משלחת טרה נובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
החבורה של סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912. משמאל לימין: (עומדים) וילסון, סקוט, אוטס; (יושבים) באוארס, אוונס
מפת אנטארקטיקה ועליה המסלולים היבשתיים של שתי המשלחות, משלחת סקוט ומשלחת אמונדסן

משלחת טרה נובהאנגלית: Terra Nova Expedition) ‏ 1910-1912, או בשמה הרשמי המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1910 (British Antarctic Expedition 1910), יצאה למסעה בהנהגת רוברט פלקון סקוט, במטרה להיות הראשונה להגיע לקוטב הדרומי הגאוגרפי. סקוט וארבעת חבריו הגיעו אל הקוטב ב-17 בינואר 1912, ושם מצאו, כי המשלחת הנורבגית, בראשות רואלד אמונדסן, הקדימה אותם ב-33 ימים. סקוט ואנשיו מתו כולם במסע חזרה מן הקוטב; אחדות מגופותיהם, יומנים ותצלומים התגלו על ידי משלחת חיפוש שמונה חודשים לאחר מכן.

קפטן סקוט, מנהיג משלחת טרה נובה

סקוט היה מנוסה בפיקוד על משלחות לקוטב, לאחר שהנהיג קודם את "משלחת דיסקברי" לאנטארקטיקה בשנים 1901-04. משלחת טרה נובה, שנקראה על שם ספינת האספקה שלה, טרה נובה, הייתה יוזמה פרטית, שמומנה בתרומות ציבוריות בתוספת מענק ממשלתי. גיבוי נוסף קיבלה המשלחת מן האדמירליות הבריטית, שהוציאה ימאים מנוסים למסע, ומן החברה הגאוגרפית המלכותית. לצד החתירה לקוטב, קיבלה עליה המשלחת תוכנית מדעית מקיפה וחקרה את אדמת ויקטוריה וההרים המערביים. ניסיון נחיתה ומחקר של ארץ אדוארד השביעי נכשל. מסע אל כף קרוזייה, ביוני ויולי 1911, היה מסע המזחלות הממושך הראשון בעיצומו של החורף הקוטבי.

במשך שנים רבות לאחר מותו, נותר מעמדו של סקוט כגיבור טראגי על כנו ללא עוררין, ומעטים עסקו בשאלת גורמי האסון שפקד את משלחת הקוטב. ברבע האחרון של המאה ה-20 הועמדה המשלחת לבחינה מדוקדקת יותר, ודעות ביקורתיות יותר באו לביטוי בנושאי ארגונה והתנהלותה. דרגת אשמתו האישית של סקוט עודה שנויה במחלוקת בקרב הפרשנים.

ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שובה של "דיסקברי" מאנטארקטיקה ב-1904, חזר סקוט לקריירה הימית שלו, אך המשיך לטפח את השאיפה לדרום, כשמטרתו המוגדרת היא כיבוש הקוטב. משלחת דיסקברי הרימה תרומה חשובה לידע המדעי והגאוגרפי של אנטארקטיקה, אבל במונחי חדירה דרומה הגיעה רק עד 82°17′ ולא חצתה את חומת הקרח הגדולה, היא מדף הקרח רוס. ב-5 בינואר 1904 שלחה האדמירליות הוראה לסקוט לחזור גם אם יהיה עליו להפקיר את ה"דיסקברי", פקודה ששברה את לבו, אך בסופו של דבר עלה בידו לחלץ את הספינה ולחזור עמה לניו זילנד.‏[1] ב-1909 התבשר סקוט כי משלחת נמרוד של ארנסט שקלטון כמעט והגיעה אל הקוטב. שקלטון החל את דרכו מבסיס סמוך למעגן הדיסקברי של סקוט במצר מק-מרדו, חצה את חומת הקרח הגדולה, גילה את הנתיב דרך קרחון בירדמור אל רמת הקוטב ויצא בכיוון הקוטב. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ב-88°23′ דרום, פחות מ-100 מיל גאוגרפיים (180 קילומטרים) ממטרתו.‏[2] אף על פי כן, סקוט תבע זכויות קבועות בחוק על אזור מצר מק-מרדו, שאותו תיאר כ"תחום העבודה" שלו עצמו, והשימוש שעשה שקלטון באזור כשקבע בו את הבסיס שלו היה הפרה של התחייבות שלא לעשות כן. המצב שהתהווה החמיץ את היחסים בין שני חוקרי הארצות והגביר את נחישותו של סקוט לגבור על הישגיו של שקלטון.‏[3]

