סולטנות דלהי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סולטנות דלהי הוא השם שניתן במחקר לחמש שושלות ששלטו בדלהי בין השנים 1206 ל-1526, ואפשרו את התפשטות האסלאם בהודו ומיזוגו בתרבות ההודית. הסולטנות שלטה בעיר דלהי לאחר הע'ורים, החל בשושלת הע'למאן (1206-1290), שושלת ח'לג'י (1290-1320), שושלת טע'לק (1320-1414), שושלת סיד (1414-1451) ושושלת לודי (1451-1526). חשיבותן של שושלות אלו הייתה בהטמעת האסלאם בהודו והעמקת השפעתו בתת-היבשת, פיתוח התרבות ההודית האסלאמית וההשפעה הפרסית והעמידה מול המונגולים, עד הקמת השושלת המוגולית (שמוצאה במונגולים) בהודו.


נסיבות הקמתה של הסולטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות החדירה האסלאמית להודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדירה האסלאמית להודו הייתה תהליך היסטורי ארוך, שהעסיק כוחות רבים בח'ליפות האמית והעבאסית אחריה, כוחות שהיו לאו דווקא פחותים מאלו שפעלו בחזית המערבית מול הנוצרים באימפריה הביזנטית ובצרפת, גם אם הרבה פחות מפורסמים במעשיהם בשל התמקדותה של הספרות המחקרית המערבית במשך שנים רבות. כבר בימי האמיים החלו הכיבושים באזור עמק האינדוס, שנקרא אז הינד. החלקים שנכבשו על ידי כוחות האסלאם נקראו סינד. בתקופה העבאסית העמיקו כיבושים אלו בהתמדה, אך באטיות. זאת בשל התנגדותן העזה של המלכויות ההינדיות.

עיקר החדירה האסלאמית להודו באה בתקופה הע'זנוית. אמירי ע'זנה, שושלת ע'למאן תורכמנית שטופת תרבות פרסית, שלא היה לה מוצא להתפשטות ולגריפת לגיטימציה שלטונית מלבד ג'האד נגד ההינדים הכופרים.

לאחר נפילת השושלת העז'נוית, עלתה לבימת ההיסטוריה השושלת של משפחת שנסבני מע'ור. מדובר על חבל ארץ הררי שהצטיין בדורות בגידול כלבי ציד, אשר נותר פרסי-זורואסטרי בזהותו ולא נכבש או אוסלם בשל קשיי הגישה אליו בגין תנאי השטח הקשים (בדומה למחוזות אחרים בפרס, בהם דילם, אלמות וכך הלאה) עד שאוסלם מכוחה של ההשפעה הע'זנוית והפך לחלק ממחוזותיה. מפלת הע'זנוים יצרה מעין ריק פוליטי שלתוכו נשאבה הממלכה ומשפחת שנסבני ששלטה בה. הם התפשטו לתוך השטחים הע'זנוים שלא נכבשו על ידי הסלג'וקים וכן התפשטו לתוך הודו, ובתוך כך לחבלי הפנג'ב ולעיר דלהי. כה גדולה הייתה האימפריה הע'ורית ביחס לגודל האוכלוסייה השלטת בה, שהשלטון בה חולק בין שני בני המשפחה השלטת, בין מזרח ומערב, ובמהרה עלתה קרנו של שליט ע'ור המזרחי.

עם ירידת קרנה של השושלת הע'ורית במזרח, השתלט על שטחיה עבדו הצבאי ושומרו של הסולטאן הע'ורי, אחד איבך, שנטל את התואר קטב אל-דין. הוא היה הסולטאן הראשון של דלהי, ומקימה של "שושלת העבדים" המפורסמת ששלטה בסולטנות במשך 84 שנים, ושכמוה קמה במצרים בקירוב לתקופה ההיא.

