קרב גשר סטמפורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גשר סטמפורד
Stamford by Peter Nicolai Arbo.jpg
תאריך התחלה: 25 בספטמבר 1066
תאריך סיום: 25 בספטמבר 1066
משך הסכסוך: יום
קרב אחרי: קרב הייסטינגס
מקום: גשר סטמפורד, מזרח יורקשייר
תוצאה: ניצחון אנגלי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

9,000 חיילים

15,000 חיילים

אבידות

6,000

5,000

הקרב על גשר סטמפורד (אנגלית Battle of Stamford Bridge) נערך ב-25 בספטמבר 1066, בין כוחות אנגליים (סקסונים) שהונהגו בידי המלך הרולד גודווינסון לבין כוחות ויקינגים בראשותם של הראלד השלישי, מלך נורבגיה ושל בעל-בריתו טוסטיגרוזן נורת'מבריה לשעבר, שגורש מנחלתו. הקרב נערך במזרח אזור יורקשייר וסימן את סוף גלי הפלישה הוויקינגית לאנגליה, שתחילתה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן. לאחר קרב זה שוב לא דרך צבא כיבוש סקנדינבי על אדמת אנגליה.

הרקע ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגליה של אמצע המאה ה-11 הייתה שרויה בתקופה של שקיעה מתמשכת[דרוש מקור]. המלך האחרון של שושלת וסקס המפוארת והעתיקה והמלך האנגלו-סקסוני הלפני אחרון היה אדוארד המוודה, מלך בובה, שהושם על כס המלכות בניגוד לאופיו ולשאיפותיו, רק כדי לשמש כלי בידי אינטרסים החזקים ממנו[דרוש מקור]. אדוארד הקדיש את עיקר זמנו לעיסוק בדת (ואכן היה למשך תקופה ארוכה הקדוש הפטרון של אנגליה לאחר מותו), והשליטה בפועל הייתה בידי גודווין רוזן וסקס, ממשפחה דנית. לאחר מותו של גודווין קיבל את תפקידיו בנו, הרולד גודווינסון. אדוארד המוודה היה חשוך ילדים, והיה ברור כי לאחר מותו יעלו דרישות סותרות אחדות לכתר האנגלי. בין היורשים הפוטנציאליים נמנו:

  • הרולד, גודווינסון אשר דרש להפוך את העובדה כי הוא שליטה דה פקטו של אנגליה בשלוש-עשרה השנים מאז מות אביו, להכתרה דה יורה.
  • הסקנדינבים שמעבר לים, אשר רצו לחדש את מסורת מלכי אנגליה הגדולים ממוצא סקנדינבי (כמו המלך קאנוט הגדול) ואת מסורת הפלישות הוויקינגיות.
  • הנורמנים בראשות ויליאם דוכס נורמנדיה, לימים ויליאם הכובש, אשר אדוארד הבטיח לו את כס המלוכה עוד בימי חייו.

הייתה זו פרשת דרכים חשובה בדברי ימי אנגליה. המלכתו של הרולד פירושה המשך השליטה הסקסונית באי, שכן הרולד נסמך על המוסדות הסקסונים ועל האצולה הסקסונית. כיבוש בידי הנורבגים פירושו הפיכתה של אנגליה לממלכה ויקינגית, והטיית הכף הדמוגרפית והתרבותית לכיוון אחר. על אף שאנגליה ידעה סדרה של פלישות ויקינגיות, ובחלקים נרחבים ממנה שרר החוק המכונה "דיינלאו" (Danelaw), החוק הדני, עדיין היה גרעין השליטה התרבותי והמדיני במדינה סקסוני. הכיבוש הנורמני פירושו צירופה של אנגליה ליבשת אירופה, והפעלת משטר פאודלי תחת כובש זר.

אדוארד המוודה מת ב-5 בינואר 1066. יורשו הקרוב ביותר, אדגר אתלינג, נכדו של אחיו של אדוארד המוודה, היה עדיין נער, ולכן נאלצו לבחור במועמד אחר. כבר למחרת היום נפגשו חברי הויטנגמוט, מועצה של כשישים בישופים ולורדים שעזרו לנהל את אנגליה, והם החליטו על מינויו של הרולד גודווינסון למלך אנגליה הבא.

