משלחת טרה נובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
החבורה של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוארס, אוונס
מפת אנטארקטיקה ועליה המסלולים היבשתיים של שתי המשלחות, משלחת סקוט ומשלחת אמונדסן

משלחת טרה נובהאנגלית: Terra Nova Expedition) ‏ 1910-1912, או בשמה הרשמי המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1910 (British Antarctic Expedition 1910), יצאה למסעה בהנהגת רוברט פלקון סקוט, במטרה להיות הראשונה להגיע לקוטב הדרומי הגאוגרפי. סקוט וארבעת חבריו הגיעו אל הקוטב ב-17 בינואר 1912, ושם מצאו, כי המשלחת הנורבגית, בראשות רואלד אמונדסן, הקדימה אותם ב-33 ימים. סקוט ואנשיו מתו כולם במסע חזרה מן הקוטב; אחדות מגופותיהם, יומנים ותצלומים התגלו על ידי משלחת חיפוש שמונה חודשים לאחר מכן.

קפטן סקוט, מנהיג משלחת טרה נובה

סקוט היה מנוסה בפיקוד על משלחות לקוטב, לאחר שהנהיג קודם את "משלחת דיסקברי" לאנטארקטיקה בשנים 1901-04. משלחת טרה נובה, שנקראה על שם ספינת האספקה שלה, טרה נובה, הייתה יוזמה פרטית, שמומנה בתרומות ציבוריות בתוספת מענק ממשלתי. גיבוי נוסף קיבלה המשלחת מן האדמירליות הבריטית, שהוציאה ימאים מנוסים למסע, ומן החברה הגאוגרפית המלכותית. לצד החתירה לקוטב, קיבלה עליה המשלחת תוכנית מדעית מקיפה וחקרה את אדמת ויקטוריה וההרים המערביים. ניסיון נחיתה ומחקר של אדמת אדוארד השביעי נכשל. מסע אל כף קרוזייה, ביוני ויולי 1911, היה מסע המזחלות הממושך הראשון בעיצומו של החורף הקוטבי.

במשך שנים רבות לאחר מותו, נותר מעמדו של סקוט כגיבור טראגי על כנו ללא עוררין, ומעטים עסקו בשאלת גורמי האסון שפקד את משלחת הקוטב. ברבע האחרון של המאה ה-20 הועמדה המשלחת לבחינה מדוקדקת יותר, ודעות ביקורתיות יותר באו לביטוי בנושאי ארגונה והתנהלותה. דרגת אשמתו האישית של סקוט עודה שנויה במחלוקת בקרב הפרשנים.

ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שובה של "דיסקברי" מאנטארקטיקה ב-1904, חזר סקוט לקריירה הימית שלו, אך המשיך לטפח את השאיפה לדרום, כשמטרתו המוגדרת היא כיבוש הקוטב. משלחת דיסקברי הרימה תרומה חשובה לידע המדעי והגאוגרפי של אנטארקטיקה, אבל במונחי חדירה דרומה הגיעה רק עד 82°17′ ולא חצתה את חומת הקרח הגדולה. ב-5 בינואר 1904 שלחה האדמירליות הוראה לסקוט לחזור גם אם יהיה עליו להפקיר את ה"דיסקברי", פקודה ששברה את לבו, אך בסופו של דבר עלה בידו לחלץ את הספינה ולחזור עמה לניו זילנד.‏[1] ב-1909 התבשר סקוט כי משלחת נמרוד של ארנסט שקלטון כמעט והגיעה אל הקוטב. שקלטון החל את דרכו מבסיס סמוך למעגן הדיסקברי של סקוט במצר מק-מרדו, חצה את חומת הקרח הגדולה, גילה את הנתיב דרך קרחון בירדמור אל רמת הקוטב ויצא בכיוון הקוטב. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ב-88°23′ דרום, פחות מ-100 מיל גאוגרפיים (180 קילומטרים) ממטרתו.‏[2] אף על פי כן, סקוט תבע זכויות קבועות בחוק על אזור מצר מק-מרדו, שאותו תיאר כ"תחום העבודה" שלו עצמו, והשימוש שעשה שקלטון באזור כשקבע בו את הבסיס שלו היה הפרה של התחייבות שלא לעשות כן. המצב שהתהווה החמיץ את היחסים בין שני חוקרי הארצות והגביר את נחישותו של סקוט לגבור על הישגיו של שקלטון.