תולדות תופעת העבדות הצבאית (הע'למאן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת העבדות הצבאית שאפיינה את הצמרת השלטונית של הסולטנות של דלהי, הייתה נחלתו של כלל העולם האסלאמי מאז ימי הח'ליף העבאסי אלמעתצם והייתה תופעה ייחודית לעולם המסלמי. אלמתעצם היה הראשון שהחליף את הכוחות המסורתיים שעמדו לשירותו של השליט, בהם "אבנאא אל-דולה" (בני ה"מהפכה") שהיו נאמאני השושלת העבאסית, אשר אוזלת ידם הוכחה במאבק הירושה בין אחיו של אלמעתצם, אלמאמון ואלאמין. הוא בחר להעסיק בתור משמר וכוח צבאי פרטי קבוצה קטנה יחסית ואליטיסטית של עבדים שאומנו מגיל צעיר לאמנות הלחימה, לאחר שהובאו מארצות רחוקות כך שלכאורה יהיו נטולי שייכות פוליטית או דתית רלוונטית. אנשים אלו נקראו הע'למאן -- עלמים, בחורים ובתקופה מאוחרת יותר נקראו במערב העולם האסלאמי בשם ממלוכים - עבדים. מקצת החוקרים חוטאים באנכרוניזם בשעה שהם מתייחסים לע'למאן של אלמעתצם ואף של הסולטנות של דלהי בתורת "ממלוכים."

בתוך קבוצת הע'למאן השתרר במהרה היסוד האתני התורכמני. זאת בשל הראיה הטיפוסית לעת העתיקה ולימי הביניים, ששייכה תכונות כלשהן לעמים שונים, לפיה נחשבו הטורקמנים אנשי הערבות של אסיה התיכונה ללוחמים מעולים ובעיקר לרוכבים ורובי קשת מצוינים. הם עברו תהליך של אסלום ושערוב, כנראה למפרע בלבד, וכן תהליך אימון צבאי מדורג שכלל אימון בתחילה בחימוש דמה מעץ ואימוני רכיבה על צלמי סוסים מעץ, ולאחר מכן שלטו בחרב ובקשת וברכיבה על סוס.

עם זאת, במהרה החלה הקבוצה הזו לנצל את יתרונה והחלו חיכוכים בינה לבין האוכלוסייה האזרחית וחמור מכך - בינה לבין השליט. הע'למאן ניצלו את קרבתם לשליט על מנת לכפות עליו בכוח החרב הלכה למעשה את ריבונותם וכך ניהלו בפועל את הח'ליפות מאחורי הקלעים ואף חיסלו ח'ליפים שניסו להתנגד להם והעמידו במקומם את היורשים שהיו נכונים בעיניהם.

תופעה זו חזרה על עצמה גם בשושלות אמירים מקומיות, שביקשו לאמץ את מודל העל של הח'ליף, בהם הסאמאנים והע'זנוים, כאשר אלו האחרונים היו למעשה הע'למאן של הראשונים, שהפכו לכוח פוליטי עצמאי. מקרה דומה חל עם הסולטנות של דלהי, כאשר הע'לאם קטב אל-דין התנתק הלכה למעשה מההשפעה של אדונו הנומינלי, הסולטאן הע'ורי, והכריז על עצמו סולטאן של דלהי במטבעותיו ובכריזה שבתפילת יום השישי במסגדי עירו. בדלהי אף הוקמה אליטה של ע'למאן שעלו לגדולה והפכו לאנשי אצולה והקימו מועצה של שלושים איש ששלטה מאחורי הקלעים והעלתה והורידה סולטאנים. שושלות של ע'למאן התקיימו גם בסולטנות של דלהי וגם בסולטנות קהיר המקבילה והיו בעלות מבנה שלטוני מובנה של תככנות פוליטית וחוסר יציבות שהובילו לחלופה מהירה של שליטים, שרובם עלו וירדו בחרב מכס השלטון.

השושלות בסולטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת הע'למאן הוקמה על ידי קטב אל-דין איבכ, שהיה עבד של מחמד ע'ורי. קטב אל-דין שלט בדלהי בצד חצר שהורכבה ממועצה של ע'למאן. אחרי מותו של קטב אל-דין, עלה לשלטון ע'לאם אחר בשם אראמשאה שהופל על ידי מועצת הארבעים (צ'יהלע'ני), ואחריו בא שליט חזק בשם אלתותמש. אחרי מות אלתותמש ב-1239, ואחריו שלטו לאורך תקופות קצרות צאצאיו, לרבות בתו רצ'יה. לאחר מותו של נצר אל-דין מחמוד, אחד מבניו, עבר השלטון לחתנו, בלבן. לאחר מכן משל נכדו של בלבן, מעז אל-דין כאיקבאד, שהיה שליט רופס שלקה לאחר ארבע שנים בשבץ מוחי. השלטון עבר לבנו בן השלוש וממנו לשר הצבא ג'לאל אל-דין ח'לג'י.