החלטתו של הרולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1066 שמע הרולד כי צבאו של אחיו טוסטיג, רוזן נורת'מבריה לשעבר שגורש מממלכתו, נחת בחופו של האי וייט, ואילץ את תושבי המקום לתת לו כסף ואספקה. הרולד וצבאו צעדו דרומה אל האי, אך עד שהגיעו ליעדם, כבר הניס צבאו של הרוזן מורקר את טוסטיג. האיום העיקרי על אנגליה ועל כס המלך היה מצד הנורמנים, ולכן הציב הרולד את חייליו על חופה הדרומי של אנגליה וחיכה לבוא הנורמנים. בספטמבר החליט הרולד לשחרר את צבאו אל ביתו, שכן האיכרים היו צריכים לקצור את היבול.

הרולד שב ללונדון, שם שמע משליח כי הראלד הרדראדה, מלך נורבגיה, מתכוון לפלוש לממלכת אנגליה ולכבוש את כולה, בתגובה אמר המלך "אתן לו רק 6 רגל מהאדמה האנגלית; אולי, מאחר שאומרים שהוא איש גבוה, 7 רגל!" (כלומר יתן לו רק מקום מספיק לקבורה)[דרוש מקור]. לאחר מכן, שמועות על השרפה בסקרבורו ב-15 בספטמבר הגיעו לאוזניו של הרולד, ואילצו אותו להחליט החלטה קשה: האם להשאר בלונדון כנגד האיום הנורמני או לחלופין להלחם בטוסטיג ובהראלד הרדראדה ולעזור לרוזנים אדווין ומורקר.

החלטתו של הרולד, לצאת ולהלחם בוויקינגים נשמעת מוזרה לחלק מההיסטוריונים שכן האיום הנורמני היה כבד בהרבה[דרוש מקור]. אך עונת הסערות עמדה בפתח ושמועות סיפרו שבסערה האחרונה נפגע כלל הצי הנורמני (כמו גם חלק מהצי האנגלי) כך שפלישה נורמנית לא נראתה בזמן הקרוב. הרולד גמר אומר לצאת במהרה צפונה, להביס את האיום הוויקינגי ולחזור אל החזית הדרומית.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע ליורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומי הקרבות והמאורעות העיקריים, שהתרחשו על אדמת אנגליה בשנת 1066

צבאו של המלך הרולד הורכב בעיקר מלוחמים שנקראו האוסקרלים (housecarls) ומאיכרים שנקראו פירדים (fyrds). הפירדים נקראו לצבא רק בשעות חירום, בעוד שהאוסקרלים היוו את החלק המאומן של הצבא וקיבלו תשלום בעבור שירותם. האיכרים חומשו מכל הבא ליד: אבנים, מקלות, קלשונים ועוד, בעוד שהלוחמים היו מצוידים במגנים ובחרבות. לוחמי העלית של ההאוסקרלים היו חמושים בגרזן דני, גרזן דו-ידני גדול. הרולד פנה עם צבאו צפונה, על הדרך הרומית העתיקה שנסללה מלונדון צפונה. במקביל הביס הרדראדה את כוחות מורקר בשער פולפורד ב-20 בספטמבר וארבעה ימים לאחר מכן, ב-24 בספטמבר, כבש את יורק.

יורק נמצאת כ-320 קילומטר צפונית ללונדון. ביום ראשון, ה-24 בספטמבר, רק ארבעה ימים לאחר צאתו מלונדון, הגיע צבאו של הרולד לטדקסטר, שנמצאת כ-16 קילומטר מיורק. הרולד וצבאו עברו כשמונים קילומטר ביום. הייתה זו מהירות מדהימה לגבי אותם הימים, והיא חוללה הפתעה שהניחה בידי הרולד יתרון התחלתי בקרב. הדרך הרומית בה השתמש הרולד במסעו עוברת בסמוך לגדה הדרומית של נהר הוורף (wharfe), רק 3.5 ק"מ ממקום עגינתן של ספינות הצי הוויקינגי.