סקוט ואדוארד אוונס פעלו יחדיו לגיוס כספים למימון המשלחת, מבצע לא קל בימים שבריטניה סבלה מאבטלה ומחסור וממשלתה הטילה מסים גבוהים על עשירי הארץ. אוונס היה מוכשר יותר מסקוט בנושא זה, ומצא, שכדי לשכנע אילי הון לתרום למשלחת מחקר עדיף שלא לשעמם אותם בענייני מחקר מדעי, אלא לשים את הדגש על מרבצי מחצבים המצפים לגלויים בין הקרחונים.‏[4]

במהלך הכנותיו למסע רחוק יותר, היה סקוט מודע ליוזמות קוטב אחרות שבתכנון. משלחת יפנית עמדה על הפרק; המשלחת האוסטרלית לאנטארקטיקה בהנהגת דאגלס מוסון הייתה אמורה לצאת לדרך ב-1911, אך נועדה לפעול בחלק אחר של היבשת. בינתיים, רואלד אמונדסן, יריב אפשרי, הודיע על תוכניותיו למסע ארקטי, מהן חזר ברגע ששמע ב-15 בספטמבר 1909 על כוונתו של פירי לכבוש את הקוטב הצפוני. תוך יומיים התחיל בחשאי בתכנון משלחתו אל הקוטב הדרומי, לאחר שהוציא הזמנה ל-50 כלבי-מזחלות מגרנלנד והכשיל מראש כל ניסיון מצד סקוט לרכוש בעצמו כלבים ממקור זה. אמונדסן טען, שבשלב זה לא ידע על כוונותיו של סקוט לצאת במשלחת חדשה לקוטב הדרומי, אך פרסומים בעיתונות מזימים טענה זו.‏[5]

הסגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריגווה גראן, מדריך הסקי הנורבגי

שישים וחמישה אנשים (כולל ממלאי-מקום) היו בקבוצות החוף והספינה של משלחת טרה נובה.‏[6] הם נבחרו מתוך 8,000 פונים‏[7] וכללו שבעה מוותיקי משלחת דיסקברי יחד עם חמישה, שהיו עם שאקלטון במשלחת שלו מ-1909-1907. סגן אדוארד אוונס, שנודע בכינויו טדי אוונס, שהיה קצין ניווט על האוניה "מורנינג", במבצע החילוץ של ה"דיסקברי", בשנת 1904, מונה למשנה של סקוט בשרשרת הפיקוד. הוא ויתר על תוכניות להרכיב משלחת משלו והעביר את התמיכה הכספית שלו אל סקוט.‏[8]

בין שאר חיילי הצי המלכותי שהאדמירליות שיחררה היו סגן הארי פנל, שישרת כנווט ויקבל את הפיקוד על האוניה לאחר שקבוצות החוף ירדו ממנה, ושני רופאים בדרגת סגן, ג'ורג' מאריי לוויק ואדוארד ל. אטקינסון.‏[9] ויקטור קמבל, קצין לשעבר בצי המלכותי, שנודע בשם "החובל השובב", היה בין המעטים שהיו בעלי כישורים בגלישת סקי, ונבחר להוביל את הקבוצה שתחקור את ארץ אדוארד השביעי.‏[10][11] שני קצינים שלא מן הצי המלכותי הבריטי התמנו למשלחת: הנרי רוברטסון באוארס, שנודע בכינוי "בירדי" והיה סגן בצי המלכותי של הודו[12] ולורנס אוטס ("טיטוס"), קפטן בצבא היבשה מגדוד האיניסקילינג דראגונס נ-6. אוטס, שהיה בעל הון עצמי, נידב את שירותיו למשלחת והכניס 1,000 ליס"ט (בערך של 2009, בסביבות 75,000 ליס"ט) לקופתה. כמו כן, בתחרות עם אלפי מתמודדים אחרים על הצטרפות למשלחת, ניצל את הידע שלו בטיפול בסוסים, שסקוט נזקק לו ביותר.‏[13]

האדמירליות סיפקה גם צוות מלחים וקציני-ים זוטרים, בהם ותיקי אנטארקטיקה אדגר אוונס, טום קריין וויליאם לאשלי. בין שאר הימאים בקבוצה העיקרית היו פטריק קֵהאן וויליאם פורד, תומאס קְליסוֹלְד (טבח) ופרדריק הוֹפֶּר (דייל משק). שני רוסים, דימטרי גֶרוֹף (כלבן) ואנטון אוֹלְמצֶ'נקוֹ (סייס)נמנו גם הם עם צוות הנחיתה.

