ציר הרשע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדינות "ציר הרשע" של בוש: עיראק, איראן, וקוריאה הצפונית (אדום כהה).
מצטרפות חדשות לציר: קובה, לוב וסוריה (כתום בהיר). בכחול כהה אלה ארצות הברית[1]

"ציר הרשע" (באנגלית: Axis of evil) הוא מונח שטבע נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, בנאום שנשא ב־29 בינואר 2002. המונח מתייחס לקבוצת מדינות התומכות בטרור ומפתחות נשק להשמדה המונית. בוש הזכיר בנאומו את המדינות עיראק, איראן וצפון קוריאה. במונח נעשה שימוש בתחום ההסברה של ממשל בוש כדי להציג את המדינות החברות בו כדבר שיש לגנותו.

Cquote2.svg

מדינות אלו [צפון קוריאה, איראן ועיראק], ובעלות בריתן הטרוריסטיות, מהוות ציר של רשע, המתחמש כדי לאיים על שלום העולם. בניסיונותיהם להשיג נשק להשמדה המונית מהווים משטרים אלה סכנה חמורה שהולכת וגדלה. הם יוכלו לספק כלי נשק אלו לטרוריסטים, להעניק להם אמצעים אשר יתאימו לשנאתם; הם יוכלו לתקוף את בעלות בריתנו או לנסות לסחוט את ארצות הברית. בכל מקרה, מחירה של האדישות יהיה קטסטרופאלי.

Cquote3.svg
– דבריו של בוש בנאום

המונח מרמז על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה אשר הצטרפו לגרמניה במלחמתה כנגד בעלות הברית, וכמו כן מזכיר את המושג "אימפריית הרשע", שבו השתמש הנשיא רונלד רייגן לתיאור ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה.

המאבק בציר הרשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, הכריזה ארצות הברית על מלחמתה בטרור האיסלאמי הקיצוני. בתחילתו כוון המאבק כנגד הטרוריסט הסעודי אוסאמה בן לאדן וארגונו אל-קאעידה, אך במהרה הורחב ומטרתו שונתה למיגור הטרור העולמי. בנאום "ציר הרשע" הגדיר בוש את מקור הטרור בעולם וקבע את מטרות המאבק.

ב־20 במרץ 2003 (19 במרץ בוושינגטון), תקפה ארצות הברית את עיראק כחלק ממאבקה ב"ציר הרשע" והדיחה את שלטונו של סדאם חוסיין. בעקבות דשדושה של ארצות הברית בעיראק, ממשל בוש נקט בגישה של בידוד ומשא ומתן לא ישיר עם מדינות הציר האחרות. מול איראן התנהל המשא ומתן עם שלוש המדינות הארופיות גרמניה, בריטניה וצרפת (ה-EU3), תוך מעורבות של מתאם מדיניות החוץ של האיחוד האירופי חוויאר סולאנה. עם העברת הסוגיה הגרעינית לטיפול מועצת הביטחון של האו"ם הצטרפו רוסיה וסין למשא ומתן. המגעים עם צפון קוריאה מתנהלים במסגרת שיחות השש הכוללות את צפון קוריאה, דרום קוריאה, סין, יפן, רוסיה וארצות הברית. בין איראן וצפון קוריאה והמדינות שניהלו עימן משא ומתן הושגו מספר הסכמים שהופרו (בין היתר: הצהרת טהראן מאוקטובר 2003, הסכם פריז מנובמבר 2004 עם איראן, הצהרת ה-19 בספטמבר 2005 עם תום שיחות השש, הסכם ה-13 בפברואר 2007 בסבב החמישי של שיחות השש). ב-2 במאי 2011, חוסל אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור אל-קאעידה, במהלך "מבצע חנית נפטון" על ידי יחידת הקומנדו אריות הים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, כ-50 ק"מ צפונית לאסלאמאבאד, בירת פקיסטן, ובכך ניתנה מכה קשה לטרור. ב-14 במאי 2011, חשף דו"ח סודי של צוות מומחים שמינתה מועצת הביטחון של האו"ם, כי צפון קוריאה ואיראן מפרות את הסנקציות שהטילה המועצה על שתיהן, באמצעות החלפה מתמשכת וסדירה של טכנולוגיות טילים בליסטיים, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים -סין).‏[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו בנאומו של תת-שר החוץ לענייני בקרת נשק דאז, ג'ון בולטון: Beyond the Axis of Evil: Additional Threats from Weapons of Mass Destruction
  2. ^ * סוכנות רויטרס, דיווח: טכנולוגיות טילים מצפון קוריאה לאיראן דרך סין, באתר ynet‏, 14.5.2011