קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל
 | |||||||||
| קרוליין, מלכת הממלכה המאוחדת, מלכת הנובר, ונסיכת ויילס | |||||||||
| לידה |
17 במאי 1768 בראונשווייג, האימפריה הרומית הקדושה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 באוגוסט 1821 (בגיל 53) לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| שם מלא | קרולינה אמיליה אליזבת מבראונשווייג-וולפנביטל | ||||||||
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  | ||||||||
| מקום קבורה |
 קתדרלת בראונשווייג | ||||||||
| בן זוג | ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת | ||||||||
| שושלת בית ולף | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל (17 במאי 1768 – 7 באוגוסט 1821), אשר מוכרת יותר בשם קרוליין מבראונשווייג, הייתה נסיכת ויילס בשנים 1795 עד 1820. בנוסף כיהנה כמלכה רעיה של הממלכה המאוחדת כאשתו של המלך ג'ורג' הרביעי מ-29 בינואר 1820 ועד למותה בשנת 1821.
אביה היה השליט של דוכסות בראונשווייג בגרמניה, ואמה, הנסיכה אוגוסטה, הייתה אחותו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. בשנת 1794, נערכו אירוסין בינה לבין בן דודה ג'ורג', נסיך ויילס, אף על פי שהם מעולם לא נפגשו קודם, וג'ורג' עצמו היה כבר נשוי בסתר ולא כחוק (שלא בידיעת אביו והפרלמנט ובהמשך שלא בהסכמתם) למריה פיצהרברט (Maria Fitzherbert). מריה הייתה פשוטת עם, מבוגרת מג'ורג' בשש שנים, אישה שהתאלמנה פעמיים, והגרוע מכל מבחינתם, קתולית. ג'ורג' אולץ להתארס לקרוליין, ולהינשא לה לאחר שנה. תשעה חודשים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, הנסיכה שארלוט מוויילס.
זמן קצר לאחר לידת הנסיכה שרלוט, נפרדו ג'ורג' וקרוליין. כבר בשנת 1804 נפוצו שמועות על כי נסיכת ויילס קרוליין מבראונשווייג לקחה לעצמה מאהבים שונים, וכי נולד לה ילד מחוץ לנישואים. הדבר הוביל לקיום ועדת חקירה פרלמנטרית אודות חייה הפרטיים. אף כי החקירה ניקתה את קרוליין מכל חשד, היא גינתה את התנהגותה, והוגבלה הגישה של קרוליין לבתה היחידה. הנסיכה שרלוט הועברה לחסותו של סבה המלך, גדלה תחת השגחתו של אביה, ואילו אמה לא יכלה לבקר אותה אלא לעיתים נדירות בלבד, בטרם עזבה לצמיתות את בריטניה.
בשנת 1814, עברה קרוליין לאיטליה, שם העסיקה את ברתולומאו פרגאמי (Pregami) כעוזר אישי. עד מהרה הפך פרגאמי לבן לווייה קרוב, ובהמשך עלה לדרגת רב המשרתים וראש משק הבית. אף כי הדבר לא הוכח מעולם, רווחה השמועה שהם היו נאהבים.
בשנת 1817 הגיעה הבשורה הקשה, שבתה, הנסיכה שרלוט, מתה בעת הלידה. קרוליין לא קיבלה את החדשות על כך מבית המלוכה או מיורש העצר (והעוצר באותו זמן) ג'ורג', לאחר שג'ורג' אסר לכתוב ולהודיע לה על הדבר. הוא היה נחוש בדעתו להתגרש מקרוליין, ואף הורה על הקמת ועדת חקירה שנייה בעניינה, במטרה לאסוף ראיות על ניאוף מצידה.