לראש התוכנית המדעית שלו מינה סקוט את אדוארד אדריאן וילסון כמדען ראשי. וילסון היה איש-אמונו הקרוב ביותר של סקוט בין חברי הקבוצה; במשלחת דיסקברי ליוה וילסון את סקוט בצעדה אל קצה הדרום. נוסף להיותו רופא מוסמך וזואולוג חוקר בעל שם, היה וילסון גם מאייר מוכשר. בצוות המדעי שלו - במילים של הביוגרף של סקוט, דייוויד קריין, "קבוצת מדענים שמרשימה ממנה לא הייתה עוד במשלחת לקוטב"‏[14] - היו כמה, שייהנו בעתיד מקריירות מכובדות: ג'ורג' סימפסון, ה(מטאורולוג, צ'ארלס רייט, הפיזיקאי הקנדי, והגאולוגים פרנק דבנהאם וריימונד פריסטלי.‏[15] תומאס גריפית' טיילור, בכיר הגאולוגים, הביולוג אדוארד ויליאם נלסון ועוזר הזואולוג אפסלי צ'רי-גארארד השלימו את הצוות. לצ'רי-גארארד לא הייתה כל הכשרה מדעית, אבל הוא היה בן חסותו של וילסון. הוא תרם, כמו אוטס, 1,000 ליס"ט לכספי המשלחת. על אף סירובו הראשוני של סקוט לקבלו למשלחת, השאיר צ'רי-גארארד את תרומתו על כנה, ומעשה זה הרשים את סקוט והניע אותו לשנות את החלטתו הקודמת. דייוויד קריין, הביוגרף של סקוט, מתאר את צ'רי-גאראראד כ"פרשן, היסטוריון ומצפונה של המשלחת בעתיד."‏[16] הרברט פונטינג היה צלם המשלחת, שתמונותיו יהוו תעודה חזותית חיה.‏[17] לפי עצת פריטיוף ננסן, גייס סקוט מומחה סקי נורבגי צעיר, טריגווה גראן.‏[18]

צוות המשלחת התאפיין מראשיתה בנכונות האנשים לבצע כל עבודה לפי דרישה, בהתנדבות ומעבר לעבודתם הספציפית. גם אנשי מנהלה ומדענים עסקו בהטענת פחם ובכל עבודה פיזית אחרת, ואת משימותיהם ביצעו בכל שעה שיכלו. כך נוצרה במשלחת אווירת אחווה ורעות, שעמדה בעינה בכל הקשיים שמצאו את אנשיה בהמשך.‏[19]

התחבורה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ססיל מירס, רוכש בעלי החיים
סוסי הפוני הסיביריים על סיפון טרה נובה

לתחבורה יבשתית בחר סקוט במזחלות ממונעות ובמזחלות אליהן רתמו כלבים ומזחלות אליהן רתמו סוסי פוני. ססיל מירס מונה לטפל בכלבי המזחלות וברנרד דיי, שהיה המכונאי של ארנסט שקלטון, מונה כאחראי לטיפול במזחלות הממונעות. לטיפול בסוסי הפוני הועידו את לורנס אוטס, אך בגלל אי יכולתו להצטרף למשלחת לפני 1910, הוטלה רכישת הסוסים על ססיל מירס, שידיעותיו בתחום זה היו מוגבלות מאוד. מירס בחר ורכש עבור המשלחת 34 כלבי מגררות ועשרים סוסי פוני. את רכישת בעלי החיים ביצע בסיביר, בניקולאיבסק, שם גם גייס נוהג כלבים מנוסה בשם דימיטרי גרוב ופרש מרוצים רוסי בשם אנטון אומלצ'נקו.‏[20]

השימוש במזחלות ממונעות ובסוסי פוני נעשה לראשונה במשלחת של ארנסט שקלטון בשנים 1907 - 1909 ולפי התרשמותו של סקוט, הם הביאו תועלת ממשית וסקוט ראה פוטנציאל גדול במזחלות הממונעות. למרות זאת, סקוט תכנן שעיקר המאמץ יוטל על שרירי חברי המשלחת, והשימוש בכלבים, סוסים ומזחלות ממונעות הוגבל להובלת מזון ואספקה לאורך חומת הקרח, כדי לאפשר לחברי המשלחת לחסוך את כוחם לקראת מקטעי דרך על הקרחון ועל הרמה.

סקוט היה פסימי לגבי התועלת הצפויה מהשימוש בכלבים, בגלל הניסיון השלילי בתקופת משלחת דיסקברי, אך בנושא זה התבדה והוא הודה ביעילותם, כשהם מופעלים על ידי האנשים המתאימים.

