משתמש:Stormtrain/חיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה

חיל האוויר המלכותי (באנגלית: Royal Air Force; בראשי תיבות: RAF) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של בריטניה. זהו חיל האוויר העצמאי הוותיק בעולם. חיל האוויר המלכותי נוסד ב־1 באפריל 1918 ולו תפקיד חשוב בהיסטוריה הצבאית הבריטית. החיל מילא תפקיד מרכזי במלחמת העולם השנייה, בעת שהצליח לבלום את הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) במהלך הקרב על בריטניה. נכון ל־2021, עם כוח המונה כ־738, מטוסים ומסוקים וכוח אדם של כ־37,810 איש, חיל האוויר המלכותי הוא אחד מחילות האוויר הגדולים והמתקדמים בעולם.

רקע כללי

עם הצטרפות בריטניה למלחמה ב-3 בספטמבר 1939, כוח הקו הראשון של החיל האוויר המלכותי בבריטניה היה כ-2,000 מטוסים. הRAF חולק ל: פיקוד לוחם, העוסק בהגנה ביתית, עם רכיב קטן שמנותק לכוח המשלחת בצרפת עד הכנעתה על ידי הגרמנים ביוני 1940; פיקוד המפציצים, לפעולה התקפית באירופה; ופיקוד חוף, להגנה על צירי ים, בניהולו המבצעי של חיל הים. היו גם פקודות בלון, תחזוקה, מילואים ואימון. פיקוד שיתוף הפעולה של הצבא נוצר ב-1940 ופיקוד המעבורת (לאחר מכן הורחב לפיקוד התחבורה) ב-1941.

ב-1939 היו לפיקוד המפציצים של RAF 23 טייסות מפציצים מבצעיות, עם 280 מטוסים. כוח זה נתן לבריטניה את האמצעים להכות מיד בחזרה בגרמניה הנאצית, אך רק נגד מטרות צבאיות בהתחלה. פשיטות מוקדמות נגד ספינות מלחמה ושדות תעופה נערכו באור יום, אך מטוסי מפציץ היו מטרות קלות ללוחמי האויב והיו אבידות רבות. המפציצים טסו גם בלילה מעל גרמניה, אך הפילו רק עלוני תעמולה.

האמונה שמפציצים יוכלו להגן על עצמם באור יום אם יטוסו במערך קרוב הוכחה עד מהרה כשגויה. ב-18 בדצמבר 1939, 12 מתוך 22 מטוסי וולינגטון הופלו על ידי לוחמים גרמנים בפשיטה על ספינות מול וילהלמסהאפן.

על מנת לספק את המספרים הנדרשים לצוות כוח קו החזית המתרחב במהירות וכדי לפצות על האבדות הכבדות שספגו, נערכו תוכניות אימונים בחלקים רבים של חבר העמים בתחילת המלחמה. קנדה, אוסטרליה וניו זילנד פעלו יחד כדי להפעיל את תוכנית האימונים האווירית של אמפייר, במסגרתה כל אחד מהם גייס והכשיר טייסים, נווטים ומפעילי רדיו לשירות ב-RAF. בנוסף, מכיוון שבריטניה הייתה הבסיס העיקרי לפעולות נגד הציר והייתה בעצמה תחת איום מתמיד של תקיפה אווירית, אימוני הטיסה הפכו לכמעט בלתי אפשריים, ומספר רב של תלמידי צוות אוויר נשלחו לקנדה, דרום אפריקה ורודזיה (כיום זימבבואה) לקבל את הכשרתם בבתי ספר שהוקמו במיוחד למטרה זו. מיוני 1941 (חצי שנה לפני כניסת ארצות הברית למלחמה) ועד סיום המלחמה, צוות אוויר בריטי הוכשר גם בבתי ספר המופעלים על ידי אזרחים בארצות הברית.

במהלך המלחמה פותחו טכניקות להנחתת יחידים או גופות של חיילים מאחורי קווי האויב באמצעות מצנחים או דאונים. חיל האוויר המלכותי שיתף פעולה עם הצבא בהכשרה והובלה של צנחנים ובגרירת דאונים נושאי כוחות, שחיל האוויר הטיס והנחית אותם בשטח הנבחר כשהם הושטו על ידי מטוס גורר. חידוש אחד נוסף היה הקמת גדוד RAF להגנה על שדות תעופה מפני התקפות אויב. חמושים בנשק נ"מ קל וכן בחימוש חיל הרגלים הרגיל, הם אומנו בקווי קומנדו. הם שירתו בדרך כלל בהוראת מפקד חיל האוויר המקומי אך היו מאורגנים עד כדי כך שיכלו להשתלב בצורה חלקה במבנה הפיקוד של הצבא מול איום נרחב של האויב.