השושלת הח'לג'ית קמה עם הכרזתו של עוצר השלטון ג'לאל אל-דין ח'לג'י כסולטאן ב-1290. שלטונו עמד בסימן של חילופי גברי בצמרת השלטון על מנת למנות את נאמניו ובדיכוי מרידות ומאבק במונגולים. גל'אל אל-דין נרצח על ידי אחיינו עלאא אל-דין אלח'לג'י שעלה לשלטון ב-1296 ונחשב לשליט החזק ביותר בתולדות הסולטנות. הוא שלט עד 1316, ונורש על ידי שהאב אל-דין ואחר כך על ידי קטב אל-דין מבארכ, שעלה לשלטון בגיל 18 והיה שליט מושחת מידות בעיני נתיניו. הוא נרצח על ידי עבד צבאי הינדי בשם ח'סראו ח'אן, ב-1230.

ח'סראו ח'אן עלה לשלטון, אך זלזולו באסלאם חרה בעיני אנשי החצר והביאם לקרוא לע'יאת' אל-דין טע'לק, שליט מולטאן. הוא כבש את דלהי והרג את ח'סראו ב-1320. אחריו שלט בנו, מחמד בן טע'לק, אשר כשל במסעותיו הצבאיים וחווה מרד של מקצת משרי הצבא שלו. אחיינו, פירוז שאה, ששלט אחריו, הצליח להאט את תהליכים אלו. אחריו בא הסולטאן עי'את' אל-דין אך הוא נפל בריב ירושה עם אבו בכר ח'אן שירש אותו כעבור שנה בלבד, ב-1389, ונפל כעבור ארבע שנים מידי אחיו שמת באותה שנה. גם יורשו, סיקנדיר שאה, נפטר תוך חודש. בשלב זה נחלשה הסולטנות עד כדי פיצול חלקה המזרחי בפירוזאבאד, שם שלט הסולטאן נאצר אל-דין נצרת שאה טע'לק.

אך שני חלקי הסולטנות גם יחד לא היו לפליטה בפני פלישתו של תימור הפיסח שהחריב את דלהי. הוא מינהה את שליט מולטן, ח'צ'ר ח'אן, מקים שושלת אל-סיד שהתיימרה להיות מצאצאי הנביא מחמד. הוא לא נטל את השם סולטאן ונשאר נאמן לתימור, אך בנו מבארכ ח'אן נטל את תואר המלכות מעז אל-דין, ואחריו שלט מחמד שאה, שנטל את התואר סולטאן בגלוי. ב-1451, השליט האחרון עלאא אל-דין, הותיר את השלטון לבהלול ח'אן לודי.

בהלול ח'אן ייסד את השושלת הלודית, ב-19 באפריל 1486. הוא הרחיב את תחום הסולטנות, וב-1486 עבר השלטון לבנו השני, סיקנדיר שאה, שעודד את המסחר ואת האמנות ההודית. אחריו בא אבראהים לודי, שהיה מצביא מוכשר שניסה לעמוד בפני כוחם העולה של המוגלים, אך נפל בקרב פאניפת ב-21 באפריל 1526, ועמו נפלה השושלת הלודית ותמה הסולטנות של דלהי ועלתה הסולטנות המוגלית.

