קרב בלאסיצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב בלאסיצה (בכתבים הביזאנטים מכונה גם קרב קְלִידְיוּם, או קרב קְלֶיְדִיוֹן)
SamuilsDeathBGhistory.jpg

בחלק העליון איור של הקיסר הביזאנטי בסיליוס השני, מביס את צבאות הקיסר סמואיל הראשון. בחלק התחתון, הצאר סמואיל מת משברון לב, נוכח חייליו העיוורים החוזרים מושפלים לביתם
תאריך התחלה: 29 ביולי 1014
מקום: מורדות הרי בלאסיצה, האימפריה הבולגרית הראשונה, בימינו 5 ק"מ צפונית לכפר קְלוּץ' בשטח מחוז בלגואבגרד בבולגריה, 41°22′N 23°01′E / 41.367°N 23.017°E / 41.367; 23.017קואורדינטות: 41°22′N 23°01′E / 41.367°N 23.017°E / 41.367; 23.017
תוצאה: תבוסה בולגרית, אשר הובילה לקריסת האימפריה הבולגרית הראשונה והפיכת מחוזותיה בהדרגה לוסלים של האימפריה הביזאנטית.
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of the Greek Orthodox Church.svg בסיליוס השני בולגרוקטונוס, קיסר האימפריה הביזנטית
Flag of the Greek Orthodox Church.svg ניקפורוס חיפיאס מושל פלובדיב ותראקיה
Flag of the Greek Orthodox Church.svg קונסטנטין דיוגנס מקפדוקיה
Flag of the Greek Orthodox Church.svg ת'אופילאקט בוטניאטס מושל סלוניקי

כוחות
30,000 חיילים‏[1], מתוכם: כ-15,000 פרשים ומתוכם מעריכים שרק 5,000 פרשים כבדים[2] ועוד 10,000 פרשים קלים[3]. 15,000 חיילי רגלים וקשתים 45,000 , שהורכבו מכ-20,000 חיילים בגדודי עילית שכונו טאגמאטה ומנו כ-500 חיילים לגדוד וכ-25,000 ממיליציות, שגויסו מהמחוזות הביזאנטיים השונים , כונו ת'מאטה וחומשו גם בקשתות וקלעים[4],‏[5]
אבידות
כ-5,000 בולגרים הרוגים, 5,000 פצועים ו-14,000 נפלו בשבי, מתוכם 13,860 עוורו ונשלחו חזרה לביתם.  לא ידוע. 
מיקומו של רכס הרי בלאסיצה, מוקף באדום
מפת הקרב

ב-29 ביולי 1014, נפגשו צבאות האימפריה הביזאנטית וצבאות האימפריה הבולגרית הראשונה לקרב בֶּלָאסִיצָהבולגרית: Беласишка битка), שהיה מכריע להמשך קיומה העצמאי של הישות הבולגרית, אשר נוכחותה באזור נמשכה למעלה מ-330 שנים. הקרב הסתיים בתבוסה בולגרית מוחצת שנחרטה בנרטיב הבולגרי, כאסון הצבאי הגדול ביותר בתולדותיהם והובילה בפועל לקץ ימיה של האימפריה הבולגרית.

רקע גאופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע המאה ה-10 החל תהליך נסיגתה של האימפריה הבולגרית הראשונה. בשנת 970 הוכו הבולגרים על ידי צבא נסיכות רוס של קייב, אשר החריב את בירתם פליסקה. בנוסף, נאלצו הבולגרים להתמודד בעת הזו עם פלישות של פצ'נגים, ממלכת הונגריה והסרבים מנסיכות רשקה. קרבות מתמשכים אלו שחקו את כוחה של האימפריה הבולגרית ואת יכולתה הכלכלית להחזיק בצבא סדיר גדול ומודרני. הביזאנטים ניצלו עד תום, את היחלשותם של הבולגרים והחלו לנגוס אט אט בשטחיהם מחד ולהיות "המוציאים והמביאים" בכל הנוגע לשלטון הבולגרי, מאידך. לאחר החרבת עיר בירתם השנייה פרסלב, נאלצו הבולגרים לעבור לסקופיה ולנהל משם קרב מאסף על עצמאותם. יתרה מכך, משפחות אצולה בולגריות רבות, בחרו להיות וסליות ביזאנטיות ולהתנתק מהשלטון הבולגרי, עניין שהחליש עוד יותר את הממלכה.