ה-RAF ביצע פעולות ברחבי העולם לאורך מלחמת העולם השנייה. ב-10 ביולי 1940 החלה המערכה האווירית הגרמנית על בריטניה כאשר הלופטוואפה ניסה לפנות את תעלת למאנש משיירות בריטיות. בכך הם זכו להצלחה חלקית מכיוון שלא ניתן היה לזהות את מטוסם הנמוך בטיסה ברדאר.

במקביל נבנו חילות אוויר גדולים בצפון אפריקה, איטליה, מיאנמר ובמקומות אחרים. בקרבות הנדנדה בצפון אפריקה למדו הבריטים הרבה מאוד על לוחמה אווירית ניידת. מפקד האוויר מרשל סר ארתור טדר פיתח לא רק מערכת לוגיסטית ניידת אלא גם את הטכניקה של זינוק טייסות משדה תעופה לשדה תעופה, כך שתמיד היו לו יחידות מבצעיות בזמן שאחרות פורסות מחדש. החל ממרץ 1940 החל חיל האוויר המלכותי להפציץ מטרות בגרמניה, ומסע ההפצצות האסטרטגי הבריטי נגד ערים, תעשייה ותשתיות גרמניה יימשך לאורך כל המלחמה. עם סיום הקרב על צפון אפריקה, עבר חיל האוויר המדברי של RAF לתמוך במערכה של בעלות הברית באיטליה, וה-RAF היה גורם מרכזי בהצלחת פלישת בעלות הברית לנורמנדי. מטוסי תובלה היו בשימוש נרחב בקמפיינים בכל רחבי אסיה כדי להעביר כמויות אדירות של מזון, תחמושת ואפילו כלי רכב ורובים. גופות מבודדות של חיילים בשטח קשה סופקו לתקופות ממושכות לחלוטין בצניחה. בעיקר באמצעות הרכבת האווירית הסתיימה המערכה בבורמה בהצלחה. התחייבויות מונומנטליות אלו באו לידי ביטוי בהתרחבות דרמטית לא פחות בחוזק המספרי. עד שהמלחמה הסתיימה, אנשי RAF מנו 963,000, עם 153,000 נשים ב-WAAF.

בתחילת המלחמה בריטניה נזקקה לכוח אדם ובאוקטובר 1939 הוסר שוב "סרגל הצבעים". ה-RAF החל לגייס אנשי צוות אוויר שחורים בנובמבר 1940, אך למרות סופה הפורמלי של האפליה, אנשים שחורים עדיין התקשו להתגייס. לכן חלקם נסעו על חשבונם כדי להצטרף ל-RAF בבריטניה בעוד שאחרים הצטרפו לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RCAF). בשנת 1939 עמדה אוכלוסיית האיים הקריביים על פחות משלושה מיליון איש. מתוך כך, כ-6,000 גברים קאריביים שחורים התנדבו לחיל האוויר המלכותי, 5,500 כצוות קרקע וכ-450 כצוות אוויר. עוד 80 נשים הצטרפו לחיל האוויר העזר לנשים (WAAF). החיל הגדול ביותר בקריביים הגיע מג'מייקה, ובפברואר 1945 היו למעלה מ-3,700 ג'מייקנים בחיל האוויר. באפריקה, השלטונות הקולוניאליים מנעו את הגיוס ורק 60 מתנדבים התקבלו. 5,200 נוספים נכנסו לחיל האוויר של מערב אפריקה, כוח עזר מקומי התומך ביחידות RAF שבסיסו בניגריה, גאנה, סיירה לאון וגמביה. ידוע ששירתו גם מספר בריטים שחורים. אלף טייסים מהאיים הקריביים הגיעו לבריטניה בספינה צבאית ב1944. ברגע שהמתנדבים הגיעו לבריטניה, הם גילו שה-RAF התייחס ברצינות לנושא הגזענות. צו חסוי של משרד האוויר מיוני 1944 קבע: "כל הדרגות צריכות להבין בבירור שאין סרגל צבע בחיל האוויר המלכותי... כל רגע של אפליה על רקע צבע על ידי קצינים או אנשי אוויר לבנים או כל יחס של עוינות כלפי אנשים ממוצא לא אירופי צריך להיבדק באופן מיידי ובחומרה. ”

ב-1940, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, החל ה-RAF במסע הפצצות לילי נגד התעשייה הגרמנית, בעיקר הפקת נפט סינטטי. אבל תוכניות לפגוע במפעלים ספציפיים התבררו כבלתי מעשיות מכיוון שהצוותים לא הצליחו לזהות מפעלים ובית זיקוק בודדים בחושך. הפצצות שלהם היו מפוזרות למרחקים. לפיקוד המפציצים לא היה כוח בשלב זה לעשות כל נזק חמור.