הספינה טרה נובה בתצלום של הרברט פונטינג משנת 1910
קבוצה לציוד מצבור אספקה 1911

המימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו במשלחת דיסקברי, שם טופל נושא הכספים בשיתוף פעולה בין "החברה המלכותית" והחברה הגאוגרפית המלכותית, משלחת טרה נובה התארגנה כמשימה פרטית, ללא תמיכה מוסדית משמעותית. סקוט העריך את העלות הכוללת בסך 40,000 ליס"ט (כ-3 מיליון לירות במונחים של שנת 2009), שמחציתם כוסתה בסופו של דבר במענק ממשלתי. את השאר גייסו באמצעות מגבית ציבורית והלוואות. עוד סייעה למשלחת אספקת חינם של מגוון מצרכים וציוד מחברות מסחריות אוהדות. משימת גיוס התרומות נפלה בחלקה הגדול על סקוט וכילתה הרבה מזמנו וממרצו. הגיוס נמשך גם בדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד לאחר שה"טרה נובה" הפליגה ממימי בריטניה.

ההוצאה היחידה הגדולה ביותר הייתה קניית הספינה "טרה נובה", בסכום של 12,5000 ליס"ט. ה"טרה נובה" כבר ביקרה קודם באנטארקטיקה, כחלק ממבצע החילוץ השני של "דיסקברי". סקוט רצה להשיט אותה ככלי שיט של הצי תחת "הנס הלבן"; למטרה זו, רכש חברות ב"שייטת היאכטות המלכותית" תמורת 100 ליס"ט. כך היה מסוגל לאכוף משמעת בנוסח הצי על אנשי המשלחת, ובתור יאכטה רשומה של השייטת, הייתה "טרה נובה" פטורה מתקנות מועצת הסחר, שהיו עלולות לערער על כשירותה להפלגה.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקוט הגדיר את מטרות המשלחת בפנייה הראשונית שלו לציבור: "המטרה העיקרית של משלחת זו היא להגיע אל הקוטב הדרומי, ולהשיג לאימפריה הבריטית את הכבוד הכרוך בהישג זה." היו עוד מטרות, הן מדעיות והן גאוגרפיות; המדען הראשי וילסון ראה את העבודה המדעית כיעדה הראשון במעלה של המשלחת: "איש לא יוכל להגיד, שאין זה אלא מסע-צייד קוטבי ותו לא; ... אנחנו רוצים, שבזכות העבודה המדעית יהיה הקוטב רק פרט אחד בתוצאות." וילסון רצה להמשיך בחקירות, שהחלו במהלך משלחת דיסקברי, של מושבת הפינגווינים בכף קרוזייה ולהוציא לפועל תוכנית של מחקרים גאולוגיים, מגנטיים ומטאורולוגיים בסדר גודל "ללא תקדים". היו עוד תוכניות לחקור את ארץ אדוארד השביעי, מבצע שקמבל, שהיה אמור לעמוד בראשו, תיאר כדבר החשוב ביותר במשלחת כולה, ואת אדמת ויקטוריה.

העונה הראשונה, 1911-1910[עריכת קוד מקור | עריכה]

היציאה לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"טרה נובה" הפליגה מקרדיף, ויילס, ב-15 ביוני 1910. סקוט, שעוכב בענייני המשלחת, הפליג מאוחר יותר באוניית נוסעים מהירה יותר והצטרף לספינה בדרום אפריקה. במלבורן, אוסטרליה, עזב את הספינה להמשיך בגיוס כספים, וה"טרה נובה" המשיכה בדרכה אל ניו זילנד. במלבורן מצא סקוט מברק מאמונדסן, בו הודיע לסקוט שהנורבגי "מתקדם דרומה"; המברק היה האיתות הראשון לסקוט שהוא מצוי בתחרות. כשהעיתונות ביקשה את תגובתו, ענה סקוט ששום שינוי לא יחול בתוכניותיו וכי איננו מתכוון להקריב את מטרותיה המדעיות של המשלחת כדי לזכות במירוץ אל הקוטב. ביומנו כתב, כי לאמונדסן יש סיכוי טוב להצליח, ואולי הוא ראוי למזלו אם יעמוד בתלאות הדרך.

סקוט הצטרף שוב לספינה בניו זילנד, שם הוטענה עליה צידה נוספת וכן 34 כלבי מזחלות, סוסי פוני סיביריים ושלוש מזחלות ממונעות. "טרה נובה", עמוסה הרבה מעבר ליכולתה, עזבה לבסוף את פורט צ'למרס ב-29 בנובמבר 1910. בימים הראשונים של דצמבר נתקלה הספינה בסערה כבדה; בנקודה מסוימת, כשהספינה התחבטה בין משברים גבוהים והמשאבות פסקו לעבוד, נאלצו אנשי הצוות לרוקן את המים בדליים. כתוצאה מהסערה אבדו שני סוסי פוני, כלב אחד, למעלה מ-10 טון פחם ו-300 ליטר דלק. ב-10 בדצמבר נתקלה "טרה נובה" בקרח דרומי דחוס ונתקעה במקומה למשך 20 יום, לפני שהצליחה להיחלץ ולהמשיך דרומה. העיכוב, שסקוט ייחס ל"סתם ביש מזל", איכל 61 טון פחם.‏[21]