בעת ההיא, היו הביזאנטים בתור זהב. בסיליוס השני, אשר עלה לשלטון בשנת 976 נחשב לאחד הקיסרים הביזאנטיים הגדולים של האימפריה ובתקופתו התרחב שטחה לממדים הגדולים ביותר, מאז הפלישה הערבית. בסיליוס גמר אומר למגר אחת ולתמיד את הישות הבולגרית ומשנת 986, תוך ארגון צבא חזק, ממושמע ומצויד היטב, ניהל מערכה שיטתית ומסודרת להשגת המטרה, כאשר צבאו של הצאר סמואיל התקשה לבלום אותו. כאמור, ב-29 ביולי 1014 נפגשו צבאות שני הצדדים, כאשר הביזאנטים בשיא כוחם וביטחונם העצמי והבולגרים שהיו בתהליך נסיגה מתמשך‏[6].

הצבא הבולגרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הבולגרי נחלק לכוחות רגלים ופרשים. צבא הפרשים מנה בשיאו 30,000 פרשים כבדים, אך בעת בה נערך הקרב מוערך מספרו במחצית הכמות הנ"ל, כאשר רובו מורכב מפרשים קלים. צבא הרגלים הבולגרי שמנה גם קשתים, אומן בעיקר בלוחמה הררית, בטקטיקות של לוחמת גרילה וזאת כדי להתמודד ביתר יעילות עם הצבא הביזאנטי, אשר בדרך כלל היה גדול בממדיו מהצבא הבולגרי ונחשב כבד ומסורבל.

הצבא הביזאנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הביזאנטי הורכב משני כוחות עיקריים. הראשון, הורכב מ-5 יחידות אזוריות שכונו ת'מאטות והורכבו מגרעין פיקוד ביזאנטי, אשר פיקד על מיליציות שהורכבו מבני המחוזות השונים ברחבי האימפריה, (הת'מאטות: הארמנית, האנטולית, האופסיקיונית, התראקית והקרביסיאנית). הת'מאטות חולקו לבאנדה, גדודים בני 300 לוחמים כל אחד, שבדרך כלל היו אילו כוחות רגליים שצוידו גם בקשתות וקלעים[7]. הכוח השני, היה הגרעין הצבאי המקצועי של הצבא הביזאנטי, שכונה טאגמאטה והורכב מ-5 יחידות עיקריות ועוד כוחות עזר, אשר בדרך כלל הוצבו באזור קונסטנטינופול ושימשו הן להגנת הבירה הביזאנטית והן ככוח להתערבות מהירה. הטאגמאטה הורכבה בעיקרה מכוחות פרשים כבדים, שצוידו היטב.

מיקום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נערך בעמק סטרומיצה, בין הרי בלאסיצה להרי אוגרז'דן המצויים בימינו במשולש הגבולות בין בולגריה, מקדוניה ויוון, סמוך לתוואי הנהר סטרומה. העמק עצמו נמצא בגובה 455 מטרים מעל פני הים והרכסים שמסביבו נעים בגבהים שבין 1,500 ועד 1,900 מטרים. הצאר הבולגרי סמואיל, מתוך ידיעה שצבאו נחות לעומת הצבא הביזאנטי, ביצר את כל מעברי ההרים במתרסים ובכלל זה בנה מצודה החולשת על המעבר ברכס הבלאסיצה. בשל מבנה העמק, יכול צבא קטן יחסית לחסום את המעבר בו, גם לכוחות עדיפים ממנו. התוכנית הבולגרית, התבססה על הנחה זו ועל הנחה נוספת שהתבררה כשגויה, שבשל התנאים הטופוגרפים הקשים, יהוו רכסי ההרים מכשול יבשתי בפני הצבא הביזאנטי והם יאלצו להלחם רק בעמק הצר יחסית‏[8].

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיע צבאו של בסיליוס השני לאזור, הוא תקף חזיתית דרך העמק ונבלם במתרסי הצבא הבולגרי, כאשר קשתים מיומנים שהוצבו על הרכסים השולטים פוגעים בחיילים הביזאנטיים ומסיבים להם אבידות. אליהם הצטרפו חיילי רגלים אשר השליכו ודרדרו סלעים אל עבר החיילים. בסיליוס שהיה מצביא מחונן, הבין שלא יוכל לפרוץ דרך המעבר ועל כן נקט בתחבולה, לה לא ציפו הבולגרים. בעוד חלק מסוים מהכוח המשיך במתקפה החזיתית, הוטל על ניקופורוס חיפיאס אחד ממפקדי הצבא, לבצע איגוף דרך רכס הבלאסיצה בתוואי קרקע כמעט בלתי עביר ולהפתיע את הבולגרים במתקפה מאחור‏[8].

