזחלות, היו חידושים , שעל אף הצלחתם המוגבלת, הועתקו לאחר זמן על ידי סקוט במשלחת טרה נובה שגורלה נחרץ.

בשובו מן המשלחת, גבר שקלטון על ספקנותה הראשונית של החברה הגאוגרפית המלכותית לגבי הישגיו וקיבל שפע כיבודים ציבוריים, לרבות תואר אבירות מן המלך אדוארד השביעי. מבחינה כספית, לא יצא שקלטון נשכר מן המשלחת ובסופו של דבר נזקק למענק ממשלתי כדי לעמוד בהתחייבויותיו. תוך שלוש שנים קמו מתחרים לשיא הדרומי שלו, כשתחילה אמונדסן ואחר סקוט הגיעו שניהם אל הקוטב הדרומי. עם זאת, ברגע הניצחון שלו עצמו, קבע אמונדסן, "שמו של ארנסט שקלטון יהא כתוב לעד ברשומות של חקר אנטארקטיקה באותיות של אש."

בול אוסטרלי לציון מסע משלחת שקלטון לקוטב הדרומי המגנטי

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקלטון היה קצין זוטר במשלחת האנטארקטית הראשונה של סקוט, משלחת דיסקברי. הוא נשלח הביתה בספינת הסיוע "מורנינג" ב-1903, לאחר התמוטטות פיזית במהלך המסע העיקרי של המשלחת לדרום. (שקלטון יצא עם סקוט ועם אדוארד וילסון למסע רגלי דרומה ב-1903-1902, שמטרתו הייתה להשיג שיא בקו הרוחב 82°, '17 דרום. כל השלושה סבלו במסעם חזרה מתשישות וכנראה גם מצפדינה בשלב מוקדם, אבל מצבו של שקלטון היה הקשה ביותר. סקוט פסק, ש"אסור לו להסתכן בתלאות נוספות במצב בריאותו הנוכחי". שקלטון ראה בכישלון הגופני הזה אות קלון לעצמו, ובשובו לאנגליה היה נחוש בדעתו, כדברי הקצין השני של "דיסקברי", אלברט ארמיטג', להוכיח את עצמו כ"עולה על סקוט". אף על פי כן, הוא דחה את ההצעה לחזור מיד לאנטארקטיקה כקצין ראשי של ספינת הסיוע השנייה של "דיסקברי", טרה נובה, אחרי שעזר לצייד אותה; הוא עזר גם לצייד את "אורוגוואי", הספינה שהוכנה לחילוץ משלחתו של אוטו נורדנסקיילד, שנתקעה בים ודל. במהלך השנים הבאות, אגב טיפוח תקוות עולות ודועכות לסירוגין, לחידוש הקריירה שלו באנטארקטיקה, פנה שקלטון לעיסוקים אחרים, ובשנת 1906 עבד אצל איל התעשייה סר ויליאם בירדמור כאיש יחסי ציבור.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות ראשוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכניתו המקורית, שלא פםורסמה ברבים, חזה שקלטון הקמת בסיס במטה הישן של משלחת דיסקברי במצר מק-מרדו. משם התכוון לשגר קבוצות בנסיון להגיע אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי ואל הקוטב הדרומי המגנטי. מסעות נוספים יבואו בהמשך, ותתקיים תוכנית מתמדת של עבודה מדעית. התוכנית המוקדמת הזאת גם גילתה את שיטות התעבורה שהציע שקלטון, שהיה בהן שילוב של כלבים, סוסי פוני וכלי רכב מנועי, מתוכנן במיוחד למטרה זו. סוסי פוני או הנעה מוטורית לא היו בשימוש קודם לכן באנטראקטיקה, אם כי פונים שימשו את פרדריק ג'קסון במשלחת הארקטית של ג'קסון והרמסוורת' בשנים 1897-1894. על אף הדיווחים המבולבלים של ג'קסון על כוח העמידה של סוסי הפוני שלו, ובניגוד לעצה ספציפית מננסן, חוקר הקטבים הנורבגי המהולל, התרשם שקלטון די הצורך לקחת 15 פונים, מספר שצומצם בהמשך ל-10. עד שהציג את תוכניותיו לפני החברה הגאוגרפית המלכותית בפברואר 1907, כבר שינה שקלטון את הערכת העלות שלו למחיר מציאותי יותר של 30,000 ליס"ט . מכל מקום, תגובת החברה הגאוגרפית להצעותיו של שקלטון הייתה פושרת; בהמשך יוודע לשקלטון, שהחברה הייתה מודעת בשלב זה לשאיפתו של סקוט לצאת בראש משלחת חדשה והייתה מעוניינת לשמור את מלוא תמיכתה לסקוט.