בשנת 1820, עם מות אביו, הסתיימה תקופת העוצרות של בעלה ג'ורג', והוא הוכתר כג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת ומלך הנובר. ג'ורג' שנא את קרוליין, נשבע שהיא לעולם לא תהיה המלכה הרעיה, והתעקש על גירושין, להם היא סירבה. אמנם, מבחינה חוקית יכול היה המלך להתגרש מהמלכה ללא הסכמה אילו היה מוכיח את דבר הניאוף בבית המשפט, אולם הדבר לא היה קל להשגה. קרוליין נסיכת ויילס חזרה לבריטניה לאשש את מעמדה כמלכה רעיה. הפופולריות שלה בקרב העם הייתה רבה, למרות הבוז שחש כלפיה המלך החדש לאור התנהגותה הלא מוסרית לטענתו. המלך ג'ורג' הרביעי פנה לפרלמנט וביקש לאפשר לו לחוקק את Pains and Penalties Bill 1820 , חוק שיאפשר לו להתגרש מאשתו, המלכה הרעייה, לאור החשש הסביר של ניאוף מצידה, אף ללא הוכחה משפטית. אך בעוד הצעת החוק של המלך ג'ורג' נתמכה על ידי האצולה, הייתה קרוליין כה פופולרית בקרב ההמונים עד שהממשלה מנעה אף את הבאת החוק לדיון בפרלמנט. בחודש יולי 1821, בעת הכתרת המלך, נאסר עליה להגיע לטקס ואף להתקרב לארמון, על פי הוראות בעלה. היא נפלה למשכב בלונדון ומתה כעבור שלושה שבועות. מסע ההלוויה שלה החל בלונדון והסתיים במקום הולדתה בראונשווייג, בו נקברה.
תחילת חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרולינה נולדה בבראונשווייג שבצפון גרמניה, ב-17 במאי ב-1768, לקרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג-וולפנביטל ולאוגוסטה, נסיכת בריטניה, אחותו הבכורה של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת.
ג'ון סטנלי, שהפך לימים לברון סטנלי מאלדרליי, (Baron Stanley of Alderley), סיפר כי ראה אותה ב-1781, וציין כי היא הייתה בחורה מושכת במיוחד, עם שיער בהיר ומתולתל. קרוליין הבינה, מלבד גרמנית, גם אנגלית וצרפתית. על פי תיאור אימה של קרוליין, כל הנסיכות הגרמניות למדו באותם ימים אנגלית, בתקווה להינשא לג'ורג', נסיך ויילס, יורש העצר, שהיה בן דוד ראשון של קרוליין.
האירוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך ג'ורג' וקרוליין התארסו בשנת 1794. אף על פי שמעולם לא נפגשו קודם לכן, הסכים ג'ורג' להינשא לה, לפי דרישת הפרלמנט. היא הייתה נסיכה בת מעמד ראויה לנישואים (בניגוד לבת זוגו הנוכחית באותה עת), והוא היה זקוק לתמיכת הפרלמנט במימונו ובמימון חובותיו הכבדים מכספי המדינה. בתמורה להסכמתו להינשא לקרוליין בת המעמד ה"נכון", הסכים הפרלמנט להגדיל את דמי הכיס שלו. הנסיכה קרוליין נראתה בהחלט מתאימה: היא הייתה פרוטסטנטית, בעלת רקע מלכותי בהיותה בת לזרוע של משפחת המלוכה, והנישואין היו אמורים להדק את הקשר ולאפשר ברית מדינית בין דוכסות בראונשווייג לבריטניה. בראונשווייג הייתה דוכסות גרמנית קטנה, שנזקקה לבעלות ברית למטרות הגנה אפשרית. בריטניה מצידה הייתה שקועה במלחמות המהפכה הצרפתית, והייתה להוטה להשיג דריסת רגל מדינית באירופה היבשתית, שתאפשר לה נקודת מוצא נוחה לתקיפת צרפת למקרה הצורך. בראונשווייג נשלטה באותו זמן על ידי קרל וילהלם פרדיננד, גיסו של המלך ג'ורג' השלישי. כך שנישואים אלה נראו הדבר ההגיוני והמתבקש מבחינה מדינית לשתי הממלכות.
ב-20 בנובמבר 1794, הגיע לבראונשווייג לורד ג'יימס האריס, דיפלומט ונציג הפרלמנט, על מנת ללוות את הנסיכה קרוליין לחייה החדשים בבריטניה. לימים תוארו בעיתונות קטעים מיומנו של לורד ג'יימס האריס. תיאוריו מגמתיים ואינם נייטרליים, וכצפוי הם מתארים בדיעבד את עמדתו השלילית של בית המלוכה כלפי קרוליין. ביומנו הוא רשם את הסתייגותו מהתאמתה של הנסיכה קרוליין למשפחה המלכותית. לדעתו היה חסר לה שיקול דעת, התנהגות מוסרית נאותה וטאקט, והיא פעלה לעיתים קרובות באופן נמהר. בנוסף לפי תיאורו, הרגלי ההיגיינה שלה היו לא נעימים, נדף ממנה ריח זיעה והיא לא הייתה אסתטית. עם זאת, הוא התרשם מהאומץ שלה לעזוב את הדוכסות ולנסוע לאנגליה, בזמן שלא רחוק משם, היו רחובות צרפת הסמוכה שטופים בדם בני האצולה, בעת המהפיכה הצרפתית.