בסיס כף אוונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

 Dimly lit interior of a timber structure, with (left) a long table on which are papers and other unidentifiable objects. There are also bunks, sheles and packing cases. To the right, under a small window, is a smaller table with a chair.
פנים הצריף בכף אוונס (צילום מודרני)

בהגיעה מן האי רוס ב-4 בינואר 1911, תרה "טרה נובה" אחר מקומות מתאימים לעגינה סביב כף קרוזייה בקצה המזרחי של האי, לפני שהמשיכה אל מצר מק-מרדו שבחלקו המערבי, שם עגנו בעבר הן "דיסקברי" והן "נמרוד". סקוט שקל כמה אתרים מתאימים לחרוף בהם, ולבסוף בחר בכף שזכר מימי ה"דיסקברי" כ"סקוארי", כ-24 ק"מ צפונית לבסיס של סקוט מ-1902 בהאט פוינט. סקוט קיווה, שהאתר הזה, שנקרא כף אוונס על שם סגנו לפיקוד, יהיה נקי מקרח במשך הקיץ האנטארקטי הקצר, כך שהספינה תוכל לצאת ולבוא. משיקפאו מי הים מדרום, תהיה למשלחת גישה נוחה על פני הקרח להאט פוינט ולחומת הקרח. בכף אוונס ירדו קבוצות החוף מן הספינה, עם הפונים, הכלבים, שלוש המזחלות הממונעות (שאחת מהן אבדה בזמן הפריקה) וחלקה הגדול של הצידה לקבוצה. סקוט "השתאה לכוחם של הפונים", שהעבירו את האספקה והציוד מן הספינה אל החוף. צריף טרומי, שמידותיו 15 מ' על 7.7 מ', הוקם והיה מוכן למגורים ב-18 בינואר.

מחנה אמונדסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפעולה של סקוט כללה מחקר ועבודה מדעית בארץ אדוארד השביעי, ממזרח לחומת הקרח. לתכלית זו התארגנה קבוצה בהנהגת קמבל, שקיבלה הנחיות לחקור את אדמת ויקטוריה מצפון-מערב אם יתברר שארץ אדוארד השביעי איננה נגישה. ב-26 בינואר 1911 יצאה קבוצת קמבל בספינה ופניה מזרחה. לאחר כמה ניסיונות כושלים להנחית את הקבוצה בחוף ארץ אדוארד השביעי, נקט קמבל באפשרות השנייה והפליג אל אדמת ויקטוריה. בדרכה מערבה לאורך שולי חומת הקרח, פגשה "טרה נובה" במשלחת הקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן, שחנתה במפרץ הלווייתנים, מפרצון בחומת הקרח.

אמונדסן היה אדיב ומכניס אורחים, התיר לקמבל לחנות בקרבת מקום והציע לו עזרה עם כלביו. קמבל דחה בנימוס את הצעותיו וחזר עם קבוצתו לכף אוונס לדווח על ההתפתחות. סקוט קיבל את החדשות ב-22 בפברואר, במהלך המשלחת הראשונה לציוד המחסנים. לדברי אפסלי צ'רי-גארארד, תגובתו הראשונה של סקוט וקבוצתו הייתה לחוש אל מפרץ הלוותנים ו"לברר את העניינים" עם אמונדסן. מכל מקום, סקוט תיעד את האירוע בקור רוח ביומנו. "דבר אחד ויחיד מקובע בדעתי. מהלך הדברים הנכון, כמו גם הנבון ביותר, מצדנו יהיה להתקדם בדיוק כאילו דבר זה לא קרה. להמשיך ולעשות כמיטב יכולתנו לכבוד ארצנו, ללא פחד או מורא."

ציוד מצבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת ציוד המצבורים בעונה הראשונה הייתה להקים שורה של מצבורים על החומה משוליה (מחנה ביטחון) ודרומה עד לנקודת 80° דרום, לשימוש במסע אל הקוטב, שנועד לצאת באביב הבא. המצבור האחרון נועד להיות הגדול מכולם וייקרא מצבור טון אחד. לביצוע המלאכה תוכננו 12 אנשים, שמונת הפונים החסונים ביותר ושני צוותי כלבים; תנאי הקרח מנעו את השימוש במזחלות הממונעות. ברור היה לכל, שהאנשים שייבחרו ללוות את סקוט במסע הסופי אל הקוטב ייבחרו מבין אלה שהתנסו במשימת ציוד המצבורים.‏[22]


 Wooden structure with door and two small windows. To the left is an open lean-to. In the background are partly snow-covered mountains
צריף "דיסקברי בהאט פוינט, ששימש כמחסן ציוד וכמחסה במסע אל הקוטב