שושלת הע'לאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהארט של קטב אל-דין בלב המתחם הקרוי על שמו בדלהי

הקמתה של שושלת הע'לאם ב-1206 על ידי קטב אל-דין איבך, הייתה תהליך כמו טבעי שבא לאחר מפלת הסולטנות הע'ורית. לאחר שהע'ורים העמיקו את כיבושי האסלאם בהודו ואת ההתיישבות האסלאמית בעריה, ואף הקימו בירת חורף מזרחית בלהור, מת הסולטאן הגדול שאאב אל-דין ע'ורי מהרעלה ושטחיו נכבשו בזריזות על ידי שליט ח'וארזם שמצפון. שטחי האימפריה התפצלו לשלטונות מקומיים, בהם סולטנות מולטאן (הוקמה על ידי קבאצ'ה ב-1210), סולטנות בנגל שהוקמה על ידי אח'תיאר אל-דין ח'לג'י, מייסד השושלת הח'לג'ית, ב-1203, וקטב אל-דין איבך הקים את סולטנות דלהי ב-1206. כדי לייצר לעצמו לגיטימציה, קטב אל-דין פעל לטובת נתיניו וכן הקים מבנים מפוארים בעיר דלהי, במתחם שנקרא לימים על שמו, מתחם קטב. שם נבנה המסגד הגדול כואת אלאסלאם וכן הצריח (מנהארט) הגדול של קטב אל-דין, שבנייתו נסתיימה רק לאחר מותו של קטב אל-דין בלא עת (1210) בתאונה במשחק פולו שהתפשט בסולטנות עם כיבוש הודו וממנה לשאר העולם האסלאמי.

עם מותו של קטב אל-דין עלה לכס שליט מהוהה בשם אראם שאה. חדלון האישים של השליט הזה אפשר לאצולת הע'למאן לבצר בידה את הכוח הפוליטי ולהקים מועצה של ארבעים איש שנקראה צ'יהלע'אני, והם קראו תחתיו לשליט בדאיון, שמס אל-דין אלתותמש, חתנו של איבך, שהביס את אראם-שאה בג'וד ב-1211. הוא היה השליט הגדול בתולדות השושלת, וניצח את שליטי מולטאן וע'זנה והפך את הסולטנות של דלהי לאימפריה הודית. הוא ייסד קשרים עם הח'ליפה העבאסי על ידי משלוח תשורות מכיבושיו וממלכתו נותרה בלא פגע גם בימי הפלישה המונגולית לח'וארזם ופלישתם להודו אחרי קרב האינדוס נגד ג'לאל אל-דין מנג'בארני מח'וארזם ב-1221.

אלתותמיש העביר את בירתו מבדאיון ולהור (שהייתה בירת החורף של איבך) לדלהי, והנהיג בה שורת רפורמות, בהן הנחלת שיטת האקטאדרי, שהפכה למקובלת בכלל העולם המסלמי, ובמסגרתה הוחכרה לשרי הצבא החזקה על נחלאות שלמות, ערים ומחוזות בתמורה לנאמנותם, באופן שיש בו דמיון לפאודליזם האירופי. הוא הנהיג פיחות ושימוש במטבע הג'טאל.

אחרי מות אלתותמש ב-1 במאי 1236, החלו מאבקי ירושה בין בניו שאפשרו לצ'יהלע'אני להשתלט שוב על ענייני הסולטנות. בנו של אלתותמש, רוכן אל-דין פירוז, היה שליט רופס שנוהל למעשה על ידי אמו, שאה תורכן, ושניהם הופלו על ידי מועצת הארבעים לאחר שישה חודשים בשלטון בלבד. מתוך הריק השלטוני הזה עלתה בתו של אלתותמש, רצ'יה סלטאנה, כשליטה האישה הראשונה בתולדות הסולטנות והעולם האסלאמי ככלל. היא הצליחה לקיים שלטון יציב ומשגשג עד שיחסיה עם עבד חבשי בשם יקות חרו בעיני המועצה והם קראו לשליט פנג'ב, מלך אלטוניה, שהביס את רצ'יה והפך אותה לאשתו וכך נעשה לסולטאן דלהי בפועל.

