משקל (שירה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המשקל הוא ממאפייניה החשובים של השירה. מבחינים בין שתי שיטות עיקריות של משקל שירי: השיטה הסילבית והשיטה הסילבו-טונית.
תוכן עניינים |
[עריכה] השיטה הסילבית
השיטה הסילבית היא הנהוגה בשירים ערביים, ומהם הגיעה גם לשירת ספרד. השיטה הסילבית מקפידה רק על מספר שווה של הברות בטורים השיריים. השיטה הסילבית של שירת ספרד הקפידה בנוסף לכך גם על רצף מסוים של תנועות וחצאי-תנועות (שוואים נעים).
להלן דוגמה מובהקת, מתוך השיר "לבי במזרח" של רבי יהודה הלוי, לשירת ספרד ולשיטה הסילבית (לשם נוחות המשתמש חצאי-ההברות מודגשים, וההברות השלמות מופרדות במקווים):
ל-בי במז-רח וא-נו-כי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר או-כל ואיך יערב?
אי-כה אש-לם נד-ריי ואס-ריי בעוד / צי-ון בח-בל אדום וא-ני בכ-בל ערב?
יי-קל בעי-ניי עזוב כל טוב ספ-רד כמו / יי-קר בעי-ניי ראות עפ-רות דביר נחרב!
השיטה הסילבית הטהורה היא השלטת בשירה הצרפתית, שכן בצרפתית קיים חופש רב בבחירת מקום ההטעמה במשפט. המשקל הרווח בשירה הצרפתית הוא האלכסנדרין - משקל של תריסר הברות בכל שורה עם הפסק (צזורה) באמצע.
[עריכה] השיטה הסילבו-טונית
בניגוד לשיטה הסילבית, המקפידה רק על שוויון במספר ההברות בכל טור (שורה) בשיר, השיטה הסילבו-טונית מקפידה גם על סדר מסוים של הטעמות (הדגשות). בכל שורה בשיר שכתוב לפי שורה זו ישנה תבנית מסוימת של הטעמות (הקרויה רגל), החוזרת על עצמה מספר פעמים (הברות לא-מוטעמות נוספות או חסרות בסוף השורה אינן נחשבות); משקל השיר נקבע לפי סוג הרגל המשומשת ולפי מספר הרגליים בשורה. השיטה הסילבו-טונית הומצאה עוד ביוון העתיקה והיא מכירה שישה סוגי רגליים:
[עריכה] רגליים דו-הברתיות
- טרוכיאוס - הרגל הטרוכיאית מורכבת מהברה אחת מוטעמת והברה אחת לא-מוטעמת לאחריה. בשל היותו משקל מלעילי, הטרוכיאוס אינו טבעי לעברית.
- דוגמה לשימוש בטרוכיאוס (מכאן והלאה ההברות המוטעמות מודגשות): "אעולל כגפן שארית הרחש / ואשלח מנחה לך מזמרת לבי/ כל שיד העצב לא עקרה משורש / וקדים הזעם לא שדף עוד בי." (רחל המשוררת)
- יאמב (יאמבוס) - הרגל היאמבית מורכבת מהברה אחת לא-מוטעמת והברה אחת מוטעמת לאחריה.
- דוגמה לשימוש ביאמב: "אדון עולם אשר מלך / בטרם כל יציר נברא / לעת נעשה בחפצו כל / אזי מלך שמו נקרא." (אדון עולם)
- ספונדיאון - הרגל הספונדאית מורכבת משתי הברות מוטעמות - במקור, ביוונית עתיקה ובלטינית, שהיו נוהגות בהן תנועות קצרות וארוכות, ניתן היה להחליף הברה מוטעמת בהברה לא-מוטעמת עם תנועה ארוכה. כיוון שבעברית המדוברת כיום אין הבדל ממשי בין תנועות קצרות וארוכות, הספונדיאון הוא משקל שאינו פרגמטי לשפה. הדוגמה היחידה לספונדיאון היא קריאות עידוד דו-הברתיות, שבהן לרוב מודגשות שתי ההברות, כמו: "ד-ני!", "יו-סי!"
