בית הכנסת הגדול של פירנצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת הגדול של פירנצה - מאי 2007

בית הכנסת הגדול של פירנצה (איטלקית: Tempio Maggiore Israelitico) הוקם בשלהי המאה ה-19. מראשית המאה ה-20 הוא משרת את יהדות פירנצה, אשר עזבה את מקום מושבה הקודם ליד הגטו לשעבר, שעל חורבותיו הוקמה "כיכר הרפובליקה" והתפזרה ברחבי העיר. בית הכנסת הגדול נחנך ב-24 באוקטובר 1882. לאור התגובות הנלהבות לחנוכת בית הכנסת בפירנצה ובעקבות ביקורו של מלך איטליה אומברטו הראשון בבית הכנסת בשנת 1887, נבנו בתי כנסת גדולים נוספים בערים רומא וטורינו במבנה אדריכלי זהה. כיום נמצא במקום גם המוזיאון היהודי של פירנצה.

תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט פנורמי על העיר פירנצה מפיאצלה מיכלאנג'לו - במרכז בולט מבנה בית הכנסת

בשנת 1848 נהרסו שעריה של השכונה היהודית (הגטו לשעבר) במרכז העיר פירנצה, במקום בו עומדת כיום כיכר הרפובליקה. עד אז התגוררו כל יהודי העיר במרוכז, אולם לאחר מכן התרחב תחום מושבם לכל רחבי העיר. מצב זה עורר את פרנסי הקהילה להקים בית כנסת חדש ובסמוך לו מבנים נוספים של הקהילה, שישמשו כמוקד מרכזי עבור יהודי העיר. מגרש מתאים לקומפלקס זה אותר ברחוב ויה פריני (Via Farini) והוא נרכש על ידי ראשי הקהילה, כשאת הסכום הראשוני להתחלת הבנייה תרמה משפחת מונטברוצ'י. שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1874, הוריש נשיא הקהילה דוד לוי, את אחוזתו ורכושו לבניית "מקדש כביר הראוי לפירנצה". מה שנתן דחיפה רצינית למימוש התוכניות שהחלו בפועל רק שנה קודם לכן.

בשנת 1874 נמסר תכנון בית הכנסת לאדריכל מרקו טְרֵוֱוס (Marco Treves), אשר ארבע שנים קודם, בשנת 1878, תכנן את בית הכנסת המשוחזר בוורצ'לי, אליו הצטרפו לאחר מכן מריאנו פַ‏אלצ'יני (Mariano Falcini) ווינצ'נצו מיקלי (Vincenzo Micheli). שתכננו את מבנה בית הכנסת בשילוב של שני סגנונות אדריכליים שקמה להם עדנה באותה תקופה; האדריכלות המורית והאדריכלות הביזנטית. בשנת 1882, כעבור שמונה שנים מתחילת תכנונו של הבניין, הסתיימה בנייתו. בסמוך לבית הכנסת הוקמו בית האבות של הקהילה שהוקדש לזכרו של Settimio Saadun (סעדון). נתן קאסוטו (בנו של הרב משה דוד קסוטו ) היה רב של פירנצה ב-1943. נספה בשואה ועל שמו נקרא בית הספר שהקימו לאחר המלחמה .

תאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גינת בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניין הוקם במרכזו של גן ציבורי, המשווה לו מסגרת נאה ומבליט את מראהו בין שורת מבני המגורים שברחוב. בכניסה לגן מוצב שער מפואר בסגנון בנייה מורי. בגן עצמו מוצבים לוחות זיכרון שונים, הגדול שבהם, לוח זיכרון הכולל את שמות יהודי פירנצה שנספו בשואה, מצבת זיכרון לחללים היהודים מבני פירנצה שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשירותם בצבא האיטלקי, לוח זיכרון לשלושה מבני פירנצה שנפלו בישראל כלוחמים במלחמת השחרור ולוח זיכרון לאריה אבישר שסייע רבות לשיקום הקהילה לאחר מלחמת העולם השנייה.

החלק החיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמה במרכז ומימין דוכן הדרשן שאינו בשימוש כיום.

