קולורדו (BB-45)
_New_York_1932.jpg) | |
| אוניית צי ארצות הברית קולורדו מפליגה מחוץ לניו יורק, 1932 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת קולורדו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
New York Shipbuilding Corporation  |
| הוזמנה | 29 באוגוסט 1916 |
| תחילת הבנייה | 2 במאי 1919 |
| הושקה | 22 במרץ 1921 |
| תקופת הפעילות | 30 באוגוסט 1923 – 7 בינואר 1947 (23 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1959 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 33,100 טון (סטנדרט) |
| אורך | 190.27 מטר |
| רוחב | 29.67 מטר |
| שוקע | 9.30 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,080 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,900 כוחות סוס (21.6 מגה-וואט) |
| חימוש |
שמונה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה קולורדו (BB-45) הייתה אוניית מערכה של צי ארצות הברית שהייתה בשירות מ-1923 עד 1947. היא הייתה האונייה המובילה של האונייה המובילה של אוניות המערכה סופר-דרדנוט מסדרת קולורדו. השדרית שלה הונחה ב-29 במאי 1919, על ידי התאגיד לבניית ספינות של ניו יורק. היא הושקה ב-22 במרץ 1921, ונכנסה לשירות ב-30 באוגוסט 1923. היא הייתה חמושה בשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) וארבעה עשר תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ); שני תותחי 5 אינץ' הוסרו בשיפוץ.
קולורדו ערכה את מסע הבכורה שלה בשנת 1923, לאירופה. מאוחר יותר היא פעלה עם צי הקרב והפליגה דרך האוקיינוס השקט במהלך השנים שבין המלחמות. היא גם עברה שיפוץ נוסף, שבמהלכו ארבעת תותחים נגד מטוסים 3 אינץ' (76 מילימטרים) הוחלפו במספר שווה של תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/25 קליבר.
במהלך מלחמת העולם השנייה, במאי 1942, זמן קצר לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה, קולורדו ביצעה סיור הגנתי ליד גשר שער הזהב כדי לעצור פלישה יפנית אפשרית. לאחר מכן היא הפליגה לפיג'י, כדי לעצור כל התקדמות יפנית נוספת לאוקיינוס השקט. לאחר מכן, היא תמכה בנחיתות על טאראווה, איי מרשל, סאיפאן, גואם וטיניאן. ב-24 ביולי 1944, במהלך ההפגזה על טיניאן, קולורדו קיבלה 22 פגיעות של סוללות חוף, אך המשיכה לתמוך בכוחות הפולשים עד ל-3 באוגוסט. מאוחר יותר היא הגיעה למפרץ לייטה ב-20 בנובמבר 1944, כדי לתמוך בחיילים אמריקאים שנלחמו על החוף. ב-27 בנובמבר היא נפגעה משתי קמיקזות שגרמו לנזק בינוני.
לאחר מכן, קולורדו הפליגה ללוזון ב-1 בינואר 1945, שם השתתפה בהפצצות טרום הפלישה במפרץ לינגאיין. היא חזרה לאוקינאווה ב-6 באוגוסט והפליגה משם ליפן לכיבוש המדינה, והגיעה לטוקיו ב-27 באוגוסט. ביציאה ממפרץ טוקיו ב-20 בספטמבר, היא הגיעה לסן פרנסיסקו ב-15 באוקטובר. היא הושמה מחוץ לשירות בעתודה בפרל הארבור ב-7 בינואר 1947, ונמכרה לגריטה ב-23 ביולי 1959. היא זכתה בשבעה כוכבי קרב במהלך שירותה. רבים מתותחי הנ"מ של קולורדו נמצאים במוזיאונים ברחבי מדינת קולורדו (פעמון הסיפון והעץ שלו נמצאים גם במוזיאונים וב-USO בנמל התעופה סיאטל-טקומה) או מותקנים על ספינת המוזיאון אולימפיה.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1916 הושלמה עבודת התכנון של הסדרה הבאה של אוניות המערכה שייבנו עבור צי ארצות הברית החל מ-1917. אוניות אלו היו עותקים כמעט ישירים של סדרת טנסי הקודמת, למעט הסוללה הראשית, שגדלה מ-12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) לשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). סדרת קולורדו הוכיחה את עצמה כסדרה האחרונה של אוניות המערכה הסטנדרטיות.