אך שניהם הובסו על ידי אחיה של רצ'יה, בן נוסף של אלתותמש, בשם מעז אל-דין בהרם, ב-14 באוקטובר 1240. אופיו הקשה של שליט זה וחוסר יכולתו לעמוד בפני המונגולים שצרו על להור, הביאו לרצח שלו על ידי הצבא ביוזמת ארבעים האצילים, והם העלו לשלטון את אחיינו, עלאא אל-דין מסעוד, שהיה כחומר ביד היוצר אצל הצ'יהלע'אני, ואף היה שתיין והולל. הוא הופל על ידי המועצה כעבור ארבע שנים ותחתיו שלט בן הזקונים של אלתותמש, נאצר אל-דין. הוא נהג פרישות ועסק בלמדנות ותפילה, וענייני השלטון נוהלו בפועל על ידי המצביא הגדול שלו, בלבן. לאחר מותו של נאצר אל-דין ב-1266 כשהוא חשוך בנים, עבר השלטון לבלבן, שהיה גם חתנו של נאצר אל-דין, כשהוא בן שישים תחת התואר ע'יאס אל-דין.

הוא היה שליט נבון וחזק שניהל שורת מערכות צבאיות נגד שליטים מקומיים שעמדו במרים נגדו, הקים מערך של הולכי רכיל שריגלו למענו אחרי האצולה ופירק למעשה את מועצת הארבעים הבוגדנית. אחרי מותו ב-1286, עבר השלטון לנכדו, קאיקאבאד מעיז אל-דין. גם הוא נהג פרישות ולא אחז במוסרות השלטון, והוכה לאחר ארבע שנים בשבץ ונרצח על ידי שר צבא שלו מהשושלת הח'לג'ית ששלטה בבנגל. בנו כיומארש בן השלוש היה יורשו הנומינלי ובמשך תקופה של ארבע שנים אף נטבעו מטבעות בשמו, אך לאחר מכן, עוצר המלכות, שר הצבא ג'לאל אל-דין ח'לג'י נטל את השלטון והקים את השושלת הח'לג'ית.

השושלת הח'לג'ית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרסה של עלאא אל-דין ליד מסגד כואת אלאסלאם במתחם הקטבי

השושלת הח'לג'ית החלה עם עלייתו לשלטון של ג'לאל אל-דין ח'לג'י. הוא ביסס את כוחו ובתוך כך אף ניסה להקים בירה חדשה. מאידך, הוא ניסה להמשיך את המנגנון של השלטון הקודם ומינה מחדש את הוזיר של קודמו בשלטון והחזיר למקורביהם של בלבן וקאיקאבאד את הנחלאות שלהם. אך הוא לא הספיק לכונן את שלטונו בעירו החדשה שכן הוא מת לאחר שש שנים בשלטון במזימה מצד אחיינו, עלי, שנטל את השלטון ונקרא עלאא אל-דין.

עלאא אל-דין היה השליט החזק ביותר בתולדות הסולטנות של דלהי. הוא הרחיב את שטחיה בכיבושים בצפון ובדרום והביס את שארית ממלכות הרג'פוט החזקות, שחלקן התנתקו מהשלטון של סולטנות דלהי לאחר ימי אלתותמש או שלא נכבשו כלל. הוא גם הצליח לעמוד מול פלישות מונגוליות חוזרות ונשנות וביסס את כוחו כלפי פנים בשורה של רפורמות ובכללן הפנית תשומת הלב לצבא והג'האד מצד מצביאיו, והעסקת ההינדים שתחת שלטונו בפרנסה על ידי מיסוי כבד על החקלאות.

ב-1316 ירש את עלאא אל-דין בנו הצעיר, קטב אל-דין מבארכ, שנטל את השלטון על ידי כך שניקר את עיניו של אחיו הגדול. הוא ביטל את המסים של אביו ושחרר עצורים רבים מבית המחבוש, אך נחשב לשליט אפרורי ונטול סמכות. הוא נרצח ב-1320 על ידי אחד מעבדי החצר של אביו, הינדי בשם ח'וסראו ח'אן, שהשתלט על הסולטנות והביא קץ לשושלת הח'לג'ית.