ב-28 במרץ 1795, לאחר עיכוב של מספר ימים בשל מזג האוויר, הגיעה הנסיכה קרוליין לגריניץ', בריטניה. הנסיכה קרוליין סיפרה בהמשך כי כשיורש העצר ג'ורג' ראה אותה לראשונה, הוא ביקש קודם כל לקבל כוס ברנדי, וניכר היה על פניו כי הוא מאוכזב. באופן דומה אמרה הנסיכה קרוליין עליו לפי התיאור, כי הוא שמן מאוד, דוחה במראהו, ואינו דומה במאום לדיוקן המלכותי אשר אותו הראו לה.[1] כבר בארוחת הערב המלכותית שהוגשה באותו הערב, הביעו בני הזוג סלידה זה מזה.
בעיות בנישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרוליין וג'ורג' נישאו בחתונה מלכותית ב-8 באפריל 1795, בארמון סנט ג'יימס בלונדון. מסופר כי בטקס עצמו היה הנסיך ג'ורג' שיכור. כבר אז הוא סבר כי קרוליין אינה מושכת, אינה אטרקטיבית ואינה היגיינית, ואף אמר למקורביו כי הוא חושד שלא הייתה בתולה כאשר נישאו, דבר הנחשב חמור וקיצוני באותם ימים, אם כי רק בקשר לנשים - הנסיך ג'ורג' עצמו קיים יחסי מין פעמים רבות לפני נישואין אלו, והדבר לא נחשב לפגם. עם זאת, הוא כבר היה נשוי בסתר למריה פיצהרברט, וזו כבר הייתה עלולה להיות בעיה; אבל הנישואים אלו הפרו את חוק הנישואים המלכותיים 1772 שחקק אביו המלך, ולכן למעשה לא היה להם תוקף חוקי.
במכתב לחבר, טען הנסיך ג'ורג' כי הוא ובת זוגו הנסיכה קרוליין קיימו יחסי מין רק שלוש פעמים בימי חייהם: פעמיים בלילה הראשון של הנישואין, פעם אחת נוספת למחרת.[2] הוא כתב, "נדרש מאמץ לא קטן לכבוש את הקושי שלי ולהתגבר על הגועל של אותה בת אדם."
תשעה חודשים לאחר החתונה, ב-7 בינואר 1796, ילדה הנסיכה קרוליין את בתם, הנסיכה שרלוט אוגוסטה, שהפכה להיות השנייה בסדר הירושה לכתר הבריטי. שלושה ימים לאחר הלידה כתב הנסיך ג'ורג' צוואה, בה הותיר את כל רכושו לאחר מותו ל "מריה פיצהרברט, אשתי", ואילו לקרוליין הותיר בצוואתו שילינג אחד.
הרכילות על הבעיות בנישואין של הנסיכה קרוליין והנסיך ג'ורג' נידונו בעיתונות במהרה. בניגוד לדיווחי בית המלוכה, העיתונות טענה כי כל מכתביה של הנסיכה נפתחים ונקראים על ידי עוזרי הנסיך לפני הגיעם אליה, וכי בית המלוכה אינו מתיר לה לצאת מהבית ללא אישורו של הנסיך ג'ורג'. העיתונות השמיצה את הנסיך ג'ורג' על הפזרנות הרבה שלו, על חיי ההוללות המוחצנים שכללו שתייה, הרפתקאות ומספר רב של מאהבות, ועל בזבוז כסף על מוצרי יוקרה ועל עיצוב מופרז ויקר של ארמונו, בתקופה בה היו בלונדון חסרי בית רבים כולל ילדים שרעבו ללחם ברחובות וקפאו מקור בחורף. החל מגיל 21 קיבל ג'ורג' מענק של 60,000 ליש"ט (6 מיליון ליש"ט בערכים של היום) מהפרלמנט והחל לקבל מאביו קצבה שנתית של 50,000 ליש"ט (5 מיליון ליש"ט בערכים של היום). סכומים אלה היו קטנים מדי לצרכיו, עלותן של האורוות לבדן עמדה על 31,000 ליש"ט לשנה. הוא הקים את מעונו בבית קרלטון וחי בו חיי הפקרות. בנוסף למערכת יחסיו עם הנסיכה קרוליין, תוארה גם מערכת יחסים של עוינות שהתפתחה בין הנסיך לבין אביו, שציפה לאורח חיים חסכוני יותר מצדו של יורשו.