במהלך הכנותיו למסע רחוק יותר, היה סקוט מודע ליוזמות קוטב אחרות שבתכנון. משלחת יפנית עמדה על הפרק; המשלחת האוסטרלית לאנטארקטיקה בהנהגת דאגלס מוסון הייתה אמורה לצאת לדרך ב-1911, אך נועדה לפעול בחלק אחר של היבשת. בינתיים, רואלד אמונדסן, יריב אפשרי, הודיע על תוכניותיו למסע ארקטי, מהן חזר ברגע ששמע ב-15 בספטמבר 1909 על כוונתו של פירי לכבוש את הקוטב הצפוני. תוך יומיים התחיל בחשאי בתכנון משלחתו אל הקוטב הדרומי, לאחר שהוציא הזמנה ל-50 כלבי-מזחלות מגרנלנד והכשיל מראש כל נסיון מצד סקוט לרכוש בעצמו כלבים ממקור זה. אמונדסן טען, שבשלב זה לא ידע על כוונותיו של סקוט לצאת במשלחת חדשה לקוטב הדרומי, אך פרסומים בעיתונות מזימים טענה זו.‏[3]

הסגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריגווה גראן, מדריך הסקי הנורבגי

שישים וחמישה אנשים (כולל ממלאי-מקום) היו בקבוצות החוף והספינה של משלחת טרה נובה.‏[4] הם נבחרו מתוך 8,000 פונים‏[5] וכללו שבעה מוותיקי משלחת דיסקברי יחד עם חמישה, שהיו עם שאקלטון במשלחת שלו מ-1909-1907. סגן אדוארד אוונס, שנודע בכינויו טדי אוונס, שהיה קצין ניווט על האוניה "מורנינג", במבצע החילוץ של ה"דיסקברי", בשנת 1904, מונה למשנה של סקוט בשרשרת הפיקוד. הוא ויתר על תוכניות להרכיב משלחת משלו והעביר את התמיכה הכספית שלו אל סקוט.‏[6]

בין שאר חיילי הצי המלכותי שהאדמירליות שיחררה היו סגן הארי פנל, שישרת כנווט ויקבל את הפיקוד על האוניה לאחר שקבוצות החוף ירדו ממנה, ושני רופאים בדרגת סגן, ג'ורג' מאריי לוויק ואדוארד ל. אטקינסון.‏[7] ויקטור קמבל, קצין לשעבר בצי המלכותי, שנודע בשם "החובל השובב", היה בין המעטים שהיו בעלי כישורים בגלישת סקי, ונבחר להוביל את הקבוצה שתחקור את אדמת אדוארד השביעי.‏[8][9] שני קצינים שלא מן הצי המלכותי הבריטי התמנו למשלחת: הנרי רוברטסון באוארס, שנודע בכינוי "בירדי" והיה סגן בצי המלכותי של הודו[10] ולורנס אוטס ("טיטוס"), קפטן בצבא היבשה מגדוד האיניסקילינג דראגונס נ-6. אוטס, שהיה בעל הון עצמי, נידב את שירותיו למשלחת והכניס 1,000 ליס"ט (בערך של 2009, בסביבות 75,000 ליס"ט) לקופתה. כמו כן, בתחרות עם אלפי מתמודדים אחרים על הצטרפות למשלחת, ניצל את הידע שלו בטיפול בסוסים, שסקוט נזקק לו ביותר.‏[11]

האדמירליות סיפקה גם צוות מלחים וקציני-ים זוטרים, בהם ותיקי אנטארקטיקה אדגר אוונס, טום קריין וויליאם לאשלי. בין שאר הימאים בקבוצה העיקרית היו פטריק קֵהאן וויליאם פורד, תומאס קְליסוֹלְד (טבח) ופרדריק הוֹפֶּר (דייל משק). שני רוסים, דימטרי גֶרוֹף (כלבן) ואנטון אוֹלְמצֶ'נקוֹ (סייס)נמנו גם הם עם צוות הנחיתה.