בטדקסטר התחיל הרולד ללקט מידע. הוא שמע בראשונה על הפסד הרוזנים בשער פולפורד. צי המלחים הקטן של הרוזן מורקר סיפק כמה פרטי מידע מועילים להרולד: טוסטיג, הרדראדה וצבאם עזבו את יורק וחזרו לכיוון הספינות. מאנשים ששהו ביורק בזמן כניעתה שמע הרולד כי אנשי העיר התחייבו להעביר לוויקינגים אספקה ובני ערובה, וכך גם ממלכת נורת'מבריה שמתכננת לספק 100 בני ערובה ואספקה לוויקינגים בגשר סטמפורד. בהתבסס על מידע זה, החליט הרולד לקחת את צבאו ליורק בבוקר שלמחרת, לבסס שם שלטון אנגלי מחודש, ואז לתקוף במפתיע את הנורדים בגשר סטמפורד, שבו יוכל לתפוס אותם לא מוכנים.

יום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-25 בספטמבר הגיעו המלך וצבאו ליורק, שם גייס המלך כל לוחם אפשרי והמשיך לגשר סטמפורד שממוקם כ-9 קילומטר צפונית מזרחית לעיר. הצבא נשאר בצמוד לדרך המלך הרומית, עד לנקודה בה הנורדים יכולים כמעט לראותו, ואז הסתתר תחת שער הלמסלי. הם המתינו שם לאחר שהוויקינגים נרגעו, חלקם פשטו את בגדיהם והשתזפו, אחרים השתכשכו במי נהר דרוונט והתחילו לשחות בו. כאשר החליט הרולד שהגיע הרגע המתאים, הורה לצבאו לתקוף.

צבאו של הרולד עלה על הגבעה בשאון קולות, השמש שהשתקפה ממגני וחרבות האנגלים סינוורה את עיני הוויקינגים[דרוש מקור]. הנורדים לא העלו על דעתם שיאלצו להילחם על הגשר. הם הותירו בספינות את שריונותיהם ושליש מ-5,000 האנשים שתקפו את יורק.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב בתיאור מהמאה ה-13

הוויקינגים היו מחולקים לשתי קבוצות: אחת עמדה בחלקו הצפוני של הגשר, קבוצה קטנה שעמדה אל מול כלל הצבא האנגלי, בעוד הקבוצה השנייה, הגדולה, עמדה בצדו הדרומי של הגשר.

הרדראדה לא הכיר את השטח וגם לא תכנן תוכנית מראש למקרה של מתקפה. אחיו המורד של הרולד, טוסטיג, לעומת זאת, הכיר את האזור בזכות היותו רוזן נורת'מבריה במשך 10 שנים וגם יכול היה להעריך את יכולת הקרב של אחיו למחצה, הרולד. הוא ייעץ להרדראדה לנוס עם כוחותיו אל עבר הצי, שם יצטרף אליו שאר צבאו. אך הנורדי דחה את התוכנית, באומרו כי פרשי הרולד ישיגו את הצבא ויטבחו בו במהירות.

לאחר שהחליט לקבל עליו את הקרב, הרדראדה קרא אליו שליח שיצא אל המפקד הויקינגי שנשאר עם הספינות ויקרא לו לבוא לעזרת צבא הוויקינגים. במהרה, קרא הנורדי לכל כוחותיו בצידו הצפוני של הנהר לעבור אל הצד הדרומי, משאיר רק כוח קטן לאבטח את הגשר בשעה שערך את צבאו, החיילים המשוריינים מקדימה, לאורך רכס 300 מטר דרומית מזרחית לדרוונט.

החייל הבודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח על הגשר לא הספיק כדי לעכב את הצבא האנגלי שהביס אותו במהרה, אך מסופר כי ברסרק (לוחם ויקינגי המצוי בשכרון קרב - מעין טירוף ההופך אותו לאגרסיבי וחסר פחד) בודד נשאר על הגשר ומנע מן הצבא האנגלי לעבור עד אשר חייל אנגלי ירד בסירה אל מתחת לגשר ונעץ רומח בגופו של הוויקינג מלמטה[דרוש מקור].