קולורדו הייתה באורך כולל של 624 רגל (190 מטר), רוחב של 97 רגל 6 אינץ' (29.72 מטר) ושוקע של 30 רגל 6 אינץ' (9.30 מטר). הדחק האונייה היה 32,693 טון בתפוסה סטנדרטית ועד 34,130 טון במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי ארבעה מנועים טורבו-חשמליים של ג'נרל אלקטריק עם קיטור שסופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. מערכת ההנעה של האונייה דורגה ב-28,900 כוחות סוס (21,600 קילוואט) והעניקו מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש), אם כי בניסויי מהירות היא הגיעה ל-31,268 כוחות סוס (23,317 קילוואט) ומהירות של 21.09 קשרים (39.06 קמ"ש). היה לה טווח שיוט רגיל של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), אך היה ניתן להשתמש בשטח דלק נוסף בזמן מלחמה כדי להגדיל את הטווח שלה ל-21,100 מיילים ימיים (39,100 ק"מ) באותה מהירות. הצוות שלה מנה 64 קצינים ו-1,241 מלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 16 אינץ'/ 45 קליבר Mark 1 בארבעה צריחי תותחים על קו האמצע, שניים מקדימה ושניים מאחור בזוגות ירי-על. הסוללה המשנית כללה 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/ 51 קליבר, מותקנים בנפרד בקזמטים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. היא נשאה סוללת נ"מ של שמונה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/ 50 קליבר בצריחים בודדים בזווית גבוהה. כמקובל באוניות ראשה של התקופה, היו לה צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) מותקנים בגוף שלה מתחת לקו המים בכל צד רוחב. חגורת השריון הראשית של קולורדו הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 3.5 אינץ' (89 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) ואילו חזיתות הברבטות היו בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים). למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
_overhead_view_1932.jpg)
שדרית האונייה הונחה ב-29 במאי 1919 על ידי תאגיד בניית הספינות של ניו יורק בקמדן, ניו ג'רזי. על שם המדינה ה-38, היא הושקה ב-22 במרץ 1921 ונכנסה לשירות ב-30 באוגוסט 1923 לצורך הניסויים והאימונים הראשונים שלה. המפקד הראשון של הספינה היה קפטן רג'ינלד ר' בלקנאפ. ב-29 בדצמבר 1923, עזבה קולורדו את ניו יורק, לכיוון פורטסמות' בבריטניה. לאחר מכן היא הפליגה דרומה לביקור בשרבורג ולאחר מכן ב-Villefranche-sur-Mer, צרפת. היא גם עצרה בנאפולי, איטליה, ובבסיס הצי הבריטי בגיברלטר. היא חזרה לניו יורק ב-15 בפברואר 1924. שם, האונייה עברה תיקונים ובדיקות נוספות לפני שיצאה לדרך ב-11 ביולי לחוף המערבי של ארצות הברית. היא הגיעה לסן פרנסיסקו, קליפורניה ב-15 בספטמבר, שם הצטרפה לצי הקרב. היא נשארה חלק מהיחידה הזו במשך חמש עשרה השנים הבאות.
במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20, קולורדו נטלה חלק בסדרת בעיות הצי, שהיו אימונים רחבי היקף שנערכים מדי שנה. אלה התרחשו באוקיינוס השקט ובים הקריבי. בתקופה זו השתתפה גם בטקסים שונים ובביקורות ימיות עם שאר הצי. מ-8 ביוני עד 26 בספטמבר 1925, האונייה השתתפה במסע לביקור בסמואה האמריקנית, אוסטרליה וניו זילנד עם מספר אוניות מערכה נוספות מהצי. היא עלתה על שרטון ב-Diamond Shoals ליד קייפ האטרס, קרוליינה הצפונית, ב-1 במאי 1927, אך הוצפה מחדש ב-2 במאי 1927. קולורדו עברה שיפוץ בשנים 1928–1929, במהלכו ארבעת תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מילימטרים) הוחלפו בשמונה תותחי 5 אינץ' (130 מ"מ)/ קליבר 25. בין 10 ל-11 במרץ 1933, האונייה הפליגה ללונג ביץ', קליפורניה, כדי לסייע במאמצי הסיוע בעקבות רעידת אדמה.