ב-1941 פיקוד המפציצים התחזק, אבל הניווט מעל אירופה הכבושה עדיין היה בעיה גדולה. כישלונות במערכה באוקיינוס האטלנטי הביאו לכך שנדרש מאמץ גדול נגד ספינות מלחמה גרמניות וסירות U-Board. לוחמי לילה ותותחי נ"מ גרמניים הפכו יעילים יותר. הפסדים כבדים גרמו לשפל במורל.

בשנת 1942 קיבל פיקוד המפציצים מטוס חדש - האוורו לנקסטר - ומנהיג חדש - ראש האווירי מרשל סר ארתור האריס. בהקבלה שהפצצה מדויקת התבררה כבלתי אפשרית, קבינט המלחמה אישר "הפצצות שטח" - הריסת מפעלים על עובדיהם. זה נחשב הכרחי להביס אויב שנראה על סף ניצחון. האריס האמין שזה יכול לנצח במלחמה וזכה לתמיכה ציבורית רבה כששלח 1,000 מפציצים נגד קלן. עד יוני 1942 צוידו שבע טייסות במפציץ החדש, שהפך להיות החשוב והרב מבין ה'כבדים' של פיקוד המפציצים.

בשנת 1943 טקטיקות וטכנולוגיה חדשה אפשרו לצוותים למצוא ולפגוע במטרות שלהם בדיוק הולך וגובר. כוח Pathfinder מובחר הנחה את המפציצים באמצעות אבוקות סימון צבעוניים. התקפות גדולות נפתחו נגד הלב התעשייתי של גרמניה בעמק הרוהר. המבורג נהרסה על ידי סופת אש. אבל הניסיונות להפיל את ברלין כשלו. עד אז הצטרף חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ל-RAF במתקפה 'סביב לשעון'.

ב-1944 החל כוח המפציצים המשולב של בעלות הברית להכריע את הגרמנים. לוחמי ליווי אמריקאים ירו מהשמיים בלופטוואפה. מתקפה מוצלחת יצאה לדרך נגד אספקת הדלק הפגיעה של גרמניה. מפציצים טסו גם לתמיכה בפלישה לנורמנדי, ריככו את הגנות החוף ופגעו במסילות ברזל כדי לחסום תגבורת גרמנית. חיילי האויב הופצצו לפני התקפות קרקע גדולות של בעלות הברית. האריס המשיך בהתקפות שלו, עדיין משוכנע שהן יתבררו כמכריעות.

בבליץ

הבליץ, או בליצקריג הוא הכינוי שניתן להפצצות הכבדות של לונדון בפרט ושל ערי בריטניה בכלל על ידי הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, כחלק מהקרב על בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1940–1941. לא רק שה-RAF ניצח בקרב על בריטניה, אלא הוא גם הביס פרויקט לפלישה לבריטניה דרך הים על ידי השמדת הדוברות וכלי הנחתת שהגרמנים הרכיבו. מעל הכל, דאודינג הוכיח שחיל אוויר יכול, בניגוד לדוקטרינה הצבאית המקובלת, להילחם בקרב הגנה מוצלח. על התנהלותו של ה-RAF בקרב על בריטניה, ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל הכריז: "מעולם לא היה כל כך הרבה בשדה הקונפליקט האנושי חייב כל כך על כל כך מעט".

השלב הראשון

ההתקפות האוויריות הראשונות על לונדון נועדו לפגוע בעיקר בנמל לונדון שברובע האיסט אנד של העיר. הנזק שנגרם במתקפה של ה-7 בספטמבר בה השתתפו 300 מפציצים גרמניים, שהסתייעו בהגנתם האווירית של 600 מטוסי קרב, היה חמור ביותר: 430 תושבים נהרגו ו-1,600 נפצעו. מרבית הפצצות פגעו בבנייני מגורים ולא ברציפים.

ההגנה הבריטית לא הייתה יעילה בשלב זה של הקרבות. הטייסים הבריטיים לא היו מיומנים בלוחמה לילית. מערך מכ"ם לא היה קיים, לתותחי הנ"מ לא היו מערכות בקרת אש ולא היה ביכולתם לפגוע במפציצים שטסו בגובה 3,600 מטרים. בליל ההתקפה הראשונה היו רק 92 תותחי נ"מ בכל אזור לונדון.

בעקבות המתקפה אורגנה מחדש ההגנה על העיר בפיקודו של גנרל פרדריק פייל, מפקד מערך הנ"מ של בריטניה, וב-11 בספטמבר, היו למעלה מ-180 תותחי נ"מ. אולם אלו, אף שהעלו את המורל, לא הצליחו כלל וכלל לפגוע במפציצים התוקפים.

במהלך השלב הראשון של הבליץ תקפו את לונדון מידי לילה כ-200 מפציצים. פרק זה נמשך מספטמבר עד נובמבר 1940. המפציצים השתייכו ברובם ללופטוואפה אולם השתתפו גם מטוסים איטלקיים שהמריאו מבלגיה.

