רשת שידור (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רשת שידור הוא סרט סאטירי אמריקאי משנת 1976. עלילת הסרט עוסקת בתחנת טלוויזיה בדויה, UBS, קיצור של Union Broadcasting System, ‏ ומאבקה להעלות את הרייטינג הנמוך שלה. את התסריט לסרט כתב פאדי צ'ייפסקי, ביים סידני לומט, ומככבים בו פיי דאנאוויי, ויליאם הולדן, פיטר פינץ', נד ביטי ורוברט דובאל.

הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר: בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר, וכן היה מועמד לעוד שלושה פרסים בקטגוריות הסרט, הבמאי (לומט), שחקן ראשי (הולדן) ושחקן משנה (נד ביטי).

הסרט המשיך לזכות בהכרה, עשורים אחרי יציאתו לאקרנים. ב-2000, נבחר הסרט לשימור בארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית, או אסתטית". ב-2002 בחרה בו גילדת המפיקים של אמריקה (Producers Guild of America) להיכל התהילה משום ש"הציב אמת מידה יציבה לתעשיית הבידור האמריקאית". ב-2006 נבחר תסריטו של צ'ייפסקי כאחד מעשרת התסריטים הטובים ביותר, בידי גילדת התסריטאים המזרחית של אמריקה (Writers Guild of America, East). ב-2007 נבחר הסרט למקום ה-64 בין מאה הסרטים האמריקאים הטובים ביותר.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווארד ביל (פיטר פינץ'), קריין החדשות המרכזי של רשת השידור UBS, מפוטר מהרשת על ידי נשיא חברת החדשות מקס שומאכר (ויליאם הולדן), חברו משכבר הימים, עקב נתוני רייטינג נמוכים. לאחר שהתבשר על כך מודיע הווארד למחרת בשידור חי כי הוא מתכוון להתאבד בשידור של יום שלישי הבא. בעקבות האיום הוא זוכה לפופולאריות בתקשורת ומביא לעלייה באחוזי הצפייה במהדורת החדשות. בערב למחרת, כאשר הוא אמור לשאת התנצלות בשידור חי על מעלליו בליל אמש, ממשיך הווארד בפרובוקציה.

בעלי הרשת שוקלים לפטר את הווארד בעקבות התבטאויותיו, אך מנהלת תכני השידור השאפתנית של הרשת, דיאנה כריסטנסן (דאנאווי) רואה בביל כפוטנציאל עצום להעלאת הרייטינג ומנסה לשכנע את מקס לחבור אליה לפיתוח תוכנית חדשות אשר תממש את הפוטנציאל של הווארד. מצפונו של מקס אינו מאפשר לו לנצל את מצבו הרגיש של הווארד והוא מסרב, אך בין השניים מתפתח רומן קצר.

התבטאויותיו של הווארד מחריפות ומקס, היחידי אשר מודאג לגבי מצבו הנפשי של חברו ולא לאחוזי הצפייה, מחליט להוריד את הווארד מהשידור. דיאנה משכנעת את המעסיק שלה, סגן מנהל הרשת פרנק האקט (דובאל), לשבץ את תוכנית החדשות תחת מחלקת הבידור על מנת שתוכל לפתח אותה. פרנק נענה להצעתה, וכאשר בעלי הרשת מאושפז לאחר אירוע לב הוא נכנס לתפקיד המנכ"ל ומפטר את מקס.

תחת מחלקת הבידור הווארד עובר להנחות תוכנית חדשה ("The Howard Beale Show"), אשר מהווה תוכנית פסבדו-דת אשר מטיפה לצופים לזעום על הנעשה בחברה ועל השקרים המנוונים של תוכניות הטלוויזיה. בסופו של דבר הופכת לתוכנית עם אחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר בטלוויזיה. בינתיים מחליט מקס לעזוב את אשתו לטובת דיאנה והשניים עוברים לגור יחד. אך במהרה מסתבר לו כי המסירות הפנאטית שלה לעבודתה באה בד בבד עם הריקנות הרגשית שלה וחוסר החמלה כלפי מצבים אנושיים. כתוצאה מכך הוא מחליט לחזור לאשתו ומזהיר אותה שהקריירה שלה תהרוס אותה.

באחת מתוכניותיו חושף הווארד שהתאגיד אשר מחזיק ברשת השידור, CCA, עומד להירכש על ידי תאגיד סעודי גדול יותר, הוא נואם בטלוויזיה כנגד העסקה ומשכנע את הצופים לשלוח מברקים לבית הלבן למען הפסקתה. הדבר גורם לפניקה אצל מנהלי הרשת, מכיוון שאם לא תתבצע העסקה, חוב החברה יגרום לסגירתה. הווארד מוזמן לפגישה עם יו"ר CCA, ארת'ור ג'נסן (נד ביטי), אשר מפכח את הווארד לגבי מציאות העולם הקפיטליסטי והכלכלה הבינלאומית, אשר ידה נוגעת בכל, ומשכנע אותו להפסיק עם המסרים הפופוליסטים ולהתחיל להציג בטלוויזיה את ההטפות שלו על דה ההומניזציה של החברה. כתוצאה מהתפנית בתכני התוכנית הפסימיסטיים מתחיל הרייטינג לרדת בחזרה. עם זאת, ג'נסן לא מוכן שמנהלי הרשת יפטרו את הווארד.

