סנטה מריה דל פיורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קתדרלת סנטה מריה דל פיורה
החזית הנאו-גותית
אגפי הכיפה
קמפנילה די ג'וטו, מגדל הפעמונים הסמוך לקתדרלה
הספינה הראשית

סנטה מריה דל פיורהאיטלקית: Santa Maria del Fiore) היא הקתדרלה של העיר פירנצה. סנטה מריה דל פיורה היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר בעולם. פירוש שמה של הקתדרלה הוא "מרים הקדושה של הפרחים" על שם סמל העיר ושמה - פירנצה (מלשון פרחים). הקתדרלה ידועה כאחת מנקודות הציון החשובות ביותר ברנסאנס האיטלקי וכן גם בזכות כיפתה המפוארת שנבנתה במאה ה-15 על ידי פיליפו ברונלסקי.

קומפלקס הקתדרלה כולל את הקתדרלה עצמה השוכנת מול כיכר Piazza del Duomo (כיכר הקתדרלה), המכיל מגדל פעמונים שבנה ג'וטו די בונדונה ואת הבפטיסטריום של פירנצה (בית הטבילה). בניית הקתדרלה מומנה ברובה על ידי בית מדיצ'י והיא נבנתה במשך כ-200 שנים החל מהמאה ה-13. חזית הכנסייה הושלמה למעשה רק במאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית. הקתדרלה מצופה כולה בשיש לבן, ירקרק וורוד, כפי שהיה נהוג במבנים איטלקים נוספים שנבנו בתקופה זו.

בניית הקתדרלה הביאה לפריצת דרך בהתפתחות אדריכלות הרנסאנס ובהנדסת מבנים של אותה תקופה. האדריכל, שהיה באותה תקופה גם המהנדס ומנהל הבנייה בפועל, נאלץ להמציא מכונות מיוחדות וציוד הנדסי מתוחכם במיוחד עבור בניית כיפת הענק שנבנתה ללא פיגומים. הכיפה, בקוטר של 43 מטרים, הייתה בתקופתה הכיפה הגדולה ביותר בעולם לאחר שעקפה את כיפת הפנתאון ברומא שהייתה הגדולה ביותר ב-1,400 השנים שקדמו לה. פנים הכיפה מקושט בוויטראז'ים ובפרסקאות שצוירו על ידי חלק מגדולי הציירים האיטלקים של אותה תקופה.

הבפטיסטריום של פירנצה (בית ההטבלה) הסמוך נמצא במרכז הכיכר והוא הבניין העתיק ביותר בעיר. מקורו למעשה הוא מקדש פגני מתקופת האימפריה הרומית. המבנה ידוע בזכות דלתות הברונזה המוזהבות שלו בעלות העיטורים והפסלים מהתקופה הגותית ועד לרנסאנס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתדרלה הנוכחית נבנתה באתר של הקתדרלה הקודמת, קתדרלת סנטה רפרטה (Santa Reparata), ונבנתה בעקבות בניית הקתדרלות של פיזה וסיינה. בסוף המאה ה-13 הקתדרלה סנטה רפרטה, בת 900 השנים, החלה להתפורר, דבר שנתמך על ידי מסמכים מאותה תקופה. יתרה מכך, הקתדרלה הישנה הייתה קטנה מדי לאוכלוסיית העיר שגדלה במהירות. פירנצה המשגשגת רצתה להתעלות בגדולתה מעל יריבותיה מטוסקנה, פיזה וסיינה וכדי לעשות זאת החליטה על הקמת קתדרלה שתהייה גדולה, מפוארת ומקושטת יותר מאשר הקתדרלות של ערים אלה. כתוצאה מכך הייתה הקתדרלה, כשהושלמה, הגדולה באירופה בזמנה עם מקום ל-30,000 אנשים. כיום רק בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, קתדרלת סנט פול בלונדון, קתדרלת סביליה וקתדרלת מילאנו גדולות ממנה.

את הקתדרלה החדשה תכנן ארנולפו די קמביו (Arnolfo di Cambio) ב-1296, כך שתהיה הקתדרלה הקתולית הרביעית בגודלה בעולם. תכנון זה השתנה במהלך השנים וגודלה הוקטן. די קמביו היה האדריכל המפורסם של בזיליקת סנטה קרוצ'ה ושל פאלאצו וקיו. הוא תכנן ספינה ראשית בת שלושה אגפים, המסתיימת מתחת לכיפה מתומנת, כאשר מרכז הספינה הראשית מכסה את השטח של סנטה רפרטה. את אבן הפינה הניח ב-9 בספטמבר 1296 הקרדינל ואלריאנה, הנציג האפיפיורי הראשון שנשלח לפירנצה. בניית הקתדרלה הייתה מיזם עצום שנמשך כ-170 שנה.