לראש התוכנית המדעית שלו מינה סקוט את אדוארד אדריאן וילסון כמדען ראשי. וילסון היה איש-אמונו הקרוב ביותר של סקוט בין חברי הקבוצה; במשלחת דיסקברי ליוה וילסון את סקוט בצעדה אל קצה הדרום. נוסף להיותו רופא מוסמך וזואולוג חוקר בעל שם, היה וילסון גם מאייר מוכשר. בצוות המדעי שלו - במילים של הביוגרף של סקוט, דייוויד קריין, "קבוצת מדענים שמרשימה ממנה לא הייתה עוד במשלחת לקוטב"‏[12] - היו כמה, שייהנו בעתיד מקריירות מכובדות: ג'ורג' סימפסון, ה(מטאורולוג, צ'ארלס רייט, הפיזיקאי הקנדי, והגאולוגים פרנק דבנהאם וריימונד פריסטלי.‏[13] תומאס גריפית' טיילור, בכיר הגאולוגים, הביולוג אדוארד ויליאם נלסון ועוזר הזואולוג אפסלי צ'רי-גארארד השלימו את הצוות. לצ'רי-גארארד לא הייתה כל הכשרה מדעית, אבל הוא היה בן חסותו של וילסון. הוא תרם, כמו אוטס, 1,000 ליס"ט לכספי המשלחת. על אף סירובו הראשוני של סקוט לקבלו למשלחת, השאיר צ'רי-גארארד את תרומתו על כנה, ומעשה זה הרשים את סקוט והניע אותו לשנות את החלטתו הקודמת. דייוויד קריין, הביוגרף של סקוט, מתאר את צ'רי-גאראראד כ"פרשן, היסטוריון ומצפונה של המשלחת בעתיד."‏[14] הרברט פונטינג היה צלם המשלחת, שתמונותיו יהוו תעודה חזותית חיה.‏[15] לפי עצת פריטיוף ננסן, גייס סקוט מומחה סקי נורבגי צעיר, טריגווה גראן.‏[16]

צוות המשלחת התאפיין מראשיתה בנכונות האנשים לבצע כל עבודה לפי דרישה, בהתנדבות ומעבר לעבודתם הספציפית. גם אנשי מנהלה ומדענים עסקו בהטענת פחם ובכל עבודה פיזית אחרת, ואת משימותיהם ביצעו בכל שעה שיכלו. כך נוצרה במשלחת אווירת אחווה ורעות, שעמדה בעינה בכל הקשיים שמצאו את אנשיה בהמשך.‏[17]

התחבורה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cecil Meares, רוכש בעלי החיים
סוסי הפוני הסיביריים על סיפון טרה נובה

לתחבורה יבשתית בחר סקוט במזחלות ממונעות ובמזחלות אליהן רתמו כלבים ומזחלות אליהן רתמו סוסי פוני. Cecil Meares מונה לטפל בכלבי המזחלות ו-Bernard Day, מי שהיה המכונאי של ארנסט שקלטון, מונה כאחראי לטיפול במזחלות הממונעות. לטיפול בסוסי הפוני הועידו את לורנס אוטס, אך בגלל אי יכולתו להצטרף למשלחת לפני 1910, הוטלה רכישת הסוסים על Cecil Meares, שידיעותיו בתחום זה היו מוגבלות מאוד. Cecil Meares בחר ורכש עבור המשלחת 34 כלבי מגררות ועשרים סוסי פוני. את רכישת בעלי החיים ביצע בסיביר, בניקולאיבסק, שם גם גייס נוהג כלבים מנוסה בשם דימיטרי גרוב (Dimitri Gerov) ופרש מרוצים רוסי בשם אנטון אומלצ'נקו (Anton Omelchenko).

השימוש במזחלות ממונעות ובסוסי פוני נעשה לראשונה במשלחת של ארנסט שקלטון בשנים 1907 - 1909 ולפי התרשמותו של סקוט, הם הביאו תועלת ממשית וסקוט ראה פוטנציאל גדול במזחלות הממונעות. למרות זאת, סקוט תכנן שעיקר המאמץ יוטל על שרירי חברי המשלחת, כשהשימוש בכלבים, סוסים ומזחלות ממונעות הוגבל להובלת מזון ואספקה לאורך מחסום הקרח, כדי לאפשר לחברי המשלחת לחסוך את כוחם לקראת מקטעי דרך על הקרחון ועל הרמה.

סקוט היה פסימי לגבי התועלת הצפויה מהשימוש בכלבים, בגלל הניסיון הלא טוב בתקופת משלחת דיסקברי, אך בנושא זה התבדה והוא הודה ביעילותם, כשהם מופעלים על ידי האנשים המתאימים.

הספינה טרה נובה בתצלום של הרברט פונטינג משנת 1910
קבוצה להקמת מחסן מצרכים 1911

המימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו במשלחת דיסקברי, שם טופל נושא הכספים בשיתוף פעולה בין "החברה המלכותית" והחברה הגאוגרפית המלכותית, משלחת טרה נובה התארגנה כמשימה פרטית, ללא תמיכה מוסדית משמעותית. סקוט העריך את העלות הכוללת בסך 40,000 ליס"ט (כ-3 מיליון לירות במונחים של שנת 2009), שמחציתם כוסתה בסופו של דבר במענק ממשלתי. את השאר גייסו באמצעות מגבית ציבורית והלוואות. עוד סייעה למשלחת אספקת חינם של מגוון מצרכים וציוד מחברות מסחריות אוהדות. משימת גיוס התרומות נפלה בחלקה הגדול על סקוט וכילתה הרבה מזמנו וממרצו. הגיוס נמשך גם בדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד לאחר שה"טרה נובה" הפליגה ממימי בריטניה.