[עריכה] רגליים תלת-הברתיות
- דקטיל - הרגל הדקטילית מורכבת מהברה מוטעמת אחת ושתיים לא-מוטעמות לאחריה. כיוון שהדקטיל הוא משקל פרה-מלעילי, הוא אינו מתאים לעברית, אך משוררים שכתבו בנגינה אשכנזית השתמשו בו לעתים.
- דוגמה לשימוש בדקטיל: "קצתי בקריה ואעל ההרה. / זרועות ליל כשפים קידמוני ונהרה." (שאול טשרניחובסקי)
- אמפיברך (אמפיברכיוס) - הרגל האמפיברכית מורכבת מהברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת.
- דוגמה לשימוש באמפיברך: "הרוח נושבת קרירה, / נוסיף עוד קיסם למדורה..." (חיים חפר) שימו לב: בדוגמה זו הרגל האחרונה בכל שורה היא יאמבית ולא אמפיברכית, אך הדבר אינו נחשב לחריגה, היות שהברות לא-מוטעמות בסוף הטור השירי אינן נספרות במניין המשקל.
- אנאפסט - הרגל האנאפסטית מורכבת משתי הברות לא-מוטעמות ואחת מוטעמת בסוף.
- דוגמה לשימוש באנאפסט: "כמה טוב שישנם מאמרי חקירות / הטורחים להסביר ליהודים / מה גרם למפא"י להפסיד בבחירות - / לולא הם, לא היינו יודעים." (נתן אלתרמן)
[עריכה] הגדרת המשקל השירי
שיר שקול מוגדר הן לפי המשקל המשמש בכל אחת מהרגליים, והן לפי מספר הרגליים בטור, המצוין באמצעות תחילית יוונית בתוספת המילה 'מטר'. כך שיר שיש בו שתי רגליים בטור הוא דימטר, שלוש רגליים - טרימטר, וכך (לפי הסדר) טטרמטר, פנטמטר, הקסמטר וכן הלאה. כך למשל בפנטממטר יאמבי (משקל קלאסי הנקרא 'חרוז לבן' ובו נכתבו רבים ממחזות שייקספיר) יש בכל טור חמש רגליים, שכל אחת מהן שקולה כיאמבוס; בהקסמטר אנאפסטי (משקל נפוץ בשירה היוונית) יש בכל טור שש רגליים, שכל אחת מהן במשקל אנאפסט.
[עריכה] חריגות מהשיטה הסילבו-טונית
אע"פ שהשיטה הסילבו-טונית מכתיבה ככלל מספר רגליים שווה בכל טור, היו משוררים אשר השתמשו בטורים בעלי מספר רגליים שונה. כך, למשל, אלתרמן בדוגמה המצוטטת לעיל חורז שתי שורות ארבע-רגליות ושתי שורות תלת-רגליות - אך מספר הרגליים בכל זוג של שורות חורזות שווה בכל זאת. היו גם כאלה שחרגו עוד יותר ממסגרת זו ואף בשורות חורזות השתמשו במספר רגליים שונה, אם כי רצף ההטעמות נשאר זהה - כגון מושל המשלים המפורסם איוון קרילוב והמשורר הרוסי אלכסנדר גריבויידוב במחזהו בן-האלמוות "חכם ורע לו".
[עריכה] השיטה הטונית הטהורה
בשיטה זו אין מספר קבוע של הברות לשורה, אך נשמר מספר קבוע של הטעמות. שיטה זו נדירה יחסית בימינו, אך רווחה בשירת המקרא, בשירה העתיקה, הבלתי כתובה, של השבטים הטאוטונים ובשירת המזרח הקדום. אפשר למצוא דוגמאות של משקל זה גם בשירי ערש אנגליים.
[עריכה] ראו גם