קרוליין זכתה לפופולריות רבה בעיתונות ובציבור הרחב, והפופולריות שלה הרחיקה אותה אף יותר מהנסיך ג'ורג'. בשלב מוקדם הוא כבר תיאר את עצמו למקורביו כלכוד בנישואים חסרי אהבה עם אישה שהוא תיעב, ורצה להיפרד.
באפריל 1796, כתב ג'ורג' לקרוליין, "לצערנו לא היה ביכולתנו למצוא אושר באיחוד שלנו, ...ולכן אני מתחנן בפנייך לעשות את המעשה הנכון ביותר במצב המצער עבור שנינו, ולהתגרש". באוגוסט 1797 עברה קרוליין להתגורר בנפרד בבית פרטי, עם בת כומר. בהמשך עברה להתגורר בנפרד לגמרי. על פי השמועות שהפיץ בית המלוכה, מאחר שכבר לא הייתה מוגבלת על ידי בעלה, היא אירחה את מי שרצתה. תואר כי היא פלירטטה עם האדמירל סידני סמית, ואף עם המדינאי ג'ורג' קנינג.
בתה, הנסיכה שרלוט, הושמה בהוראת המלך בטיפול של אומנת, באחוזה נפרדת, בסמוך למעון הקיץ של בית המלוכה במונטגיו. בתחילה ביקרה אותה קרוליין לעיתים קרובות. העיתונות דיווחה כי עם הוצאת הבת שרלוט מרשותה, לא הגיע לסיפוקו היצר האימהי של קרוליין, ולכן היא אספה לביתה שמונה או תשעה ילדים עניים מהמחוז ושימשה להם כמשפחה אומנת. ב-1802, היא אימצה ילד בן שלושה חודשים, וויליאם אוסטין, ולקחה אותו לביתה. לאחר מריבה עם שכניה סר וליידי ג'ון דאגלס בשנת 1805, האשימה אותה הגברת דאגלס בניאוף, ובכך שהילד וויליאם אוסטין היה לכאורה בן לא חוקי של קרוליין.
בהמשך הוקמה ועדה פרלמנטרית שחקרה את הנושא, וגלתה כי אין בדברים שחר. עם זאת, הטענות על התנהגות "לא מוסרית" מצד הנסיכה קרוליין לא נשללו.
בידוד חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנת 1811, הובן כי המלך ג'ורג' השלישי לוקה במחלה נפשית ואינו כשיר להיות המונרך. בנו ג'ורג' נסיך ויילס מונה כעוצר. כעת, בתפקידו הרשמי כמונרך, הגביל ג'ורג' אף יותר, את הגישה של קרוליין לבתם הנסיכה שרלוט. קרוליין הפכה למבודדת חברתית אף יותר מקודם, כאשר אנשי ונשות החברה הגבוהה בלונדון התבקשו "לבחור צד" ובחרו בצידו של יורש העצר והעוצר ג'ורג'. קרוליין נדרשה לבן ברית רב עוצמה, פנתה לפוליטיקאים שונים, בעיקר מהמפלגה הוויגית, שחלקם עוד תמכו בהדחתו מכס המלוכה של המלך ג'יימס השני, בשנות השמונים של המאה ה-17, והתנגדו לבית הנובר עליו נמנה המלך ג'ורג'. היא ניסתה להתחיל במסע תעמולה נגד ג'ורג', התנהלותו והחלטותיו, כולל ההחלטה לבודד אותה מהחברה הגבוהה ולמנוע ממנה לראות את בתה. היא גייסה אנשי ציבור שונים, שהביעו עמדות בציבור לטובתה, כולל למשל הסופרת המוערכת ג'יין אוסטן, ואחרים.