המסע החל ב-27 בינואר, "בחיפזון שגבל בפאניקה" במהלך ההכנות האחרונות, לדברי צ'רי-גארארד.‏[23] בימים שקדמו ליציאה לדרך, נתקלו האנשים בקשיים לא מעטים. הפשרת הקרח, הרוחות והגיאות כרסמו בדרך המובילה אל החומה ומנעו את הובלת הפונים מן הכף אל קרח הים. בדרך חתחתים הצליחו להוריד את הפונים אל הקרח שעוד נשאר, ואשר נמס ונעלם כבר למחרת היום. לאחר אריזה חפוזה, כתיבת מכתבים ושינויים אחרונים. לכל משתתף במסע הותר לקחת עמו 5,5 ק"ג של ציוד אישי, והלבטים אם לקחת עוד זוג גרביים או מנת טבק במשקלם היו רבים. באוארס נפגע בברכו בשעת ההכנות האחרונות ונחבל קשה, אך חשש לפנות אל הרופאים, מחשש שיאסרו עליו את היציאה למסע.‏[24]

ב-4 בפברואר הקימה הקבוצה את קורנר קמפ, במרחק 64 ק"מ מהאט פוינט. סופת שלג עזה עיכבה אותם שם למשך שלושה ימים, כאשר חידשו את המסע, שלח סקוט את שלושת הפונים החלשים ביותר חזרה, אך שניים מהם מתו בדרך. כשקבוצת ציוד המצבורים התקרבה ל-80°, חשש סקוט, שהפונים הנותרים לא יעמדו בתלאות המסע אם הקבוצה לא תחזור מיד צפונה. בניגוד לדעתו של אוטס, שרצה להמשיך דרומה ולהמית את הפונים לשימוש בבשרם כשיתמוטטו, החליט סקוט לקבוע את מצבור טון אחד ב-79°, '29 דרום, יותר מ-48 ק"מ צפונה מן המיקום המיועד.‏[25]

סקוט חזר עם הכלבים ל"מחנה ביטחון", (שנקרא כך משום שההנחה הייתה, שגם במקרה של שבירת קרח יוצאת דופן, שתיקח עמה חלק מן החומה, מקום זה יישאר מוגן. אירועים שקרו לאחר זמן הוכיחו את אמיתות ההנחה.‏[26]) אחרי שסיכן את חייו בחילוץ צוות כלבים שנפל אל תוך בתרון. וילסון ראה בכך מעשה טירוף והציע, שאם כבר, עדיף שהוא עצמו יעשה זאת, אבל סקוט עמד על דעתו, והצליח להציל את הכלבים.‏[27] מבין שמונת הפונים שהחלו במסע ציוד המצבורים, רק שניים חזרו הביתה.

מגורי החורף, 1911[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באפריל 1911 שקעה השמש למשך חודשי החורף, והקבוצה השתקעה בצריף כף אוונס. בהתאם למשטר הצי של סקוט, חולק הצריף בקיר בנוי מתיבות אריזה, כך שהקצינים ושאר האנשים קיימו רוב הזמן חיים נפרדים. המדענים נחשבו לקצינים לצורך זה. הכל היו עסוקים; העבודה המדעית נמשכה, תצפיות ומדידות התבצעו כסדר, ציוד טופל והותאם למסעות הבאים. סוסי הפוני ששרדו דרשו תרגול יום-יומי, והכלבים היו זקוקים לתשומת לב קבועה. סקוט הקדיש זמן רב לחישוב מכסת מנות ומשקל למזחלות לצעידה הממשמשת ובאה אל הקוטב. השגרה כללה הרצאות סדירות על מגוון רחב של נושאים: פונטינג על יפן, וילסון על ציור, אוטס על טיפול בסוסים והגאולוג פרנק דבנהאם על הרי געש. כדי להבטיח כושר גופני התנהלו משחקי כדורגל תכופים באור הדמדומים הקלוש שמחוץ לצריף; סקוט ציין ברשימותיו, כי "אטקינסון הוא השחקן הטוב ביותר, הרבה מעל האחרים, אבל גם הופר, אוונס וקריין הם שחקנים טובים." "טיימס הקוטב הדרומי", ששקלטון הוציא בתקופת משלחת דיסקברי, התחדש בעריכת אפסלי צ'רי-גארארד. הפעילויות השונות מילאו את הזמן לאנשים והעסיקו אותם בעניינים שברוח, אבל בכל ההרצאות לא הייתה אחת שנגעה ישירות לקוטב הדרומי או לקשיי הדרך לשם, וטריגווה גראן, מומחה הסקי הנורבגי, בילה את זמנו במשחקי כדורגל במקום בהדרכת האנשים בגלישת סקי. כך הוזנח גם נושא הניווט, אם כי אדוארד ,טדי" אוונס היה מומחה בתחום זה. ההכנות לדרך, על כל סכנותיה וקשייה, נעשו בעצלתיים ובחוסר דאגה מתמיה.‏[28] ב-6 ביוני נערכה מסיבה לציון יום הולדתו ה-43 של סקוט; חגיגה שנייה ביום 21 ביוני ציינה את יום אמצע החורף, היום המציין את נקודת האמצע של ליל הקוטב הארוך.