אחרי מותו של די ארנולפו די קמביו ב-1302 עבודת הבנייה הואטה או הושעתה למשך 30 שנה. העבודה קיבלה תמריץ, כאשר שרידי הקודש של סן זנוביוס (San Zanobius) התגלו ב-1330 בסנטה רפרטה. ב-1331 פרשה גילדת סוחרי הצמר (Arte della Lana) את חסותה על הבנייה וב-1334 הם מינו את ג'וטו די בונדונה (Giotto) לפקח על העבודות. ג'וטו נעזר באנדראה פיזנו (Andrea Pisano) והמשיך לפי תוכניתו של די קמביו. הישגו העיקרי היה בניית הקמפנילה די ג'וטו, מגדל פעמונים, אך הוא מת ב-1337 ופיזנו המשיך את הבנייה, עד שזו נעצרה עקב מגפת "המוות השחור" ב-1348.

העבודות התחדשו ב-1349 תחת ידיהם של מספר אדריכלים: החל בפרנצ'סקו טלנטי (Francesco Talenti), שהשלים את מגדל הפעמונים והגדיל את המיזם בהוספת אפסיס וקפלות צדיות, אך לא שינה את החוץ. אחריו בא ב-1359 ג'ובאני די לפו גיני (Giovanni di Lapo Ghini) (בשנים 1360 - 1369) שחילק את הספינה הראשית לארבעה מפרצים ריבועיים. אדריכלים נוספים היו אלברטו ארנולדי (Alberto Arnoldi), ג'ובאני ד'אמברוג'ו (Giovanni d'Ambrogio), נרי די פיוראוונטה (Neri di Fioravante) ואורקניה (Orcagna). עד 1375 הקתדרלה הישנה סנטה רפרטה נהרסה. הספינה הראשית הושלמה ב-1380 ואחרי 1418 רק הכיפה והחזית נותרו בלתי שלמות.

העבודה על הכיפה, שנחשבת לאחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס, בוצעה על ידי פיליפו ברונלסקי שזכה בתחרות על פני לורנצו גיברטי ונמשכה בין השנים 1420 - 1436. ההישג האדריכלי והטכני נעוץ בעובדה שהכיפה הגדולה והגבוהה נבנתה ללא עזרת פיגומים כלשהם.

הקירות מכוסים לסירוגין בפסים אנכיים ואופקיים של שיש בצבעים שונים: לבן מקרארה, ירוק מפרטו, אדום מסיינה ומלוונסה ועוד מספר מחצבות. על פסי השיש היה להתאים לתבנית שעל בית הטבילה (בפטיסטריום) ומגדל הפעמונים. במבנה היו שני שערים צדיים: שער הקנוניצ'י Canonici (מועצת הקתדרלה) בדרום ושער המנדורלה Mandorla בצפון, ועליהם תחריטים ופסלים מאת נני די בנקו (Nanni di Banco), דונטלו (Donatello) ויאקופו דלה קוורצ'ה (Jacopo della Quercia). ששת החלונות הצדיים, שראוי לציינם בגלל תחרת החלונות והקישוטים העדינים שלהם, מופרדים בידי פילסטרים (pilasters). רק ארבעת החלונות הקרובים לטרנספט מאפשרים מעבר אור, השניים האחרים הם לקישוט בלבד. חלונות קומת התאורה הם עגולים, מאפיין נפוץ בגותיקה האיטלקית. רצפת הקתדרלה רוצפה בשיש במאה ה-16.

ב-1864 נערכה תחרות לתכנון חזית חדשה לקתדרלה. בתחרות ניצח אמיליו דה פבריס (Emilio De Fabris) ב-1871 שתכנן חזית בסגנון נאו-גותי. העבודות על החזית החלו ב-1876 והושלמו ב-1887. החזית הנאו-גותית שצופתה בשיש בלבן, ירוק וורוד משתלבת בהרמוניה עם שאר הקתדרלה, מגדל הפעמונים ובית התפילה, אך היא מקושטת יותר מהם.

במשך ימיה שימשה הקתדרלה כמושב מועצת פירנצה (1439), כבמה להטפות מצד ג'ירולמו סאבונארולה (Girolamo Savonarola) וב-26 באפריל 1478 נרצח בה ג'וליאנו די פיירו דה מדיצ'י (לורנצו דה מדיצ'י ניצל בעור שיניו).

ממדים ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוטר הכיפה: 43 מטר
  • גובה הכיפה: 103 מטר
  • אורך הקתדרלה: 153 מטר
  • רוחב: 38 מטר
  • גובה הספינה הראשית: 43 מטר
  • גובה הספינות המשניות: 23 מטר
  • גובה מגדל הפעמונים של ג'וטו: 85 מטר

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קינג, רוס. הכיפה של ברונלסקי, הוצאת דביר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סנטה מריה דל פיורה בוויקישיתוף


‏‏