ההוצאה היחידה הגדולה ביותר הייתה קניית הספינה "טרה נובה", בסכום של 12,5000 ליס"ט. ה"טרה נובה" כבר ביקרה קודם באנטארקטיקה, כחלק ממבצע החילוץ השני של "דיסקברי". סקוט רצה להשיט אותה ככלי שיט של הצי תחת "הנס הלבן"; למטרה זו, רכש חברות ב"שייטת היאכטות המלכותית" תמורת 100 ליס"ט. כך היה מסוגל לאכוף משמעת בנוסח הצי על אנשי המשלחת, ובתור יאכטה רשומה של השייטת, הייתה "טרה נובה" פטורה מתקנות מועצת הסחר, שהיו עלולות לערער על כשירותה להפלגה.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוט הגדיר את מטרות המשלחת בפנייה הראשונית שלו לציבור: "המטרה העיקרית של משלחת זו היא להגיע אל הקוטב הדרומי, ולהשיג לאימפריה הבריטית את הכבוד הכרוך בהישג זה." היו עוד מטרות, הן מדעיות והן גאוגרפיות; המדען הראשי וילסון ראה את העבודה המדעית כיעדה הראשון במעלה של המשלחת: "איש לא יוכל להגיד, שאין זה אלא מסע-צייד קוטבי ותו לא; ... אנחנו רוצים, שבזכות העבודה המדעית יהיה הקוטב רק פרט אחד בתוצאות." וילסון רצה להמשיך בחקירות, שהחלו במהלך משלחת דיסקברי, של מושבת הפינגווינים בכף קרוזייה ולהוציא לפועל תוכנית של מחקרים גאולוגיים, מגנטיים ומטאורולוגיים בסדר גודל "ללא תקדים". היו עוד תוכניות לחקור את אדמת אדוארד השביעי, מבצע שקמבל, שהיה אמור לעמוד בראשו, תיאר כדבר החשוב ביותר במשלחת כולה, ואת אדמת ויקטוריה.

העונה הראשונה, 1911-1910[עריכת קוד מקור | עריכה]

היציאה לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טרה נובה" הפליגה מקרדיף, ויילס, ב-15 ביוני 1910. סקוט, שעוכב בענייני המשלחת, הפליג מאוחר יותר באוניית נוסעים מהירה יותר והצטרף לספינה בדרום אפריקה. במלבורן, אוסטרליה, עזב את הספינה להמשיך בגיוס כספים, וה"טרה נובה" המשיכה בדרכה אל ניו זילנד. במלבורן מצא סקוט מברק מאמונדסן, בו הודיע לסקוט שהנורבגי "מתקדם דרומה"; המברק היה האיתות הראשון לסקוט שהוא מצוי בתחרות. כשהעיתונות ביקשה את תגובתו, ענה סקוט ששום שינוי לא יחול בתוכניותיו וכי איננו מתכוון להקריב את מטרותיה המדעיות של המשלחת כדי לזכות במירוץ אל הקוטב. ביומנו כתב, כי לאמונדסן יש סיכוי טוב להצליח, ואולי הוא ראוי למזלו אם יעמוד בתלאות הדרך.

סקוט הצטרף שוב לספינה בניו זילנד, שם הוטענה עליה צידה נוספת וכן 34 כלבי מזחלות, סוסי פוני סיביריים ושלוש מזחלות ממונעות. "טרה נובה", עמוסה הרבה מעבר ליכולתה, עזבה לבסוף את פורט צ'למרס ב-29 בנובמבר 1910. בימים הראשונים של דצמבר נתקלה הספינה בסערה כבדה; בנקודה מסוימת, כשהספינה התחבטה בין משברים גבוהים והמשאבות פסקו לעבוד, נאלצו אנשי הצוות לרוקן את המים בדליים. כתוצאה מהסערה אבדו שני סוסי פוני, כלב אחד, למעלה מ-10 טון פחם ו-300 ליטר דלק. ב-10 בדצמבר נתקלה "טרה נובה" בקרח דרומי דחוס ונתקעה במקומה למשך 20 יום, לפני שהצליחה להיחלץ ולהמשיך דרומה. העיכוב, שסקוט ייחס ל"סתם ביש מזל", איכל 61 טון פחם.‏[18]