משלחת נמרוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

 A three-masted ship with sails furled, short funnel amidships, flag flying from the stern on left of picture. Two small boats are close by, and a larger vessel decked with bunting is visible in the background.
ספינת המשלחת "נמרוד" יוצאת בדרכה לאנטארקטיקה

שקלטון התכוון להגיע לאנטארקטיקה עם דאגלס מוסון בינואר 1908, ומכאן שהיה עליו לצאת מאנגליה במהלך קיץ 1907. היו לו אפוא שישה חודשים לגייס מימון, לרכוש ולהתאים ספינה, לקנות את כל הציוד והאספקה ולגייס את הצוות. באפריל, מתוך שסבר שהשיג את תמיכתו של איש העסקים הסקוטי דונלד דטיוארט, נסע שקלטון לנורבגיה כדי לרכוש שם אונייה מותאמת לשייט קטבים, שתכולתה 700 טון, בשם "ביורן". אונייה זו הייתה אידיאלית לשימוש כאוניית המשלחת, אבל כשסטיוארט משך את תמיכתו, היה מחירה מעבר לאמצעיו של שקלטון. "ביורן" נקנתה לבסוף על ידי חוקר ארצות גרמני בשם וילהלם פילכנר ובשמה החדש "דויטשלנד" שימשה אותו במסעו אל ים ודל בשנים 1913-1911. שקלטון נאלץ להסתפק ב"נמרוד", הישנה והקטנה בהרבה, שאותה יכול היה להשיג תמורת 5,000 ליס"ט. הייתה זו ספינת עץ בת 40, ששימשה לצייד כלבי-ים, בעלת כושר נשיאה של 334 טון, כך שהגיעה בגודלה לפחות ממחצית גודלה של "דיסקברי", ספינה חדשה בת 736 טון, ששימשה את סקוט במשלחת דיסקברי בשנים 1904-1901.

שקלטון הוכה בהלם כשראה לראשונה את "נמרוד", כאשר הגיעה ללונדון מניופאונדלנד ביוני 1907. "היא הייתה רעועה מאוד והצחינה משמן כלבי-ים ובדיקה [...] גילתה, שיש לכפור אותה לאטימת סדקים ולהחליף את תרניה." אף על פי כן, בידי בעלי מלאכה מנוסים, לבשה הספינה תוך זמן קצר "חזות נעימה יותר לעין." עם הזמן, דיווח שקלטון, חש עצמו גאה מאוד בספינה הקטנה והחסונה.

גיוס כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית יולי 1907 לא הצליח שקלטון להבטיח תמיכה כספית של ממש מעבר לערבות של בירדמור וחסרו לו הכספים הדרושים להשלמת הכשרתה מחדש של הספינה. באמצע יולי פנה אל הפילנטרופ אדוארד גינס, ראש המשפחה האנגלו-אירית, שעשתה את הונה במבשלות בירה. גינס הסכים לערוב לסכום של 2,000 ליס"ט, בתנאי ששקלטון ינמצא תומכים נוספים, שיתרמו עוד 6,000 ליס"ט. שקלטון מילא אחר התנאי הזה, והמימון הנוסף כלל 2,000 ליס"ט מסר פיליפ ברוקלהרסט, ששילם סכום זה להבטיח לעצמו מקום במשלחת.