ב-1814, אחרי תבוסת נפוליאון, עלתה האצולה מכל רחבי אירופה ללונדון להשתתף בחגיגות הניצחון. על קרוליין נאסר להשתתף בחגיגות או להתקרב לאירועים. מערכת היחסים של ג'ורג' עם בתו המתבגרת, הנסיכה שרלוט, החלה להידרדר, לאחר שדרשה לראות יותר את אימה, ואף ברחה לביתה. הנסיכה שרלוט הוחזרה על ידי אנשי החצר, ונאסר עליה לפגוש בהמשך עם אימה.
עקב המצב, ולאחר שהרגישה בדרך ללא מוצא, קיימה קרוליין משא ומתן עסקה עם שר החוץ, הלורד קאסלריי. היא הסכימה לעזוב את המדינה בתמורה לקצבה שנתית של 35,000 פאונד. באוגוסט 1814, קרוליין עזבה את בריטניה.
בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ביקור של שבועיים בבראונשווייג, פנתה הנסיכה קרוליין לכיוון איטליה דרך שווייץ. בעיר מילאנו, היא שכרה את ברתולומאו פרגאמי (Pergami) כעוזר אישי. הוא הצליח בתפקידו והתקדם לתפקיד מנהל משק הבית. באמצע 1815, קנתה קרוליין את הווילה ד'אסטה (Villa d'Este) על חופו של אגם קומו, למרות מצבה הכלכלי המתוח.
מתחילת 1816, נצפו הנסיכה קרוליין ומר פרגאמי כשהם בשיט סביב הים התיכון, נצפו אוכלים ארוחות ערב ביחד בגלוי, והשמועה הנרחבת הייתה כי הם מאהבים. מסעותיהם פורטו בעיתונות, כשהם מבקרים בתוניס, מלטה, מילוש, אתונה, קורינתוס, קונסטנטינופול, ואף בנצרת. הנסיכה קרוליין נכנסה לירושלים כשהיא רכובה על חמור בשיירה של גמלים. "עוזרה האישי" מר פרגאמי אף קיבל את התואר של אביר מסדר ירושלים. באוגוסט אותה שנה הם חזרו לאיטליה, ואף עצרו לביקור בותיקן.
באותו זמן נכתבה הרכילות על הנסיכה קרוליין בכל מקום. הלורד ביירון עצמו קיים ויכוח עם המוציא לאור שלו בטענה כי הנסיכה קרוליין ומר פרגאמי היו נאהבים.[3] בהוראת המלך העוצר ג'ורג' הרביעי, מונו מרגלים ששיחדו את אחד המשרתים של הנסיכה קרוליין, על מנת שיבדקו את חדר השינה שלה וימצאו ראיות ממשיות לניאוף. התנהגותה לכאורה של הנסיכה קרוליין לא הייתה רק שערורייתית באנגליה השמרנית של אותה תקופה, ולא טמנה בחובה רק בושת פנים קשה לנסיכה קרוליין, שלא יכולה הייתה להמשיך להיראות בציבור אילו הוכח כי נאפה. מעבר לכך, עם קבלת הוכחה להיותה נואפת, ניתן היה לקיים גירושים גם ללא הסכמתה, לבטל את כל קשריה עם בית המלוכה ועם האצולה באירופה ואת מעמדה המיוחס. מעבר לסיום המערכת המורכבת והמביכה לבית המלוכה, ניתן היה גם להפסיק את התשלומים ששולמו עבורה בכל שנה. אך בחיפושיהם של המשרתים המרגלים בחדר השינה של הנסיכה קרוליין לא נמצאה הוכחה לניאוף. עם זאת, הנסיכה חיה באורח חיים שלא התאים למצבה הכלכלי, המבוסס על קצבה בלבד. עד אוגוסט 1817 תפחו חובותיה של הנסיכה, והיא נאלצה למכור את הווילה שבה התגוררה ולעבור למגורים זולים יותר, בסמוך למגורי משפחתו המורחבת של מר פרגאמי בצפון איטליה.
בתחילת 1817 היה רגע של שמחה בחייה של קרוליין, כאשר בתה, הנסיכה שארלוט, נישאה ללאופולד הראשון, מלך הבלגים, וקרוליין היא אף הורשתה, לאור התעקשות בתה, להגיע לטקס הנישואים.