גג בית הכנסת מובנה מכיפה מרכזית בגוני תכלת-ירקרק, המבטאים את האלמנטים של הנוף הפיורנטיני. הכיפה בנויה על גבי "תוף על" פנדנטיבה - הכולל שישה עשר חלונות, דרכם מואר בית הכנסת מלמעלה, כשתאורה נוספת מגיעה מחלונות גדולים בצדו המזרחי של בית הכנסת. בחלקו המזרחי של הגג בנויה חצי כיפה נוספת, המסמלת את כיוון התפילה. משני צדי המבנה עולים שני צריחים, בתוכם המדרגות העולות לעזרת הנשים ובראשם כיפות דמויות בצל. הקשתות החיצוניות והפנימיות הן בסגנון מורי , לעומת זאת , הכיפות של בית הכנסת הגדול של רומא הן בסגנון בבלי‏. בכניסה לבית הכנסת חרוטה כתובת המציינת את ביקורם של מלכי איטליה אומברטו הראשון בשנת 1887 וויטוריו אמנואלה השלישי בשנת 1911.

החלק הפנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכניסה הצדדית למבנה הראשי, בנוי בית כנסת קטן נוסף, בו התקיים לפי נוסח אשכנז, מניינו של הרב שמואל צבי מרגוליס רבה הראשי של פירנצה, בזמן הקמת בית הכנסת.

קירות בית הכנסת הפנימיים עשויים שיש בצבעים שונים, עמודי גרניט וציפויי בד צבעוניים. הקירות והתקרה מכוסים בציורי קיר ופסוקים חרוטים מהמקרא. לארון הקודש עמודי שיש שחורים, מוזאיקה עשירה ודלתות עץ מצופות זהב. אחד השרידים המעניינים והנדירים בבית הכנסת הוא דוכן גבוה במיוחד, בסגנון התקופה, המשמש כבמה לרב הקהילה או לדרשן בבואו להרצות בפני מתפללי בית הכנסת‏‏[1]. כיום הדוכן אינו בשימוש.

ארון הקודש של בית הכנסת

מגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגף הצפוני של בית הכנסת, בקומה השלישית, הייתה דירת מגורים מרווחת ששימשה את שמש בית הכנסת ובני משפחתו. מי שהיה השמש גי'נו טדסקי, מ-1933 עד יום שבת ה-6 בנובמבר 1943. היום בו נילקח יחד עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ. הם היו היהודים הראשונים מבני פירנצה שנלקחו. מי שהיה שמש בית הכנסת הקטן עד 1943 השנה בה נכבשה איטליה על ידי הגרמנים, שלמה יוג'ניו כהן, היה לשמש בית הכנסת הגדול מייד עם השחרור בסתיו 1944. המשפחה התגוררה בבית הכנסת עד עלייתה ארצה בשנת 1949.

ההיסטוריה של בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת 1901 - 1906
תלמידי ומורי בית הספר העברי בפירנצה לאחר השחרור

בשנים הראשונות להקמתו של בית הכנסת, נהגו מבקריו העשירים לבוא אליו חבושים בכובע צילינדר. הרב שמואל צבי מרגוליס, שהיה דמות מוערכת בקרב יהודים וגויים כאחד, לבש אפוד כסף רחב והשמשים לבשו מעילי פראק. לצדו של הרב מרגוליס, שימשו הרב צבי פרץ חיות והרב משה דוד קאסוטו, שעמד בראש בית המדרש לרבנים בפירנצה. אמידי הקהילה נהגו להזמין כרכרה רתומה לסוס על מנת לנסוע לבית הכנסת, אך הקפידו שלא לבוא אליו במכונית.

בתקופת הכיבוש הגרמני של העיר במלחמת העולם השנייה הפכו הנאצים את בית הכנסת למוסך בשירות הצבא. הם שדדו אוצרות רבים מבית הכנסת וגרמו נזק לדלתות הזהב של ארון הקודש בהסירם את הציפוי מעליהן. על מנת שלא ישאר זכר לנזק שגרמו לאולם בית הכנסת המפואר, פוצצו הגרמנים מוקשים בבית הכנסת והביאו לקריסתה של עזרת הנשים על רצפת המבנה. אוצרות בית הכנסת שנשדדו על ידי הגרמנים נמצאו לאחר המלחמה והושבו. אולם, למרות שבית הכנסת שופץ לאחר השואה, חלק מהנזקים לא תוקנו, מתוך מטרה להשאיר זכר לימים הקשים שעברו על יהדות אירופה.

בשנת 1966 עלה נהר הארנו על גדותיו וגרם לשיטפון גדול בעיר, שגרם לבניין נזק נוסף. רצפת בית הכנסת הוצפה בתערובת של מים בוציים ופסולת שהגיעה מאחד השווקים העירוניים, השוכן על תוואי הדרך בין הנהר לבין בית הכנסת. ההצפה גרמה נזק לריהוט, לציורי הקיר ולספרי הקודש, שחלקם עתיקים ונדירים. בסיוען של תרומות מאיטליה ומרחבי העולם, תוקן חלק ניכר מהנזקים, אם כי כמו במבנים נוספים בפירנצה, נותר סימן על קירות בית הכנסת, המראה את מפלס המים בזמן הצפתה של העיר. בעשור האחרון נסגר בית הכנסת לזמן מה, בשל חשש לקריסת הגג. באמצעות תקציב ציבורי, בוצעו במבנה תיקונים לייצוב הכיפה והקירות.