מערה בהר קרח, צולמה במהלך המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה בשנים 1913-1911, ב-5 בינואר 1911. הצלם: הרברט פונטינג, ספריית אלכסנדר טרנבול

המסעות העיקריים של המשלחת, 1912-1911[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מסירת החדשות על הגעת אמונדסן לכף אוונס, נעשתה קבוצת המזרח ל"קבוצת הצפון". ב-9 בפברואר 1911 הפליגו אנשי הקבוצה צפונה והגיעו ב-17 בפברואר למפרץ רוברטסון, סמוך לכף אדייר, שם הקימו צריף סמוך למגורים ששימשו בעבר את החוקר הנורבגי קרסטנס בורכגרווינק[29]

 Two wooden structures surrounded by penguins. The larger, on the left, has a pitched roof and is supported by timber braces. The smaller, on the right, has no roof. Snowy slopes are visible in the background.
הצריף של בורכגרווינק מ-1899 בכף אדייר (צילום מודרני). קבוצת הצפון של קמבל חנתה בקרבת מקום ב-1912-1911

אנשי קבוצת הצפון עשו את חורף 1911 בצריפם. הם לא הצליחו להוציא לפועל במלואן את תוכניות החקר שלהם לקיץ 1912-1911, בחלקו עקב מצב קרח הים וכן בגלל כשלונם לגלות את הנתיב את פנים הארץ. טרה נובה חזרה מניו זילנד ב-4 בינואר 1912 והעבירה את הקבוצה לסביבות מפרצוני אוונס, מיקום שנמצא בערך 400 ק"מ דרומית לכף אדייר ו-320 ק"מ צפונית-מערבית לכף אוונס. הספינה הייתה אמורה לאסוף אותם ב-18 בפברואר לאחר השלמת עבודה גאולוגית נוספת, אבל מצבורים כבדים של קרח דחוס מנעו את הגעתה. הקבוצה, מצוידת במנות מזון זעומות, שהיה עליה להשלים בדגים ובבשר כלבי-ים, נאלצו לשהות בחודשי החורף של 1912 במערת שלג שחפרו לעצמם על האי שלא יתואר.‏[30] המחסור והסבל שידעו שם היה קשה - כוויות קור, רעב ודיזינטריה, שהרוחות העזות עד קיצוניות והטמפרטורות הנמוכות החריפו עוד יותר, נוסף לאי-נוחות שגורם תנור המוסק בשומן כלבי-ים במגורים צפופים.

ב-17 באפריל 1912 יצאה קבוצה בראשות אדוארד אטקינסון, שפיקד על כף אוונס בהיעדר קבוצת הקוטב, לחלץ את קבוצתו של קמבל, אבל תנאי מזג האוויר כפו עליהם לחזור על עקבותיהם.‏[31] קבוצת הצפון שרדה את החורף בתא הקרחי שחצבו להם, ויצאו למחנה הבסיס ב-30 בספטמבר 1912. על אף חולשתם הגופנית, הצליחו כל חברי הקבוצה להגיע אל כף אוונס ב-7 בנובמבר, לאחר מסע רב-סכנות, שכלל חצייה קשה של לשון הקרח דריגאלסקי.‏[32] "טרה נובה" אספה דגימות גאולוגיות ואחרות של קבוצת הצפון מכף אדייר וממפרצוני אוונס בינואר 1913.

קבוצות המחקר הגאולוגי המערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הגאולוגית הראשונה, ינואר-מרץ 1911[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המסע הזה הייתה חקר הגאולוגיה של אזור החוף מערבית למצר מק-מרדו, בחבל ארץ שבין העמקים היבשים מק-מרדו לקרחון קטליץ[33] { לביצוע עבודה זו מונתה קבוצה, שכללה את גריפית טיילור, פרנק דבנהם, רייט ו-פ. א. אוונס. הם ירדו מן ה"טרה נובה" ב--26 בינואר אל באטר פוינט, מול כף אוונס על חוף אדמת ויקטוריה. ב-30 בינואר הקימה הקבוצה את מצבור הצידה העיקרי שלה בחבל קרחון פראר, ומשם יצאה לסיורי מחקר ועבודת סקר באזורי העמק היבש ובקרחון טיילור לפני שהמשיכה דררומה אל קרחון קטליץ. לאחר סיום עבודתם שם, יצאו לדרך חזרה ב-2 במרץ, בנתיב דרומי אל האט פוינט, לשם הגיעו ב-14 במרץ.‏[34]