בקיץ 1937, קולורדו הייתה ספינת ההדרכה של תלמידי NROTC מאוניברסיטת וושינגטון ואוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא העלתה את הסטודנטים של אוניברסיטת וושינגטון בפיוג'ט סאונד ב-15 ביוני, ואת הסטודנטים מאוניברסיטת קליפורניה ארבעה ימים לאחר מכן במפרץ סן פרנסיסקו. האונייה הגיעה להילו, הוואי, ב-26 ביוני והפליגה יומיים לאחר מכן לנתיבי לאהינה, שם התאמנו הצוערים בירי בתותחי קליבר 5 אינץ'/ 51 קליבר שבקזמטים שלהם הם שכבו בערסלים. החופשה בהונולולו החלה ב-1 ביולי, אך הופרעה למחרת כדי שקולורדו תוכל להצטרף לחיפוש אחר אמיליה ארהארט. היא נפגשה עם סירת משמר החופים של ארצות הברית איטאסקה ב-7 ביולי; ושיגרה מטוסים ימיים לחיפוש באיי פניקס. לאחר שערכה טקס חציית קו ב-9 ביולי, היא החזירה את תלמידי ה-NROTC לבתי הספר שלהם בחוף המערבי.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-27 בינואר 1941, התבססה קולורדו בפרל הארבור, עברה אימונים אינטנסיביים ונטלה חלק במספר משחקי מלחמה עד ל-25 ביוני, אז עזבה את הוואי לעבר החוף המערבי. היא עברה שיפוץ במספנת הצי של פוגט סאונד, והיא לא נכחה במתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר. במהלך השיפוץ, סוללת ה-5 אינץ'/ 51 קליבר שלה צומצמה ל-8 תותחים, הן כדי ליצור מקום ליותר תותחי נ"מ והן כדי לשחרר חלק מהם לחמש ספינות סוחר נגד פושטות שטח.
לאחר השיפוץ ערכה קולורדו תרגילי אימונים נרחבים לאורך החוף המערבי. ב-31 במאי, היא ומרילנד סיירו ליד גשר שער הזהב כדי להגן על סן פרנסיסקו מכל התקפה יפנית. זמן מה לאחר מכן היא חזרה לפרל הארבור כדי להשלים את ההכנות האחרונות לפעולה. היא פעלה בסביבת איי פיג'י וההברידיים החדשים בין 8 בנובמבר 1942 ל-17 בספטמבר 1943 כדי למנוע כל התפשטות יפנית נוספת באוקיינוס השקט. היא הפליגה מפרל הארבור ב-21 באוקטובר 1943 כדי לספק הפגזה טרום הפלישה ותמיכה באש לפלישה לטאראווה, וחזרה לנמל ב-7 בדצמבר 1943. לאחר שיפוץ נוסף בחוף המערבי, חזרה קולורדו לנתיבי לאהינה, באיי הוואי, ב-21 בינואר 1944 ויצאה למחרת חעבר איי מרשל. היא סיפקה את ההפגזות והתמיכה באש לפני הפלישה לפלישות לקווג'לין ולאנווטאק עד ל-23 בפברואר, אז פנתה למספנת הצי Puget Sound לשיפוץ נוסף.