שושלת תע'לק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיונגיר, היא דאולתאבאד, נכבשה על ידי עלאא אל-דין אלח'לג'י ואבן טע'לק ניסה להפוך אותה לבירתו

שלטונו של ח'וסראו ח'אן נמשך תקופה קצרה, והסתמן כשלטון של זלזול מופגן בכבוד האסלאם. הוא הורה לשריו לשבת על ספרי קוראן, ונהג בעריצות עד כדי כך ששרי הצבא הזמינו מבחוץ את השליט של דיפאלפור, טע'לק, מצביא גדול שכבר כבש שטחים רבים בתקופת מבארכ שאה. הוא הרג את ח'וסראו ח'אן והשתלט על הסולטנות והיה שליט חזק, אך נפטר כעבור חמש שנים מקדחת. בנו, מחמד, ירש אותו. הוא היה נבון והנהיג רפורמות במטבע והרבה להטביע דינרים של זהב, והגדיל את משקלם ל-202 גרמים של זהב, האמרה של ערך המטבע בלמעלה מ-15% מהמקובל לפניו. הוא גם נחשב לאדם משכיל במגוון אמנויות וכן לאיש אדוק, כפי שמסתבר גם מהכיתובים על מטבעותיו.

עם זאת, הוא לא הצליח להגיע להישגים הצבאים של אביו ואזורים שלמים ניתקו מהשפעתו והפכו לממלכות הינדיות נפרדות. מקצת משרי המאה שלו (דרגת ביניים בקרב המצביאים בימי הביניים) מרדו בו. הוא נפטר ממחלה, וירש אותו אחיינו, פירוז שאה. הוא הצליח להאט את תהליך שקיעת הסולטנות, הוא השקיע בארדיכלות ובנה מחדש את שתי הנדבכים העליונים של המנהארט של קטב אל-דין, שנהרסו מפגיעת ברק, והצליח לבסס את כוחו, גם אם נאלץ לותר על שטחים רבים, בהם בנגאל. הוא הקים עיר בירה חדשה, פירוזאבאד, ושלט ממנה. הוא זכה לפופולריות בקרב העלמאא (חכמי הדת) על ידי מדיניותו הנוקשה כלפי ההינדים שבשטחו, ועל ידי כך נמצא גם מחזק את הכלכלה בכך שהטיל עליהם לשלם את מס הג'יזיה.

אחר כך שלט טע'לק ח'אן, שמשל רק חמשה חודשים בטרם דודו, אבו בכר, אילץ אותו לברוח מעירו ולהתבצר בסירמור. לאחר השתלטותו על דלהי, הוא מצא ותלה את ראשו של טע'לק ח'אן על חומות העיר. אבל אבו בכר עצמו הפסיד לאחיו, מחמד שאה, באוגוסט 1390, והלזה עלה לשלטון תחתיו ומשל עד 1394. אז ירש אותו בנו, שנטל את התואר המלכותי עלאא אל-דין סיקנדיר, על שם עלאא אל-דין ח'לג'י (שנטל בעצמו את השם סיקנדיר - על שם אלכסנדר הגדול), אך הוא מת ממחלה כעבור פחות מחודש. אחריו התפצלה הסולטנות לשניים, ושני חלקיה כאחד היו למשיסה בידי תימור הפיסח (תימור י-לנג) שכבש את דלהי ב-1398.

שושלת אל-סיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת אל-סיד עלתה לאחר חיסול השושלת הטע'לקית על ידי תימור. הם שאבו לגיטימציה תוך טענה לייחוס לנביא מחמד, ועל כן נקראו סיד. השושלת הוקמה על ידי ח'זר ח'אן שלא היה אלא מושל מטעם תימור במולטאן, לאחר שנכנע לכוחותיו של תימור והסתפח אליהם כשהגיעו לגבולו. הוא לא העז ליטול תואר של שליט עצמאי, וטבע את שמו של תימור ושל יורשו, שאה רוח', על מטבעותיו. הוא כבש את דלהי בשם תימור לאחר שהביס את דאולת ח'אן לודי (בן לשושלת הלודית שתירש את שושלתו) ב-1414. בנו מבארכ שאה היה נועז יותר ונטל את התואר מעיז אל-דין והכתיר עצמו כשאה (אך לא כסולטאן) של דלהי. על ערש דוי, הוא הוריש את שלטונו לבנו, מושל העיר בדאיון, עלאא אל-דין, והוא נכנע והעביר את השלטון בדלהי לבהלול ח'אן לודי, וחזר לשלוט בבדאיון.