הצאר הבולגרי סמואיל ובנו גבריל רדומיר ביצעו טעות מכרעת, כאשר בחושבם שהחזית יציבה ונשלטת, עזבו את המקום ביחד עם חלק מכוחותיהם, למפקדתם במצודת סטרומיצה מרחק מספר שעות רכיבה, עניין שהוביל גם לשאננות בקרב המגינים. ב-29 ביולי תקף במפתיע הכוח של חיפיאס את הצד האחורי, המוגן פחות של הקווים הבולגריים תוך שאגות קרב. הבולגרים הופתעו לחלוטין, בכוחותיהם שררה אנדרלמוסיה מוחלטת, קל וחומר בהיעדר יד פיקודית מכוונת. הביזאנטים הכריעו את החיילים הבולגרים, פעלו מיד להריסת המתרסים ואפשרו לעיקר הכוח של בסיליוס לפרוץ לשטחי הממלכה הבולגרית. סמואיל ובנו ביחד עם כוחות סיוע, ניסו נואשות לחבור ממצודת סטרומיצה לצבאם, אך היה זה מעט מידיי ומאוחר מידיי. כוחות הסיוע נבלמו על ידי הביזאנטים שהתקדמו במהירות וסמואיל נפצע ונחלץ בעור שיניו מהקרב, כאשר בנו מגן עליו בגופו, מעלה אותו על סוסו ומחלץ אותו למצודת פרילפ (היום במקדוניה)‏[9].

כ-10,000 חיילים בולגרים נפגעו במהלך הקרבות וכ-14,000 נפלו בשבי הביזאנטים. בתחילת חודש אוקטובר, כדי להטיל מורא על יריביו, חילק בסיליוס את השבויים לקבוצות של 100 חיילים, הורה לעקור את עיני 99 חיילים מכל קבוצה והותיר חייל אחד עם עין תקינה אחת, כדי שיוביל את החיילים חזרה למפקדם סמואיל‏[10]. פעולה זו זיכתה את הקיסר הביזאנטי בתואר בולגרוקטונוס, "ממגר הבולגרים". מספר מקורות מציינים, שהצאר הבולגרי התעלף כאשר ראה את חייליו המושפלים והנכים. בנו ועוזריו השיבו לו את הכרתו בעזרת מלחי הרחה, אך יומיים לאחר מכן ב-6 באוקטובר, הלך הצאר לעולמו מהתקף לב[8].

השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחותיו של הקיסר הביזאנטי המשיכו לנוע בשיטתיות לתוך הממלכה הבולגרית ועל אף שספגו אבידות, הצליחו לאחר קרב קשה לכבוש גם את מצודת סטרומיצה. לביזאנטים היו עתודות כוח אדם ועורף לוגיסטי איתן, כך שיכלו להמשיך במערכה בקצב שלהם ולנגוס בעוד שטחים בולגריים. כעת, לאימפריה הבולגרית שבשיאה הייתה יריב עיקש של הביזאנטים, נותר רק שמה וב-4 השנים הבאות מצויה הייתה בפרפורי גסיסה צבאיים ופוליטיים, כאשר מאבק ניטש בין מצדדי הוסליות הביזאנטית לבין המיליטנטים שרצו להמשיך במאבק. גבריל ראדומיר נרצח שנה לאחר הקרב בידי שליחיו של בן דודו איוון ולאדיסלב, אשר ירש את מקומו. ולאדיסלב עצמו, נהרג בקרב מול צבאו של בסיליוס השני בפברואר 1018 ליד העיר דורס באלבניה של ימינו. בנו פרסיאן השני נאלץ להיכנע לביזאנטים באוגוסט 1018 והאימפריה הבולגרית הראשונה חלפה מן העולם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nikolov, Centralism and Regionalism in Early Medieval Bulgaria , p. 131.
  2. ^ Димитров, Б. Българите — първите европейци, с. 41, УИ "Св. Климент Охридски", София
  3. ^ Zlatarski, V. History of the Bulgarian state in the Middle Ages, p. 600 Sofia, 1971
  4. ^ Haldon, John F. (1999). Warfare, state and society in the Byzantine world, 565-1204. Routledge.
  5. ^ סדרי גודל הכוחות הינם הערכה מושכלת, על סמך המקורות השונים ובהתייחס למבנה הצבאות וסדרי הכוחות בקרבות מקבילים באותה התקופה.
  6. ^ Paul Stephenson, The Legend of Basil the Bulgar-Slayer, Cambridge, 2003
  7. ^ Kazhdan, Alexander, ed. (1991), Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford University Press, p. 1964.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 John Skylitzes "קרב קלידיון", באתר homepage.mac.com (באנגלית).
  9. ^ Angelov / Cholpanov, Bulgarian Military History in the Middle Ages (10-15 century), page 55
  10. ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס חאן (הוצאת דביר, 2010) עמוד 167