רומח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שחזור של מצעד נושאי רומח שווייצרים
שחזור של חלק ממערך נושאי רומח

רומח הוא נשק מוט דמוי חנית מוארכת, אשר שימש את חילות הרגלים של העת העתיקה, ימי הביניים והרנסאנס. הרומח שימש גם ללוחמת רגלים ברגלים אולם היה בעל יעילות גבוהה במיוחד נגד התקפות רכובות, בשל רתיעת הסוס ממסך חודי הנשק המופנים מולו.

אורכו הממוצע של הרומח הוא 3 - 4 מטרים אך לעתים הגיע עד כדי אורך של 6 או 7 מטרים. הקצה חד ועשוי פלדה, והוא מוארך למדי ביחס למוט (ידית) האחיזה. לכן, יעילותו מוגבלת לטווחים ארוכים בלבד. מסיבה זו צוידו הלוחמים בנוסף גם בחרב לשימוש בקרב פנים אל פנים. במהלך תקופת ימי הביניים וימי הרנסאנס, לוחמים חמושים ברומח היו עמוד התווך של מערכי ההגנה בצבאות, בעוד שחילות הפרשים היו עיקר המערך ההתקפי.

בשדה הקרב שימשו רמחים במערכים טקטיים ריבועיים מסוג פלנקס. הסקוטים, לדוגמה, השתמשו ביחידות מיומנות נושאות רמחים במבנים טקטיים מעגליים, אשר נקראו "סכילטרונים" (schiltrons), כדי להביס את האבירים ואת הפרשים הכבדים הבריטים בקרב בנוקברן ב-1314. הספרדים פיתחו מערכי טרסיו (tercio) שבהם לוחמים חמושים בארקבוס הגנו על שולי מערך הפלנקס. הלאנדסקנכט (landsknecht) היו יחידות חיל רגלים של שכירי חרב. הללו התפרסמו בתקופה שבין המאה ה-15 והמאה ה-17 כלוחמים הטובים ביותר באירופה. יחידות הלאנדסקנכט השתמשו ברמחים ארוכים ביותר, אך עם זאת כללו גם לוחמים שצוידו בחרבות דו-ידניות ובהאלברד למקרים של קרבות צמודים עם פרשים.

במהלך המאה ה-17 נעשה שימוש במערכי רמחים נרחבים, אשר הגנו לעתים על רובאי מוסקט. ברם, אלו התיישנו והוחלפו לבסוף ברובים מכודנים, במקביל להחלפת יחידות הפרשים ביחידות אשר צוידו אף הן בנשק חם בעל כידון. באירלנד השתמשו ברמחים במרד האירי של 1798 ואפילו עד תקופת המרד של אירלנד הצעירה ב-1848.

כיום משמשים רמחים להנפה טקסית של דגלוני סמל היחידה ביחידות חי"ר בצבאות שונים.

רומח פרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נושא רומח רכוב

רומח פרשים, הינו חנית כבדה וארוכה אשר נתמכת, לעתים קרובות, תחת זרועו של הפרש. בפועל משמש לכינוי מגוון רחב של נשקי מוט דמויי חנית המשמשים ללוחמה רכובת סוסים.

שחזור של טורניר מימי הביניים. זוהי תחרות קרב הרמחים, Jousting, בה השתמשו האבירים ברמחים גדולים וצבעוניים שנועדו להפיל את היריב מסוסו במקום לשפדו.

הרומח מפורסם בשימושיו הצבאיים והספורטיביים בקרב אבירי אירופה, אך מקום המצאתו של הרומח אינו ידוע מכיוון ששימוש רכוב בכלי נשק דמויי-חנית נעשה כבר בתקופות מוקדמות ביותר והיה, למעשה, נפוץ במידה זהה בכל מקום ברחבי העולם העתיק שבו רכבו על סוסים.

רומח בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להגדיר רומח כסוג של חנית, אולם בדרך כלל הוא גדול, ארוך ועבה יותר - ולפיכך כבד יותר ולא ניתן לזריקה או להנפות חוזרות ונשנות. לרומחים, בניגוד לחניתות וכידונים שנועדו להטלה, לא היו קצוות שנועדו להישבר או להתעקם, והם הותאמו לרכיבה. לעתים קרובות צויד הרומח בלוחית מעוגלת כדי למנוע את היד האוחזת מלהחליק במעלה הידית בזמן הפגיעה במטרה. מכיוון שהרומח שימש בדרך כלל להסתערות חד-פעמית בכל קרב, נשא עמו כל לוחם גם כלי נשק משני המתאים יותר לקרב צמוד פנים, כגון חרב או אלה.

השימוש הצבאי המוכר ביותר ברמחים היה דהירה בשורה צפופה של קבוצת אבירים חמושה ברומחים תמוכי-חיק אל מול חילות רגלים, חטיבות קשתים, סוללות הגנה ופרשים אויבים. זו נהפכה לטקטיקה הצבאית המקובלת בקרב פרשים באירופה במאה ה-11 בעקבות המצאת הארכופים, אשר מנעו נפילה מגב הסוס, והתפתחות הדרבנות, שאפשרו שליטה טובה יותר בסוס. דהירה במבנה התקפי שכזה אפשרה כח צבאי רב שחילות רגליים רבים מהתקופה לא יכלו לו.

בזכות כח הבלימה האדיר שלהם זכו הרמחים לפופולריות רבה שהביאה לפיתוח רומח (רגלים) (pike) - חנית ארוכה ביותר (4-5 מטר). אימוץ זה של נשק פרשים בידי חילות הרגלים נעשה, באופן אירוני, כטקטיקת הגנה מפני הפרשים החמושים ברומחים. במהלך המאות ה-15, ה-16 וה-17 נהפך השימוש בלוחמי רומח רכובים וברגלים חמושים ברמחים לנפוץ ביותר ולסימן היכר של כל צבא מערבי.

באירופה, שונה עיצובו של הרומח על מנת ליצור רומח-תחרויות. רמחים בתחרויות ההפלה היו מצוידים בקצוות קהים ולרוב מעוגלים על מנת לפזר את עוצמת הפגיעה על שטח רב יותר וכך - במקום לשפד את היריב - להפילו מסוסו. לעתים, כאמצעי זהירות נוסף מפני פגיעה, יוצרו רומחי תחרויות חלולים מבפנים כדי שיישברו בעקבות החבטה. אורכם של רמחים אלו היה 4 מטרים או יותר, ולעתים קרובות הם צוידו גם במגינים מיוחדים לידיים.

לאחר הבאתו של הסוס לעולם החדש החלו שבטי האינדיאנים של המישורים הגדולים להשתמש ברומח, כנראה פיתוח עצמאי, שכן חיל הפרשים האמריקאי היה מצויד בחרבות ואקדחים בלבד.

חיל הפרשים האמריקאי והמשטרה הרכובה של צפון-מערב קנדה השתמשו ברומח מעודן בתור תורן לדגל ברכיבות טקסיות.

בקרבות הראשונים במלחמה האנגלו-בורית השתמשו האנגלים ברומח בהצלחה, אך הבורים אימצו טקטיקה של מלחמת חפירות, רובים ומקלעים אשר הביאה לבסוף את הבריטים להפוך את חילות הפרשים שלהם לכוחות חי"ר אשר התניידו על גבי סוסים אך לחמו על הקרקע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]