ברמינגהאם ובריסטול נפגעו בהפצצה ב-15 באוקטובר, ובאותו לילה הותקפה לונדון באופן הכבד ביותר, על ידי למעלה מ-400 מפציצים במשך 6 שעות. כנגד מתקפה זו העמיד חיל האוויר המלכותי 41 מטוסי קרב בריטיים שהצליחו להפיל רק מפציץ אחד.

ב-8 באוגוסט 1940 הגרמנים הרחיבו את התקפותיהם לשדות קרב בריטיים בדרום בריטניה, ועד סוף אוגוסט בוצעו פשיטות לילה ברחבי הממלכה. ב-25 באוגוסט הגרמנים הפציצו בטעות את לונדון, והבריטים החזירו מיד במתקפה סמלית על ברלין.

היטלר ומפקד הלופטוואפה הרמן גרינג החליטו אז לשבור את המורל של הלונדונים כפי שעשו לאזרחי ורשה ורוטרדם. ב-7 בספטמבר 1940 החלו הגרמנים בסדרה של פשיטות על לונדון מפני שמפקדי הלופטוואפה האמינו שיראו את סופו של ה-RAF, שכן הם קיוו שמפקד האוויר הבריטי מרשל יו דאודינג ישלח את כל כוחותיו הזמינים להגן על לונדון. במקום זאת, דאודינג השתמש ב-Chain Home, כדי לשלוח את המשאבים המוגבלים שלו כדי להתמודד עם איומים כפי שהם הופיעו.

בסוף ספטמבר, גרינג, לאחר שכבר איבד יותר מ-1,650 מטוסים, נאלץ לעבור לפשיטות לילה בגובה רב בעלות ערך אסטרטגי מוגבל.

במהלך שלב הבליץ הראשון, הופצצה בריטניה ב-13,000 טונות של חומר נפץ, ובלמעלה ממיליון פצצות. פחות מ-1% מהמפציצים הגרמניים הופלו.

השלב השני

השלב השני נמשך מנובמבר 1940 עד פברואר 1941. בשלב זה תקף הלופטוואפה מגוון רחב של מטרות צבאיות ואזרחיות בבריטניה: קובנטרי, סאות'האמפטון, קארדיף, ליברפול, בריסטול, פלימות', מנצ'סטר, ברמינגהאם, שפילד, פורטסמות' ואבונמאות'. באותה עת הותקפה לונדון ב-8 מתקפות אוויריות.

מערכות ההגנה הבריטיות השתפרו, אולם הצליחו להפיל רק 75 מטוסים במשך ארבעה חודשים. אף על פי כן, מורל בריטניה לא נפל וכניעתה לא הייתה קרובה. דבר זה עורר ספק בקרב הגרמנים שהחלו לתהות האם המבצע יקצור את הפירות שלהם קיוו. לגרמנים התברר גם שבשל מיעוט פגיעותיהם במטרות צבאיות ייקשה עליהם לצלוח את התעלה האנגלית ולפלוש לאי הבריטי.

השלב השלישי

באותה עת התנהלו במרץ ההכנות הגרמניות למבצע ברברוסה. היטלר ייחס חשיבות רבה יותר למבצע זה, ופחת מספר המטוסים שהוקצו למתקפה על בריטניה.

בפברואר 1941, שכנע האדמירל אריך רדר את היטלר להפנות את כוחות האוויר של גרמניה לתקיפת נמלי בריטניה. ב-6 בפברואר ניתנה ההוראה לתקוף את הנמלים פלימות', פורטסמות', בריסטול, אבונמאות', סוונסי, מרזיסייד, בלפסט, קליידבנק, קינגסטון על הנהר האל, סנדרלנד וניוקאסל על הנהר טיין.

במשך התקופה שבין ה-19 בפברואר ועד ל-12 במאי הותקפו ערי בריטניה 46 התקפות, מתוכן רק שבע התקפות כוונו ללונדון, ברמינגהאם, קובנטרי ונוטינגהאם.

ההגנה הבריטית השתפרה. השכלולים במערך המכ"ם אפשרו פגיעה מדויקת יותר במטוסי הלופטוואפה. בשל הצורך במטוסים אלה במסגרת התקפה על ברית המועצות (מבצע ברברוסה) נפסקו לבסוף ההתקפות על בריטניה. ב-10 במאי הותקפה לונדון בפעם האחרונה. הגרמנים ניסו להחריב מבני ציבור, ופגעו במוזיאון הבריטי, ארמון וסטמינסטר (בנייני הפרלמנט הבריטי) וארמון סנט ג'יימס.

קישורים חיצוניים

הRAF באתר בריטניקה

הRAF בIWM