ואז הכתה הטרגדיה: בנובמבר 1817, נפטרה הנסיכה שארלוט בעת שילדה את בנה היחיד, שנולד מת. הנסיכה שארלוט הייתה פופולרית ביותר בציבור, ומותה הכה בתדהמה את המדינה. המלך ג'ורג' הרביעי סירב לכתוב על כך לאימה הנסיכה קרוליין, ואסר על בית המלוכה הבריטי ליצור עמה קשר. אמנם לא הייתה לו יכולת למנוע מהחתן האבֵל ליאופולד להודיע לה זאת, אך ליאופולד עצמו היה באבל, והתעכב בכתיבת ההודעה. הנסיכה קרוליין שמעה את החדשות על אובדן בתה דרך צד שלישי בלבד.
מעבר לטרגדיה של אובדן בתה, איבדה הנסיכה קרוליין גם כל סיכוי להשבת מעמדה הציבורי, באמצעות הרצף של ישיבת בתה על כס המלוכה בעתיד.
המלך ג'ורג' היה נחוש בדעתו להתקדם עם תהליך הגירושין. הוא הקים ועדה בראשותו של סגן השר ג'ון ליץ', כדי לאסוף ראיות לניאוף מצידה של קרוליין. ליץ' שלח שלושה נציבים למילאנו כדי לחקור את משרתיה לשעבר של קרוליין. בשנת 1819 הודיעה הנסיכה קרוליין כי תסכים להתגרש תמורת תשלום נכבד, מבלי להודות בניאוף. דרישתו של המלך ג'ורג' הייתה חד-משמעית, ומאחר שהנסיכה קרוליין לא הסכימה להודות בדבר, לא ניתן היה לקיים גירושין. בשלב זה, בבריטניה, לא היו אפשריים גירושין של מלך מכהן ומלכה-רעייה בהיעדר הסכמה, אלא אם אם אחד השותפים הודה או נמצא אשם בניאוף, דבר שקרוליין לא הסכימה לו. המלך והמלכה הרעיה לא חיו ביחד מאז נישואיהם, ובאופן פרדוקסלי, דווקא למלך עצמו היו כמה פילגשים כמו מרי רובינסון, שחקנית שקיבלה קצבה נדיבה לאחר שאיימה למכור לעיתונות את המכתבים שהוא כתב לה, גרייס אליוט שהייתה גרושתו של רופא ופרנסס ויליירס, הרוזנת מג'רזי, שבמשך כמה שנים שלטה בחייו של הנסיך. בשלב מאוחר יותר של חייו היו לג'ורג' מאהבות נוספות מחוגי האצולה שהיו נשים נשואות. במסגרת מערכות היחסים הללו אף נולדו לו כמה ילדים בלתי חוקיים. ייתכן כי הדבר נחווה על ידיו ועל ידי סביבתו הקרובה כדבר נורמטיבי במצבו, וייתכן לא, אך איש לא הגדיר זאת כניאוף.
נציגי הממשלה דנו עם הנסיכה בהפחתת מעמדה הציבורי, ובמתן תואר אחר, כגון "הדוכסית מקורנוול" ולא "נסיכת ויילס". המשא ומתן נמשך בשנת 1819. אך ב-29 בינואר 1820 מת המלך ג'ורג' השלישי. בעלה ג'ורג' שהיה יורש העצר, הפך למלך, וקרוליין עצמה הייתה אמורה, לפחות להלכה, לקבל את התואר מלכה רעיה של הממלכה המאוחדת.
המלכה הרעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקום לקבל יחס של מלכה, מצאה קרוליין כי, באופן פרדוקסלי, הפך מעמדו החדש של בעלה את מצבה לגרוע יותר הן בבריטניה והן מחוצה לה. בעת שביקרה ברומא, למשל, סירב האפיפיור פיוס השביעי לקבל אותה לחצרו.
מעמדו הציבורי של המלך היה נמוך, ואילו היא הייתה אהובה על ידי חלקים נרחבים מהציבור. המלך ויועציו חששו כי אם תשוב לבריטניה יתקשו להגן על החלטתם להרחיקה מהארמון. שליחי המלך הציעו לנסיכה קרוליין תוספת שנתית גדולה במיוחד, 50,000 פאונד (מעל 5 מיליון ליש"ט בערכים של היום), כדי שלא תשוב עוד לממלכה.