גם עם מתנה של הרגע האחרון בסך 4,000 ליס"ט מדודנו של שקלטון, ויליאם בל, עוד לא הגיעה המשלחת לסכום הנדרש בסך 30,000 ליס"ט, אבל די היה בכך כדי להשלים את הכשרת הספינה להפלגה. גיוס התרומות נמשך באוסטרליה אחרי שהספינה הגיעה לשם; עוד 5,000 ליס"ט ניתנו כמענק מממשלת אוסטרליה, וממשלת ניו זילנד העניקה 1,000 ליס"ט. בדרך זו, ובתוספת עוד הלוואות ותרומות קטנות יותר, נצברו 30,000 הליס"ט, אף כי עד תום המשלחת הגיעו סך העלויות, לפי אומדנו של שקלטון, לכדי 45,000 ליס"ט. בסופו של דבר נדרש מענק של 20,000 ליס"ט מן הממשלה הבריטית כדי לאפשר לשקלטון לשלם לאנשים שערבו לו, וסביר להניח, שכמה חובות נמחקו.

שקלטון ציפה להרוויח סכומים גדולים מן הספר שכתב על המשלחת ומהרצאות. הוא גם קיווה להפיק רווח ממכירות בולי דואר מיוחדים, שיישאו את חותמת משרד הדואר של אנטארקטיקה, ששקלטון, במינוי זמני של מנהל דואר מטעם ממשלת ניו זילנד, התכוון לייסד שם. אף לא אחת מן התוכניות האלה לא נשאה את פירות העושר המקווים, אף כי משרד הדואר קם והיה בכף רוידס ושימש לקבלה והעברה של דואר המשלחת. משרד דואר אנטארקטי נוסד באיי אורקני הדרומיים ב-1904 בתחנה המטאורולגית אורקדאס, על ידי המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה בראשות ויליאם ספיירס ברוס.

סגל המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

 Man, probably mid-forties, dark hair, clean shaven, wearing a high collar with tie, looking straight ahead. He is holding an open book
פרופ' אדג'וורת דייוויד, שעמד בראש הצוות המדעי

שקלטו קיווה לגייס קבוצת ייצוג חזקה ממשלחת דיסקברי, והציע לעמיתו מן המשלחת, אדוארד וילסון את משרת המדען הראשי ואת תפקיד סגנו.וילסון סירב, על יסוד עבודתו עם הוועדה של משרד החקלאות, הדייג והמזון של הממלכה המאוחדת לחקר מחלת תרנגול הבר. סירובים נוספים הגיעו מעוד אנשי "דיסקברי", - מייקל בארן, רג'ינלד סקלטון ולבסוף ג'ורג' מאלוק, שגילה שלא בצדיה לשקלטון, שכל קציני דיסקברי התחייבו לסקוט ולתוכניותיו למשלחת שעוד לא הוכרזה. אנשי "דיסקברי" היחידים שהצטרפו לשקלטון היו שני הקצינים הזוטרים, פרנק ויילד וארנסט ג'ויס. נראה ששקלטון הבחין בג'ויס בקומה העליונה של אוטובוס שעבר על פני משרדי המשלחת בלונדון, ומישהו נשלח לאתר אותו ולהביאו למשרד.

סגנו של שקלטון - אם כי דבר זה לא הובהר עד שהמשלחת הגיעה לאנטארקטיקה - היה ג'יימסון אדמס, סגן במילואים בצי המלכותי, שוויתר על ההזדמנות לקבל משרת קצין בקבע כדי להצטרף על שקלטון. אדמס פעל גם כמטאורולוג המשלחת. גם רב החובל של "נמרוד" היה קצין צי במילואים, רופרט אינגלנד; ג'ון קינג דייוויס בן ה-23, שיעשה לו שם בהמשך כרב חובל אנטארקטי, מונה ברגע האחרון לקצין ראשון. אניאס מקינטוש, קצין בצי הסוחר בקו הספנות Pֲ&O היה במקור קצין שני, אבל בהמשך הועבר לקבוצת החוף ומחליפו בתפקיד קצין שני היה א. א. הארבורד. בקבוצת החוף היו גם שני רופאים, אליסטר מקיי ואריק מרשל, ברנרד דיי המומחה למנועים, וסר פיליפ ברוקלהרסט, החבר התורם, שצורף לסגל כעוזר גאולוג.