שושלת לודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת לודי הייתה שושלת פאשטו (ממוצא אפגני) שלטה בפנג'ב והחל מה-5 באפריל 1451 שלטו בדלהי. בהלול ח'אן היה שליט חזק ונבון. הוא ביצר בידיו את הכוח הפוליטי ונפטר מיריבים פוליטיים פוטנציאלים מחד, ומאידך הסתייע במקורביו ששלטו בערים סמוכות. הוא הרחיב את שטח הסולטנות וכבש את ג'ואנפור והפיל למעשה את השושלת המקומית של שרקי. ירש אותו ב-1486 בנו, סיקנדיר לודי. הוא הרחיב את תחום הסולטנות עוד יותר, וכבש מספר מלכויות הינדיות וכרת ברית עם סולטאן בנגאל. הוא החריב מקדשים רבים והקים מסגדים במקומם, והעמיק את ההשפעה הפרסית בסולטנות על ידי שימוש בפרסית כלשון רשמית.

גני לודי, בהם קבורים בני שושלת לודי לדורותיהם

השליט השלישי והאחרון בשושלת ובסולטנות בכלל היה אבראהים. הוא לא היה שליט חזק כאבותיו, ובימיו סבלה הסולטנות ממספר מרידות, במוואר ובמחוזות אחרים. אך הבעיה העיקרית שלו הייתה עליתה של השושלת המוגלית, והמאבק הארוך שלו נגדה תם בקרב פאניפט ב-1526, אחד הקרבות הראשונים במזרח שנעשה בהם שימוש בנשק חם. בקרב זה נפלה הסולטנות של דלהי והוקמה האימפריה המוגלית על ידי באבור.

חשיבותה ההיסטורית של הסולטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותה ההיסטורית של סולטנות דלהי ושל האמירויות והסלטאנויות של המזרח הוזנחה ארוכות במחקר המערבי של המזרח התיכון, בשל התמקדות בנקודת החיכוך הטבעית של העולם המסלמי עם אירופה באסיה התיכונה, באיטליה ובעיקר בספרד, גם אם בפועל מרכז הכובד של העולם האסלאמי נטה במשך רוב הזמן מזרחה לעולם הפרסי וממנו לחזית מול העולם התורכו-מונגולי של ערבות אסיה התיכונה והממלכות האסיאתיות הוותיקות והחזקות של סין ושל הודו. גם תחילת העיסוק ה"מזרחני" בהודו הגיע עקב החיכוך בין הפורטוגזים לבין ממלכת המוגלים שקמה על חורבותיה של הסולטנות של דלהי, ואחר כך עם הסיפוח של הודו לאימפריה הבריטית, וכיום עיקר חשיבותה הוא כחלק מהנרטיב ההיסטורי של הודו ופקיסטן.

ייצוא התרבות הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם להוציא מכלל הדיון את החדירות הראשונות של האסלאם לעמק האינדוס בימי האמיים ותחילת ימי העבאסים, הרי שעיקר מגעה של ה ודו עם האסלאם היה דרך כיבושים שהתבצעו על ידי האמירויות שקמו בפרס במאה השישית והלאה, עם ירידת כוחה של הח'ליפות העבאסית. לשלטונות המקומיים הללו לא הייתה דרך להרחיב את שטחם, לגרוף שלל ולהשיג לגיטימציה שלטונית מלבד התפשטות על ידי ג'האד או ע'זוה נגד כופרים. הממלכות הצפוניות, בהן ממלכת ח'וארזם והסאמאנים, פעלו בעיקר נגד הטורקמנים שבאו מן הערבות, ואילו שושלות דרומיות יותר כגון הע'זנוים והע'ורים הטילו את משקלן הצבאי נגד הודו המשגשגת.

כלל הממלכות הללו היו פרסיות בתרבותן, בלי קשר לזהות האתנית של שליטיהן, וזהו הסגנון שזוהה עם השלטון המסלמי בהודו מראשיתו. בכלל זה נעשה בסולטנות שימוש בשמות פרסיים (לאחר מעבר משמות תורכמניים) ובעיקר בתארים פרסיים. כמו כן תרבות שתית היין, הנוגדת מעיקרה את חוקי האסלאם, וכן האופי הארכיטקטוני של הארמונות, הקברים והערים של שליטי הסולטנות היו אפוא על פי המודל הפרסי.

