דונש בן לברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוּ‏נָש בֵּן לָבְרָט, שמו העברי: אדונים הלוי, (920 - 990) פרשן, משורר ומדקדק בספרד בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד.

תוכן עניינים

1 תולדותיו
2 כמשורר
3 כמדקדק
4 ראו גם
5 מחיבוריו
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדותיו

נולד בפס שבמרוקו, ובצעירותו נסע ללמוד בישיבות בבל אצל רבי סעדיה גאון, ויש אומרים אף שהיה נכדו. בשבתו בבבל כתב דונש שירים רבים, ושמו התפרסם מאד, ואף נכתבו לכבודו מספר שירים. הוא לימד דקדוק ושירה.

רבי חסדאי אבן שפרוט ששהה אז בקורדובה הזמין את דונש לספרד. קורדובה הייתה אז מרכז התרבות והשירה באירופה, וחסדאי טרח להביא לשם את טובי המוחות. בקורדובה פגש דונש את מנחם בן סרוק, מדקדק חשוב אף הוא, אך שניהם לא הסתדרו האחד עם רעהו, בשל מחלוקות דקדוקיות רבות, ובשל ביקורתו העזה של מנחם על רס"ג, רבו של דונש. המחלוקת ביניהם הפכה ליריבות אישית שהציתה מלחמה עזה שכללה חיבורים פולמוסיים רבים (ראו בהמשך) וחילופי השמצות בפני חסדאי אבן שפרוט.

דונש נפטר בקורדובה בשנת 990.

תקופת חייו של דונש בן לברט על ציר הזמן

[עריכה] כמשורר

דונש היה הראשון שהכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית. בשירה הערבית מבחינים בין תנועות קצרות לארוכות. השירה הערבית בנויה על סירוג של תנועות קצרות, המסומנות בקערית, ותנועות ארוכות, המסומנות על ידי קו. בעברית אין הבדל אורך בין התנועות, רק באיכותן, לכן דונש קבע את השווא הנע והחטפים במקום התנועות הקצרות. הוא זכה לביקורת רבה על כך: נטען נגדו, בעיקר על ידי תלמידי מנחם בן סרוק, שהוא משחית את השפה העברית על ידי התערבות (ערביזציה של השפה) ומשנה צורות מקראיות כדי להתאימן למשקל הערבי ולחרוז.

למשל (שימו לב לאקרוסטיכון):

דְרור יקרא לְבן עם בת\
וְינצרכם כְמו בבַת.\
נְעים שמכם וְלא יָשבַת\
שְבו נוחו ביום שבת\

המילה "בבת" היא על פי רוב סמיכות (בצורה "בבת עין"), וכאן הייתה אמורה להיות בבה, אך דונש שינה אותה כדי שתתאים לחרוז. כמו כן, כדי להתאים למשקל הערבי, דונש שינה את המילה נעים לצורת הנסמך (בשווא נע) ולא כפי שהייתה אמורה להיות, כשם תואר (בקמץ).

לדעת חוקרים מודרניים המשקל הערבי שהנהיג דונש אינו מתאים לשפה העברית ונאנס עליה. משוררים בני הדורות הבאים בספרד (ובראשם יהודה הלוי) היו גמישים יותר מדונש בשימוש במשקל, ואף המציאו משקלים חדשים וייחודיים - בעוד שדונש היה עקבי בשמירתו על חוקי המשקל הערבי, הכמותי.

חיבר גם פתיחה לזימון בסעודת שבע ברכות:

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן
וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרֹן
נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק
שְׁעֵה בִרְכַּת בְּנֵי אַהְרֹן

[עריכה] כמדקדק

בתחום הדקדוק העברי כתב דונש ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק, הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. את ספרו הקדיש לנשיא חסדאי אבן שפרוט.

דונש היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. הספר שכתב, "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), קובץ שנים אחר-כך בשתי מהדורות - מהדורת לונדון מ-1885 ומהדורה חדשה בהוצאת בדיליוס (גרנדה) משנת 1980.

בנוסף על כך, כתב גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". [1]

על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. הם חלקו עליו בנושאים רבים באמונה ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמיד דונש יצא להגנתו ויצא בכעס רב נגד ההתקפות על דונש.

נכדו של רש"י, רבנו תם כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק צידד בדונש.

עצם השגותיו של דונש והפולמוס עוררו את מודעותם של אנשים רבים לבעיות הלשון. חלקים רבים מהפולמוס לא הוכרעו גם בימינו.