המשלחת הגאולוגית השנייה, נובמבר 1911 - פברואר 1912[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת זו הייתה המשך של העבודה שנעשתה במשלחת הראשונה, והתמקדה הפעם בחבל גרניט הארבור, כ-80 ק"מ צפונית לבאטר פוינט {{הערה|הוראות סקוט; שותפיו של טיילור הפעם היו דבנהם, גראן ופורד. המסע העיקרי החל ב-14 בנובמבר והיה כרוך בצעידה מפרכת על פני קרח-ים אל גרניט הארבור, אליו הגיעו ב-26 בנובמבר. בסיס המשלחת הוקם באתר שכונה ,גאולוגי פוינט", ומבנה אבן הוקם במקום. במהלך השבועות הבאים התבצעה עבודת מחקר וסקר על קרחון מאקיי, ורכס של תוואי קרקע מצפון לקרחון זוהה ונקרא בשם. נקבע שה"טרה נובה" תאסוף את הקבוצה ב-15 בינואר 1912, אבל האונייה לא יכלה להגיע אליהם. הקבוצה חיכתה עד 5 בפברואר ואז יצאה למסע רגלי דרומה וחולצה מן הקרח כשצוות האונייה איתר אותם לבסוף ב-18 בפברואר. ממצאים גאולוגיים משתי המשלחות להרי המערב נאספו על ידי ה"טרה נובה" בינואר 1913.‏[35]

מסע החורף לכף קרוזייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המסע הזה הגה ותכנן ד"ר אדוארד וילסון. הוא העלה את הצורך במסע כזה בפרק הזואולוגיה של הדין וחשבון המדעי של משלחת דיסקברי, וראה חשיבות במעקב אחר המחקר המוקדם הזה. מטרתו המדעית של המסע הייתה להשיג ביצים של פינגווין קיסרי מאתר הדגירה הסמוך לכף קרוזייה בשלב עוברי מוקדם, כדי ש"אפשר יהיה לעמוד על נקודות מסוימות בהתפתחות הציפור". ‏[36] כדי להשיג את הביצים בשלב הדגירה המוקדם המתחייב נדרש מסע בעיצומו של החורף. מטרה משנית הייתה לערוך ניסויים במכסות מזון וציוד כהקדמה למסע הקוטב בקיץ הבא.‏[37] סקוט אישר את התוכנית, וקבוצה שכללה את וילסון, באוארס וצ'רי-גארארד יצאה לדרך ב-27 ביוני 1911.‏[38]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cherry-Garrard, Apsley (1970) [1922]. The Worst Journey in the World. London: Penguin Books. ISBN 978-0-14-009501-2. OCLC 16589938

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ranulph Finnes, Captain Scott, ראנולף פינז, "קפטיין סקוט", עמ' 129
  2. ^ פינז, עמ' 154
  3. ^ פינז, עמ' 143-140
  4. ^ פינז, עמ' 161
  5. ^ פינז, עמ' 156-7
  6. ^ רשומים בספרו של האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך I, עמ' 22-21
  7. ^ האקסלי, שם, כרך II, עמ' 498
  8. ^ קריין, עמ' 403-401
  9. ^ קריין, עמ' 416-413
  10. ^ האנטפורד, עמ' 267
  11. ^ פרסטון, עמ' 111
  12. ^ קריין, עמ' 416-413
  13. ^ פינז, עמ' 173
  14. ^ קריין, עמ' 416-13
  15. ^ פרסטון, עמ' 112
  16. ^ קריין, עמ' 417
  17. ^ פרסטון, עמ' 114
  18. ^ האנטפורד, עמ' 262-64
  19. ^ צ'רי-גארארד, המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 2
  20. ^ פינז, עמ' 168-167
  21. ^ פינז, עמ' 193-4
  22. ^ פינז, עמ' 206
  23. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 107
  24. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 109
  25. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 119-117
  26. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 112
  27. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 129
  28. ^ רולנד האנטפורד, "המקום האחרון עלי אדמות", עמ' 370
  29. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II עמ' 90-87
  30. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II, עמ' 130
  31. ^ האקסלי, המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II, עמ' 316-312
  32. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II, עמ' 179-155
  33. ^ האקסלי, ראו הוראות סקוט, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II, עמ' 185-184
  34. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט, כרך II עמ' 221-286
  35. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך II עמ' 290-224
  36. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 2, עמ' 1
  37. ^ צ'רי גארארד, עמ' 307-305
  38. ^ האקסלי, "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 1, עמ' 334-333