בסיס כף אוונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

 Dimly lit interior of a timber structure, with (left) a long table on which are papers and other unidentifiable objects. There are also bunks, sheles and packing cases. To the right, under a small window, is a smaller table with a chair.
פנים הצריף בכף אוונס (צילום מודרני)

בהגיעה מן האי רוס ב-4 בינואר 1911, תרה "טרה נובה" אחר מקומות מתאימים לעגינה סביב כף קרוזייה בקצה המזרחי של האי, לפני שהמשיכה אל מצר מק-מרדו שבחלקו המערבי, שם עגנו בעבר הן "דיסקברי" והן "נמרוד". סקוט שקל כמה אתרים מתאימים לחרוף בהם, ולבסוף בחר בכף שזכר מימי ה"דיסקברי" כ"סקוארי", כ-24 ק"מ צפונית לבסיס של סקוט מ-1902 בהאט פוינט. סקוט קיווה, שהאתר הזה, שנקרא כף אוונס על שם סגנו לפיקוד, יהיה נקי מקרח במשך הקיץ האנטארקטי הקצר, כך שהספינה תוכל לצאת ולבוא. משיקפאו מי הים מדרום, תהיה למשלחת גישה נוחה על פני הקרח להאט פוינט ולחומת הקרח. בכף אוונס ירדו קבוצות החוף מן הספינה, עם הפונים, הכלבים, שלוש המזחלות הממונעות (שאחת מהן אבדה בזמן הפריקה) וחלקה הגדול של הצידה לקבוצה. סקוט "השתאה לכוחם של הפונים", שהעבירו את האספקה והציוד מן הספינה אל החוף. צריף טרומי, שמידותיו 15 מ' על 7.7 מ', הוקם והיה מוכן למגורים ב-18 בינואר.

מחנה אמונדסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפעולה של סקוט כללה מחקר ועבודה מדעית באדמת אדוארד השביעי, ממזרח לחומת הקרח. לתכלית זו התארגנה קבוצה בהנהגת קמבל, שקיבלה הנחיות לחקור את אדמת ויקטוריה מצפון-מערב אם יתברר שאדמת אדוארד השביעי איננה נגישה. ב-26 בינואר 1911 יצאה קבוצת קמבל בספינה ופניה מזרחה. לאחר כמה נסיונות כושלים להנחית את הקבוצה בחוף אדמת אדוארד השביעי, נקט קמבל באפשרות השנייה והפליג אל אדמת ויקטוריה. בדרכה מערבה לאורך שולי חומת הקרח, פגשה "טרה נובה" במשלחת הקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן, שחנתה במפרץ הלווייתנים, מפרצון בחומת הקרח.

אמונדסן היה אדיב ומכניס אורחים, התיר לקמבל לחנות בקרבת מקום והציע לו עזרה עם כלביו. קמבל דחה בנימוס את הצעותיו וחזר עם קבוצתו לכף אוונס לדווח על ההתפתחות. סקוט קיבל את החדשות ב-22 בפברואר, במהלך המשלחת הראשונה לציוד המחסנים. לדברי אפסלי צ'רי-גארארד, תגובתו הראשונה של סקוט וקבוצתו הייתה לחוש אל מפרץ הלוותנים ו"לברר את העניינים" עם אמונדסן. מכל מקום, סקוט תיעד את האירוע בקור רוח ביומנו. "דבר אחד ויחיד מקובע בדעתי. מהלך הדברים הנכון, כמו גם הנבון ביותר, מצדנו יהיה להתקדם בדיוק כאילו דבר זה לא קרה. להמשיך ולעשות כמיטב יכולתנו לכבוד ארצנו, ללא פחד או מורא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ranulph Finnes, Captain Scott, ראנולף פינז, "קפטיין סקוט", עמ' 129
  2. ^ פינז, עמ' 154
  3. ^ פינז, עמ' 156-7
  4. ^ רשומים בספרו של האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך I, עמ' 22-21
  5. ^ האקסלי, שם, כרך II, עמ' 498
  6. ^ קריין, עמ' 403-401
  7. ^ קריין, עמ' 416-413
  8. ^ האנטפורד, עמ' 267
  9. ^ פרסטון, עמ' 111
  10. ^ קריין, עמ' 416-413
  11. ^ פינז, עמ' 173
  12. ^ קריין, עמ' 416-13
  13. ^ פרסטון, עמ' 112
  14. ^ קריין, עמ' 417
  15. ^ פרסטון, עמ' 114
  16. ^ האנטפורד, עמ' 262-64
  17. ^ צ'רי-גארארד, המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 2
  18. ^ פינז, עמ' 193-4