היא הצטרפה ליחידות אחרות שעמדו להפליג לאיי מריאנה בנמל בסן פרנסיסקו. היא יצאה ב-5 במאי וחלפה על פני פרל הארבור וקווג'לין להפגזות טרום הפלישה בסאיפאן, גואם וטיניאן לאחר 14 ביוני. במהלך ההפגזה על טיניאן ב-24 ביולי היא נפגעה מ-22 פגיעות של סוללות חוף יפניות בקוטר 150 מ"מ, 43 אנשי צוות נהרגו ו-198 נפצעו; היא המשיכה להפגיז את האי ולספק תמיכה באש לכוחות הפלישה. לאחר שעברה תיקונים נרחבים לאורך החוף המערבי, היא הגיעה למפרץ לייטה כדי להתחיל בפלישה ללייטה. שבוע לאחר הגעתה היא נפגעה על ידי שני מפציצי קמיקזה, שהרגו 19 אנשי צוות, נפצעו 72 ונגרם נזק בינוני לספינה. למרות הנזק, היא הפגיזה את מינדורו לפי לוח הזמנים בין 12 ל-17 בדצמבר 1944. לאחר מכן היא המשיכה לאי מאנוס לתיקונים דחופים.
היא חזרה ללוזון ביום השנה החדשה 1945 כדי להשתתף בהפגזה שלפני הפלישה על מפרץ לינגאיין. היא נפגעה מירי מקרי שמונה ימים לאחר מכן. הירי פגע במבנה העילי שלה, וגרם ל-69 נפגעים (18 הרוגים, 51 פצועים). לאחר מספר תיקונים באי אוליטי, היא הצטרפה לכוח משימה 54 (TF 54), קבוצת ההפגזה לפני הפלישה לאוקינאווה, ב-Kerama Retto. היא שהתה באוקינאווה עד 22 במאי, סיפקה חיפוי נגד מטוסים ותמיכה באש לכוחות הפלישה. ב-6 באוגוסט היא חזרה לאוקינאווה הכבושה כדי להפליג ליפן לשם כיבושה. ב-27 באוגוסט, היא חיפתה על הכיבוש המוטס של שדה התעופה אטסוגי. קולורדו זכתה בשבעה כוכבי קרב על שירותה במלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולורדו עזבה את מפרץ טוקיו ב-20 בספטמבר 1945 לסן פרנסיסקו. היא הגיעה לשם ב-15 באוקטובר, ולאחר מכן הפליגה לסיאטל לרגל יום הצי (27 באוקטובר). היא הייתה חלק מכוח מבצע מרבד קסמים, שביצעה שלוש הפלגות לפרל הארבור כדי להעביר 6,357 חיילים הביתה, לפני שחזרה למספנת הצי ברמרטון לצורך השבתתה. היא הושמה מחוץ לשירות בעתודה ב-7 בינואר 1947 ונמכרה לגרוטאות ב-23 ביולי 1959.
הצגת פריטי האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעמון האונייה מוצג כעת במרכז הזיכרון האוניברסיטאי (UMC) באוניברסיטת קולורדו. תותח 5 אינץ' (130 מילימטרים) /51 קליבר מקולורדו נתרם לאגודה ההיסטורית הימית של Puget Sound בשנת 1959, והוא מוצג במוזיאון להיסטוריה ותעשייה בסיאטל. הוא היה אחד משמונה תותחים כאלו בקולורדו.
שישה מתותחי 5 אינץ'/ 51 קליבר של קולורדו הוצבו על סיפון הסיירת המוגנת USS אולימפיה, לאחר שהפכה למוזיאון בפילדלפיה ב-1957. לוחות מסיפון עץ הטיק שלה יועדו מחדש כדי ליצור קיר בטרקלין הראשי של האגט הול באוניברסיטת וושינגטון. לוח מנציח את המקור. לוחות הסיפון משמשים גם בקיר בחדר האגדות של מועדון האתלטיקה של וושינגטון, לאחר שבמקור נשמרו בתוך המועדון בהוראת שני קצינים לשעבר של האונייה שהיו חברי המועדון.
ב-7 בפברואר 2014, בואינג תרמה כמה משטחי סיפון מקולורדו למרכז USO Northwest SeaTac כדי לשמש כריצוף הכניסה של המרכז החדש. ההגה שלה נמצא באוסף של מוזיאון קולורדו ספרינגס. הוא נתרם למוזיאון בשנת 1961 על ידי אדמירל משנה ג. ר. לוקר וקציני ים אחרים. אדמירל לוקר שירת בקולורדו. התרומה כללה גם לוח ברונזה וחומרים היסטוריים נוספים.