"תחיה" תרבותית הודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות השלטונית הפרסית של סלטאני הודו התמזגה עם התרבות ההודית המקומית. בתוך כך הוגדר מאמיני ההינדואיזם כעם ספר ובני חסות (ד'ימה) ותחת ידם של חלק מן השליטים התקיים דו קיום בינם לבין המסלמים. גם שליטים ששטמו את ההינדואיזם וקנו את עולמם בניהול ג'האד נגדו ובהתנהגות ביד קשה נגד נתיניהם ההינדים, לא קיימו מעולם דבר שניתן להגדירו כ"רצח עם" של הינדים ולא מיאנו להעסיק בארמונם ובצבאותיהם הינדים או מתאסלמים חדשים שהיו הינדים לשעבר. התרבות ההודית, על מאפייניה בשירה, באמנות ויזואלית ובארדיכלות, התמזגה בסגנון המסלמי המזרחי והחלה כתיבה ערה, בעיקר בתחום השירה האפית, בכתב הודי שהיה מבוסס בצורתו הכתובה הרהוטה על הכתב הערבי.

העמידה הצבאית בפני האיום המונגולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תנאים שכללו בעיות עבירות ומזג אויר קשה, הייתה הודו, לצד צפון אפריקה, מעוז אחרון של התנגדות אסלאמית לכיבוש המונגולי ששטף את פרס וסוריה והרס ערים רבות וגדולות כחלב ובגדאד. כבר ג'לאל אל-דין, פליט משושלת המלכות של ח'וארזם שהייתה למשיסה בידי כוחותיו של צ'נגיס ח'אן, בחר בפנג'ב למקלט מן המונגולים ומשם החל את התנגדותו אליהם ואף התמודד מולם בקרב על נהר האינדוס (1211). ההפסד שלו בשדה הקרב הפך לניצחון תודעתי עצום לאחר שהצבא המונגולי המנצח נסוג מהודו מיראתה של הארץ, לאחר שחזו שם בקרנפים, שאותם הם דימו לרוחות רעות.

ההתנגדות למונגולים התמידה ומספר סלטאנים, בהם ע'יאס אל-דין בלבן ובעיקר עלאא אל-דין אלח'לג'י, הצליחו להביס כוחות פלישה מונגוליים מספר פעמים, ולהקים מערך של מבצרים שהוכיחו את יעילותם נגדם, בעיקר לאחר תחילת השימוש בנשק חם על ידי הסולטנות הח'לג'ית. בכך, היוותה הסולטנות גם כוח צבאי רב עוצמה, שהצליח לא רק לשרוד מול הסערה המונגולית, אלא גם להעמיק בו בזמן את חדירת האסלאם לתת היבשת ההודית, בהגיעו עד קצוותיה הדרומיים של תת-היבשת ועד בנגאל במזרח.

שושלת העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודה של שושלת העבדים כמודל פוליטי שמורה לסולטנות של דלהי, ולסולטנות קהיר בת זמנה. שלטון-בפועל של עבדי הצבא של השליט מאחורי הקלעים היה דבר מקובל בעולם המסלמי כבר בימי אלמעתצם, ונטילת השלטון באופן רשמי על ידי הע'למאן הייתה עניין של יום ביומו בשושלות המזרחיות, אך בהודו ובמצרים כבר הידרדר המצב עד כדי כך שהוקמה שושלת שלמה של שליטים רשמיים, שהיו במקורם עבדים צבאיים, והוקמה גם מועצה של ארבעים ע'למאן ששלטה בפועל מאחורי השליטים החלשים שבשושלת. המודל השלטוני הזה התאפיין, כפי שניתן להיווכח, בחוסר יציבות פוליטי מובנה, כיוון שרוב השליטים בשושלת לא החזיקו בשלטון למעלה משש שנים בממוצע, וכמעט איש מהם לא הצליח להוריש את השלטון לצאצאיו הבאים אחריו על פי רצונו.