לסיפור גרסה שונה, לקוחה מהגרסה השלישית ל"היסטוריה האנגלו-סקסונית" בה נכתב אודות "חייל נורבגי שעמד כנגד האנגלים ומנע מהם לעבור את הגשר או לנצחו. אז איש אנגלי ירה לעומתו חץ, אך ללא הועיל, עד אשר הגיע אחר תחת הגשר ודקר אותו עם החץ."

המשך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הרולד רכב לעבר טוסטיג והציע לו בתמורה לחזרתו לצד האנגלים את אדמתו הנורת'מברית בחזרה, ביודעו שהסיכוי שיענה בחיוב קטן, אך אם דבר כזה יקרה, יפגע במורל הוויקינגים. בתגובה שאל טוסטיג את הרולד אילו שטחים יתן להרדראדה אם ישחרר את צבאו והרולד ענה לו שהוא יעניק לנורדי 7 רגל של אדמה אנגלית משובחת.

לאחר שעברו החיילים האנגלים את הגשר הם הסתדרו בשורה ארוכה בעלת עומק של מספר חיילים. פונים אל הצבא הוויקינגי, החלו חיילי המלך לצעוד ואז לרוץ ולתקוף. כנגד הוויקינגים פעל חסרונו של השריון אך כנגד האנגלים פעל המסע המפרך שעברו באותו יום – 19 ק"מ, נוסף על המסע שעברו בארבעת הימים שלפני כן. הקרב היה עקוב מדם ושווה בין הצדדים. הראלד הרדראדה נפגע ראשון מחץ בגרונו. לאחר מכן לקח טוסטיג את הפיקוד, ושוב הציע לו הרולד להכנע, ולחזור בשלום עם אנשיו, אך הנורדים הודיעו כי טוב להם למות כולם יחדיו מאשר להיכנע להרולד. גם לאחר מותו של טוסטיג המשיכו הוויקינגים להלחם בעוז ובקבוצות קטנות. צבא התגבורת הויקינגי, שהגיע מהספינות, הגיע מאוחר מדי ומעט מדי. כדי להקדים הגעתם הורידו מעליהם חיילי התגבורת את השריון וכך היו לחסרי כל תועלת ולא עזרו במאומה לכוחות הוויקינגים.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1125 לערך כתב הנזיר פלורנס מוורקסטר על תוצאות הקרב:

"הרולד, מלך האנגלים, אישר לאולאף, בנו של המלך הנורבגי, לחזור הביתה ללא מפריע עם עשרים ספינות ועם אלו ששרדו, אבל רק לאחר שנשבע לכניעה ונתן את כל שבויו."[דרוש מקור]

הגרסה הרביעית של "היסטוריה אנגלו-סקסונית" מספרת בערך את אותו סיפור וכך גם מקורות נוספים, לפעמים עם שמות שונים לבנו של המלך הנורבגי, ומספר ספינות שונה אך קטן מ-25[דרוש מקור].

הקרב הביא לסוף הפלישות הוויקינגיות לאנגליה, והיה לנקודה מרכזית בפעילות הוויקינגים באזור. המלך הרולד לא זכה לרגע שקט לאחר קרב זה, וביום הניצחון הגדול בגשר סטמפורד הביאו לו שליחים את הידיעה כי מתחרה נוסף על כתרו, ויליאם, דוכס נורמנדי, נחת בראש צבא גדול בחופה של פוונסי. קצת יותר משבועיים לאחר מכן ב-14 באוקטובר, לאחר שהצעיד את צבאו כל הדרך חזרה מיורקשייר, נחל תבוסה נחרצת מידי ויליאם הכובש בקרב הייסטינגס, שסימן את תחילת הפלישה הנורמנית לאנגליה.

בהכרעה על דרכה של אנגליה - סקסונית, ויקינגית או נורמנית, סימן הקרב את סופו של האיום הוויקינגי על שלמות המדינה האנגלית ועל כתרה. התרבות הוויקינגית, הלשון הוויקינגית והמוצא הוויקינגי נותרו בעלי השפעת מה על האנגלים, אך לאחר הקרב על גשר סטמפורד לא חזרו אנשי הצפון למצב בו הייתה להם היכולת לארגן כוח שיפלוש לאנגליה ויטען לשליטה בה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]