היא סירבה, ובחרה לשוב לבריטניה לקראת טקס ההכתרה של בעלה ולדרוש באופן פומבי את זכויותיה כמלכה. המלך ג'ורג' החליט בכל מקרה לאסור את הגעתה של קרוליין לטקס ההכתרה שלו שהתקיים ב-19 ביולי 1821. הוא הורה באופן רשמי כי הוא מסרב להכיר בה כמלכה והורה לשגרירי בריטניה לדאוג שבחצרות המלוכה בכל אירופה יתייחסו אליה בהתאם. בצו מלכותי ויוצא דופן נמחק שמה של קרוליין מספרי התפילה של הכנסייה האנגליקנית. משהובהר למלך כי מבחינה חוקית, בהיותו מלך, אשתו היא עדיין "המלכה הרעיה", הוא דרש להתגרש בכל מחיר, בבית משפט. אולם יועציו סברו שכל הליך גירושין כזה יהיה כרוך בחשיפת מערכות היחסים הבלתי חוקיות שלו עצמו. לפיכך, הוא ביקש שיועבר בפרלמנט חוק ייחודי על שמה של קרוליין, המקנה לפרלמנט סמכויות של בית משפט לצורך גירושיו של מלך ממלכה רעיה. על פי החוק המוצע הייתה קרוליין מנושלת מתוארה כמלכה ומכל זכויותיה. ההצעה לחוק נתפשה כבלתי פופולרית לחלוטין בציבור ונראה היה בלתי סביר כי תאושר בפרלמנט.
עד תחילת יוני שהתה קרוליין לסירוגין בצפון איטליה ובאזור קאלה בצרפת, כשהיא מתלבטת במשא ומתן. בסופו של דבר היא דחתה את הצעת הממשלה והגיעה לבריטניה לפני טקס ההכתרה. כאשר היא הגיעה ב-5 ביוני לחופי אנגליה, פרצו מהומות לתמיכה בה. התברר כי קרוליין הפכה לסמל, עבור רבים שדרשו את פיטורי המלך והתנגדו לו.
המלך עדיין דרש בתוקף את הגירושין, יום לאחר הגעתה לחופי אנגליה הוא הגיש את הראיות שנאספו על ידי חוקריו לוועדת החוקה של הפרלמנט בשתי שקיות ירוקות. בדיקת הראיות שהוגשו לדין הפרלמנט התעכבה, מסיבות שונות, וב-27 ביוני, הם נפתחו על ידי 15 חברי הוועדה הפרלמנטרית. התוכן שנחשף לחברי הוועדה נחשב כפי הנראה כשערורייתי. שבוע לאחר מכן, אחרי קבלת הדוח, הציגה הממשלה הבריטית לפרלמנט את הצעת החוק הייחודית Pains and Penalties Bill 1820, ובו ההצעה לאפשר ביטול נישואים של מלך ומלכה על ידי הפרלמנט, במקרה של ניאוף מצד המלכה הרעיה. במהלך הדיונים נטען כי קרוליין ביצעה מעשה ניאוף עם מר פרגאמי, בהיותה נשואה כחוק. דיוני ועדת החוקה של הפרלמנט התנהלו כמשפט לכל דבר, ביעילות ציבורית. במהלך הדיונים נקראו להעיד עדים שונים שנשאלו על חייה האינטימיים ביותר של קרולין, כולל עדויות על בגדיה התחתונים ועל אופן התנהגותה בסיטואציות רבות, מהן אינטימיות.
דיונים אלה בפרלמנט של מדינה, שגם במאה ה-21 יכולים היו להתפרש כקיצוניים, נחוו כשערורייתיים ומביכים באופן בלתי יתואר כשהתרחשו במאה ה-19.
המשפט (למעשה: הדיון הציבורי בוועדת החוקה של הפרלמנט) עורר סנסציה ותואר בעיתונות בהרחבה. הצעת החוק עברה את בית הלורדים, אך עדיין היה צורך להגישה לאישור בית הנבחרים, והסיכוי לכך לא היה גדול בהיעדר רוב תומך.
אפילו במהלך המשפט, המלכה קרוליין נותרה פופולרית מאוד. הדבר בא לידי ביטוי במעל 800 עתירות נפרדות, ובכמעט מיליון חתימות של מעריציה. נראה כי רבים באופוזיציה, שציפו לרפורמה ומאסו בהתנהלות המלך ג'ורג' הרביעי, עשו זאת בשם הכעס על ההתייחסות המכפירה כלפי המלכה קרוליין.
