בזיליקת סן לורנצו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית הבזיליקה הלא-גמורה בכיכר השוק
פנים הבזיליקה

בזיליקת סן לורנצואיטלקית: Basilica di San Lorenzo) היא כנסייה בתבנית בזיליקה, מהגדולות והעתיקות בעיר פירנצה. הכנסייה שימשה כשלוש מאות שנה כקתדרלה העירונית והייתה כנסייתה הרשמית של משפחת שליטי פירנצה, משפחת מדיצ'י. במתחם הכנסייה, הממוקמת במרכז השוק העירוני, נמצאים גם קפלת מדיצ'י, הספרייה הלורנציאנית שתוכננה על ידי מיכלאנג'לו, לשכת כלי הקודש הישנה בתכנונו של פיליפו ברונלסקי והלשכה החדשה שנבנתה לפי תכנון של מיכלאנג'לו. במבני הכנסייה מצויים קבריהם של רבים מבני משפחת מדיצ'י, חלק ממצבות הקבר הן יצירות אמנות בעלות חשיבות משל דונטלו, ורוקיו ומיכלאנג'לו. כמו כן בכנסייה יצירות מאת פיליפו ליפי, אניולו ברונזינו ואחרים.

היסטוריית הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה תוכנן על ידי ברונלסקי, אך לא הושלם לפי תכנונו ובנייתו ארכה זמן רב. הבנייה החלה ב-1419 אולם התקדמה באיטיות בשל קשיי מימון וב-1440 ניצבה מושלמת רק "לשכת כלי הקודש הישנה". ב-1442 לקחה על עצמה משפחת מדיצ'י לממן את השלמת הכנסייה. ב-1446 נפטר האדריכל ברונלסקי והעבודה נמשכה בפקוחם של אחרים. ב-1459 קודשה הכנסייה אך בשנות ה-80 של המאה ה-15 עדיין הייתה בתהליכי בנייה. בסיום ההקמה רבים מהפרטים היו שונים מתכנונו המקורי של ברונלסקי, החלק היחיד שניתן לומר בוודאות שהוא מתאים לתכנון המקורי הוא לשכת כלי הקודש הישנה.

בשנת 1518 הזמין האפיפיור לאו העשירי (מבית מדיצ'י) ממיכלאנג'לו לתכנן ולהקים חזית שיש קרארה לכנסייה. לאחר שערך מיכלאנג'לו דגם עץ, נפטר והקמת החזית לא החלה. לפיכך, לכנסייה אין חזית מפוארת וחזיתה עירומה ונמצאת במצב לא גמור מאות שנים.

בשנת 1740 הוקם לצד הכנסייה מגדל פעמונים.

לשכת כלי הקודש הישנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים לשכת כלי הקודש הישנה

החלק העתיק ביותר בכנסייה, והיחיד שהוקם בימי ברונלסקי הוא "לשכת כלי הקודש הישנה" (Sagrestia Vecchia). מבנה זה מהווה דוגמה מובהקת לאדריכלות הרנסאנס.

המבנה הוא ריבוע מושלם בעל כיפה המורכבת מעל פנדנטיבה. החלל הפנימי מחולק על ידי עמודים דקורטיביים (שאינם בעלי תפקיד תומך) המדגישים את הסימטריה. העמודים, עם כותרות מהסדר הקורינתי, תומכים אנטבלטורה הנמשכת לאורך המבנה ומקנה לו מראה קלאסי.

העיטורים הפנימיים הם מעשה ידי דונטלו.

במרכז מצויים הסרקופגים המפוארים של ג'ובאני די ביצ'י דה מדיצ'י (אביו של קוזימו דה מדיצ'י, הקבור לפני המזבח הגדול של הבזיליקה) ורעייתו. בקירות משני צדיהם קבועות מצבותיהם של נכדיהם, ג'ובאני די קוזימו דה מדיצ'י ופיירו די קוזימו דה מדיצ'י, מעשי ידי אנדריאה דל ורוקיו.

לשכת כלי הקודש החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול הלשכה הישנה ממוקמת לשכת כלי הקודש החדשה (Sagrestia Nuova). הלשכה הוזמנה על ידי הקרדינל ג'וליו די ג'וליאנו דה-מדיצ'י (לימים האפיפיור קלמנס השביעי) כמאוזוליאום לקבורת בני משפחת מדיצ'י ותוכננה החל מ-1520 על ידי מיכלאנג'לו, שגם תיכנן את קברי בני משפחת מדיצ'י בתוכה.

כמו הלשכה הישנה גם זו בעלת מבנה קובייתי עוטה כיפה.

מיכלאנג'לו לא השלים את העיטור הפיסולי שתוכנן בפנים הלשכה ואת ציור הפרסקו "מדונה עם ילד", תחילה בשל גלותם הזמנית של בני משפחת מדיצ'י מהעיר (ב-1527), לאחר מכן בשל שהייתו ברומא ולבסוף בשל מותו.

שתי המצבות המפוארות בלשעה, מעשה ידיו של מיכלאנג'לו, אינן של האחים לורנצו דה מדיצ'י (לורנצו המפואר) ואחיו (ג'וליאנו דה מדיצ'י, הקבור מתחת למזבח), שמצבות קבריהם תוכננו אך לא הוקמו, אלא של שני בנים זוטרים למשפחה, לורנצו די פייטרו, דוכס אורבינו (1492 - 1519) וג'וליאנו די לורנצו, דוכס נמור (1479 - 1516).

קפלת מדיצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה כללי של המתחם: הבזיליקה (הצלע הימנית, עם החזית הבלתי-גמורה), קפלת מדיצ'י בעלת הכיפה, הקלויסטר ומבנה הספרייה הלורנציאנית הצמודה אליו

באפסיס נמצאת קפלת בני מדיצ'י או "קפלת הנסיכים" (Cappella dei Principi ;Cappelle Medicee). המבנה בתבנית מתומן עוטה כיפה מרשימה בגובה 52 מטרים, שחורגת בגודלה ובפרופורציות שלה ממבנה הבזיליקה. לקפלה כניסה נפרדת מבחוץ. היא בנויה מעל קריפטה בה קבורים כ-50 מבני משפחת מדיצ'י. הרעיון להקמת הקפלה היה של קוזימו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה והיא הושלמה בימי בנו. בקפלה קבורים הדוכסים הגדולים של טוסקנה מלורנצו הראשון דה מדיצ'י ויורשיו עד קוזימו השלישי (נפטר ב-1723).

מארק טוויין מביא בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש מסורת לפיה מרכז הקפלה יועד עבור קברו של ישו, שמשפחת מדיצ'י התכוונה לגנוב או לרכוש מכנסיית הקבר בירושלים. קיים דמיון מסוים בין המבנה המעוגל של הקפלה וגובהה לבין הרוטונדה של כנסיית הקבר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Luchinat, Cristina A. (2002). The Medici, Michelangelo & the Art of Late Renaissance Florence

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]