נוסח התפילה בבית הכנסת וסגנונה המוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזן הקהילה בלגרדו, ערך את תפילות השבת כשהוא מלווה במקהלת נערים. למגינת לבם של החרדים הספורים בקהילה, התלווה אליהם בנגינה על אורגן גוי של שבת, שניגן בימי ראשון בכנסייה הקתולית "סנטיסימה אנונציאטה" (Santissima Annunziata). המסורות המוזיקליות העשירות של בתי הכנסת האיטלקיים, כפי שהן מוכרות כיום, התגבשו בתהליך היסטורי ארוך ומורכב. עם הגורמים שהובילו אל השונות הרבה של המוזיקה הליטורגית האיטלקית נמנים הגיוון של מקורותיה האתניים של יהדות איטליה: האיטליאני - בני המקום, הפורטוגזי, הספרדי מהלבנט, והאשכנזי. כמו כן, ניכרת היטב השפעתם של בתי האופרה והמוזיקה הלאומית האיטלקית, על השירה בבתי הכנסת באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט.

בשנת 2001 הפיק בית התפוצות את התקליטור טללי זמרה, בו מובאים 21 פיוטים של יהודי פירנצה שהושרו ונוגנו בבית הכנסת.

בית הכנסת כמרכז לשיקום הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 שימשו בית הכנסת והבניינים בסביבתו כהכשרה לפליטים לקראת עלייתם לארץ ישראל. לאחר הסכם עם שלטונות הצבא הבריטי, הושאל אריה אבישר, ששירת כסמל בפלוגת מובילי המים 148 של הצבא, לשמש כאחראי ורכז הפרויקט, כשאליו הצטרפו אליהו לוביצקי ועוד כמה מחברי הפלוגה. כחלק מפעילותו הוקם במקום גן ילדים, אורגנו כיתות בית ספר ובמבנה מול בית הכנסת הוקמה הכשרה של תנועת החלוץ לצעירים. במקביל, טיפלו אבישר ואליהו בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר, אם כי היו לו גם אי הבנות עם הרב המקומי לגבי מהות החינוך שניתן לתלמידים, שכלל בעיקר הכנה לטקסים המקובלים בחגים היהודיים וביצועם בפומבי על-פי הנוהג בהתיישבות העובדת בארץ ישראל. גולת הכותרת של הפעילות הייתה ארגון סרטיפיקטים לכל באי מרכז השיקום. וכך רובם הגיעו לארץ ישראל בעליית פרינסס קאתלין, ספינה קנדית שעסקה בהובלת גויסות, עוד לפני תום המלחמה ב-25 במרץ 1945.

בית הכנסת כיום והמוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקומה השנייה של בית הכנסת הוקם מוזיאון ליצירות יודאיקה. במוזיאון תערוכה קבועה המציגה אירועים מתולדות יהדות פירנצה וכן אביזרי פולחן כמו פרוכות לארון קודש, קישוטי כסף, גלימות רקמה וחפצים המשמשים לאירועים חשובים בחיי המשפחה והחגים היהודיים לפי מסורת המקום.

כיום מתקיימות בבית הכנסת תפילות רק בשבתות ובחגים. ואילו בימי החול מתקיימות התפילות בבית הכנסת הקטן המצוי בכניסה הצדדית למבנה הראשי, בו התקיים בתקופות קודמות מניין מיוחד ליוצאי אשכנז. נוסח התפילה הנו ספרדי.

מראות בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומים של בית הכנסת הגדול של פירנצה - תמונות מקרוב ושל כיפת ההיכל במזרח ספטמבר 2008

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.
  • Sandro Servi, la Sinagoga di Firenze,Cumunita Ebraica di Firenze 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏סגנון בניה זה כמו גם השימוש בו, לקוח ככל הנראה מהסגנון הכנסייתי, בו קיים דוכן מיוחד דומה במבנהו, עבור המטיף. אם כי גם במערת המכפלה קיים דוכן זהה מהתקופה האיסלאמית, מה שאומר כי ייתכן ומדובר בהשפעה נוצרית ומאורית על סגנון מבנהו הפנימי של בית הכנסת.‏