החקיקה לא הגיעה אמנם לסיום בבית הנבחרים, אך הסיפור לא תם. הממשלה שוב העלתה את ההצעה של הוספת הסכום השנתי של 50,000 ליש"ט, הפעם ללא תנאים מוקדמים. קרוליין, שתדמיתה הציבורית הייתה מרוסקת ומושפלת, קיבלה הפעם את ההצעה.
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות מאמציו של המלך, נשארה הפופולריות של המלכה הרעיה קרוליין גבוהה בקרב ההמונים, והעיתונות לחצה במאמרי מערכת רבים על שיתופה בטקס ההכתרה שתוכנן ל-19 ביולי 1821, ועל הכתרתה לתואר המלכה הרעיה. קרוליין הגיעה בכרכרה עם מלוותיה לארמון וסטמינסטר, ולאחר שמשמר המלך מנע בכוח את מעברה היא פנתה למנזר וסטמינסטר על מנת להיכנס לארמון דרכו. עדים תיארו בהמשך כיצד עמדה בפני משמר המלך שאיים עליה בכידונים שלופים, והתעקשה להיכנס, לעיני האורחים שנאספו לאירוע, בעוד הדלתות נטרקות בפניה והיא מורחקת באלימות מהמקום כאחרון פשוטי העם. קרוליין המשיכה וניסתה להתקדם לכניסה הסמוכה לפינת המשוררים, גם שם לא ניתן לה להתקדם. בשלב מסוים איבדה קרוליין את מעט התמיכה שסבבה אותה, וכשרכבה משם עם כרכרתה זכתה לקיתונות של לעג מצד הקהל.[4]
באותו לילה, נפלה קרוליין למשכב. מצבה הרפואי הידרדר במשך שלושה שבועות באופן קיצוני. היא טענה כי הורעלה על ידי שליחי המלך. קרוליין כתבה צוואה ושילמה מראש על סידורי ההלוויה. בקשתה הייתה להיקבר במקום הולדתה, בראונשווייג, בסמוך לקברי הוריה ומשפחתה, בקבר שיישא את הכיתוב "Here lies Caroline, the Injured Queen of England" (כאן טמונה קרוליין, המלכה הפצועה של אנגליה). קרוליין מתה בערב ה-7 באוגוסט 1821 בגיל 53. הדעות חלוקות האם סבלה מחסימת מעיים, מסרטן, או שהורעלה כפי שטענו תומכיה.
בית המלוכה והרשויות שחששו מהתקוממות ציבורית מצד תומכיה ומצד מבקרי המלך, אסרו על קיום תהלוכת הלוויה במרכז לונדון, מחשש לתסיסה ציבורית ולאיבוד שליטה על הציבור. הוקמו מחסומים על מנת שלא לאפשר את התקדמות מסע הלוויה מעבר לנמל לונדון, אך הקהל שליווה את תהלוכת הלוויה פתח במהומות. משמר המלך והמשטרה פתחו באש חיה על הקהל, שמצידו השליך אבני ריצוף ולבנים על החיילים ועל אנשי ציבור. שני אנשים נהרגו במהומות.
גופתה של המלכה קרוליין הועלתה לספינה בנמל לונדון ב-16 באוגוסט 1821, והגיעה לבראונשווייג ב-24 באוגוסט, שם נקברה בחלקה המשפחתית.
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יובל מלחי, המלכה שביקרה בארץ ישראל – ונרצחה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2015- קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קרולינה (1768-1821), מלכה, בת זוגו של ג'ורג' ה-4, מלך הממלכה המאוחדת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Malmesbury's diary quoted in Robins, p. 16 (and in the original French le Prince est ... très gros, et nullement aussi beau que son portrait in Plowden, p. 23)
- ^ Shingleton, Hugh M (בנובמבר–בדצמבר 2006). "The Tumultuous Marriage of The Prince and The Princess of Wales". ACOG Clinical Review. 11 (6): 13–16.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Letter from Byron to John Murray, January 1817, quoted in Robins, p. 73
- ^ Creevey Papers edited by Sir Herbert Maxwell, 7th Baronet (1903).
| נסיכות ויילס | |
|---|---|
|
| בקרת זהויות |
|
|---|