הבטחה לסקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעתו של שקלטון מפברואר 1907, שבדעתו לקבוע את בסיס המשלחת שלו במטה הישן של משלחת דיסקברי, עוררה את תשומת לבו של סקוט, שתוכניותיו העתידיות לאנטארקטיקה עוד לא הובאו בשלב זה לידיעת הציבור. במכתב אל שקלטון תבע סקוט זכות קדימה על מצר מק-מרדו. "אני מרגיש, שיש לי זכות מסוימת לתחום העבודה שלי עצמי", כתב, והוסיף: "כל מי שיש או היה לו עניין בחקר ארצות יראה חבל ארץ זה כשייך לי, קודם כל ולפני הכל". הוא סיכם את מכתבו בהזכירו לשקלטון את חובת הנאמנות שלו כלפי מפקדו לשעבר.‏[2]

תשובתו הראשונית של שקלטון הייתה מרצה: "הייתי רוצה להתאים את עצמי להשקפתך עד כמה שאפשר, בלי ליצור מצב, שיהיה בלתי אפשרי בשבילי לעמוד בו." ואולם אדוארד וילסון, ששקלטון ביקש ממנו לתווך ביניהם, נקט עמדה קשוחה עוד יותר מזו של סקוט. "אני חושב שאתה צריך להסתלק ממצר מק-מרדו", כתב,‏[3] ויעץ לשקלטון שלא לערוך שום תוכניות עבודה מכל מקום שהוא בתחום ים רוס כולו, עד שסקוט יחליט "אילו גבולות הוא שם לזכויותיו הוא". לכך ענה שקלטון: "אין ספק בלבי, שזכויותיו מסתיימות בבסיס שביקש לעצמו [...] כפי שאני רואה זאת, הגעתי לקצה הגבול שלי ורחוק מזה לא אלך".

העניין נשאר ללא פיתרון כשסקוט חזר משירותו הימי במאי 1907. סקוט לחץ לקבוע קו תיחום ב-170° מערב - כל דבר מערבית לקו זה, לרבות האי רוס, מצר מק-מרדו ואדמת ויקטוריה, יהיו בחזקתו של סקוט. שקלטון, שעניינים אחרים העסיקו אותו, ראה עצמו נאלץ לוותר. ב-17 במאי חתם על הצהרה בה קבע כי הוא "משאיר את מצר מק-מרדו לך", ויחפש מעגן בנקודה מרוחקת יותר מזרחה, או במפרץ הלווייתנים, שבו ערך ביקור קצר במשלחת דיסקברי, או בארץ אדוארד השביעי. הוא לא ייגע כלל בחופי אדמת ויקטוריה.‏[4] הייתה זו כניעה לחסקוט ולווילסון, שממנה השתמע ויתור על מטרת המשלחת, להגיע לקוטב הדרומי המגנטי שנמצא בתחומי אדמת ויקטוריה. היסטוריון הקטבים בו ריפנבורו סבור, שהייתה זו "הבטחה שאסור ובלתי מוסרי היה לדרוש אותה ואסור היה לתת אותה, בשל האיום שהייתה עלולה להציב על מכלול הבטיחות של משלחת שקלטון." המחלוקת החמיצה את היחסים בין שני האנשים (ששמרו עם זאת על הנימוס המקובל בפרהסיה), והביאה לנתק גמור בידידות הקרובה, ששררה קודם לכן בין שקלטון לווילסון.

בדין וחשבון שלו על המשלחת אין שקלטון מזכיר ולו במילה את הריב עם סקוט. הוא מסתפק באמירה, כי "לפני שיצאנו לבסוף מאנגליה החלטתי, שבמידת האפשר אציב את הבסיס שלי בארץ אדוארד השביעי במקום [...] במצר מק-מרדו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קים היקוקס, "שקלטון, האתגר האנטארקטי", עמ' 30
  2. ^ Ranulph Fiennes "Captain Scott", Hodder & Stoughton, London 2003, isbn 0340826975, pp 140-141
  3. ^ Fiennes, p 141
  4. ^ Fiennes, p 142