דיאנה, פרנק ושאר חבר המנהלים עומדים בפני סוגיה, כאשר מצד אחד ג'נסן אינו מוכן להוריד את הווארד מהשידור, בעוד הרייטינג צונח. באין כל מוצא אחר הם מחליטים להרוג את הווארד בשידור חי בידי קבוצת טרוריסטים, מה שמוביל גם לעליה קיצונית נוספת באחוזי הצפייה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מההשראה של צ'ייפסקי בכתיבת התסריט הגיעה ממקרה ההתאבדות של כתבת החדשות, קריסטין צ'ובוק, בשידור חי בפלורידה, שנתיים לפני הסרט. הכתבת סבלה מדיכאון ונאבקה בעורכי התוכנית, היא לא יכלה להמשיך עוד וירתה בעצמה בשידור ב-15 ביולי 1974. צ'ייפסקי השתמש בסיפור בתור נקודת המוצא לכתיבת התסריט- "טלוויזיה תעשה הכל בשביל רייטינג... הכל!", אמר בראיון.

צ'ייפסקי ומפיק הסרט, הווארד גוטפריד, תבעו באותה תקופה את יונייטד ארטיסטס (United Artists) ודרשו את הזכויות על סרטם הקודם, The Hospital, בשביל מכירה ל-NBC. למרות תביעה זו, צ'ייפסקי וגוטפריד חתמו עם יונייטד ארטיסטס על מימון לרשת שידור, אך עד מהרה החברה התקפלה הודות לנושא השערורייתי של הסרט. השניים לא נרתעו, וחיפשו אולפנים אחרים שישקיעו בסרטם, עד שמטרו גולדווין מאייר (MGM) גילו התעניינות בתסריט. מיד לאחר מכן, יונייטד ארטיסטס חזרו בהם ורצו להשקיע בסרט בנוסף ל MGM .MGM הסכימו להצטרפות יונייטד ארטיסטס ונתנו להם את זכויות ההפצה הבינלאומיות, כאשר MGM עצמם קיבלו את הזכויות בצפון אמריקה. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בניו-יורק ב-27 בנובמבר 1976, וזמן קצר לאחר מכן יצא לאקרנים.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נהפך לאחד הלהיטים הגדולים של אותה שנה וקיבל ביקורות משבחות. וינסנט קנבי מהניו-יורק טיימס, כתב בביקורתו על הסרט- "שערורייתי... מבריק, מצחיק בצורה אכזרית, קומדיה אמריקאית מקומית שממקמת את פאדי צ'ייפסקי כאחד מהסטיריקנים החדשים הראשיים". סרט שה"ראייה המעוותת והמרושעת שלו לדרך שהטלוויזיה נראית ונשמעת, היא הניתוח של הסטיריקן לא רק לגבי הטלוויזיה, אלה גם לגבי החברה שתומכת בה, ושהיא בחזרה נתמכת על ידיה".

בביקורת על הסרט שנכתבה לאחר זכיותיו באוסקר, רוג'ר איברט כתב- "משוחק היטב בצורה מפליאה, סרט אינטליגנטי שתוקף לא רק את הטלוויזיה אלא גם את רוב הרעות החולות של שנות ה-70... מה שהסרט מצליח להשיג בצורה כל כך טובה, חדה ובלתי נסלחת, יגרום לו לשרוד הרבה אחרי סרטים מיופייפים אחרים". כרבע מאה מאוחר יותר, במסגרת רשימת "הסרטים הגדולים ביותר" שלו, מוסיף איברט על הסרט- "כמו נבואה. כשצ'ייפסקי יצר את הווארד ביל, האם היה יכול לדמיין את ג'רי ספרינגר, הווארד סטרן ואת ה- World Wrestling Federation(WWF)?". איברט נתן קרדיט ללומט וצ'ייפסקי על כך שידעו "בדיוק מתי להסיר את כל המחסומים".

לא כל הביקורות היו חיוביות, פאולין קייל קטלה את הסרט בניו יורקר, על ריבוי הנאומים הארוכים והמטיפים שבו; צ'ייפסקי המתחסד בז לא רק לטלוויזיה עצמה, אלא גם לצופיה.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי האקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת שידור זכה בשלושה מתוך ארבעה פרסים על משחק, והשווה את השיא של "חשמלית ושמה תשוקה" ב-1951. נכון ל-2011, רשת שידור הוא הסרט האחרון שזכה בשלושה מתוך ארבעת האוסקרים. זכיות:

  • השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי – פיטר פינץ'
  • השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי – פיי דאנאוויי
  • השחקנית הטובה ביותר בתפקיד משני – ביאטריס סטרייט
  • התסריט המקורי הטוב ביותר – פאדי צ'ייפסקי

פינץ' מת מהתקף לב לפני טקס האוסקר של 1977 והיה לזוכה היחיד באוסקר שזכה בפרס לאחר מותו, עד לזכייתו של הית' לדג'ר באוסקר 2009. במקרה, גם פינץ' וגם לדג'ר היו אוסטרלים. הפסלון התקבל על ידי אלמנתו, אלת'ה פינץ'. הופעתה של סטרייט, בתור לואיז שומאכר, ארכה בסך הכל 5 דקות ו-40 שניות על המסך- מה שהפך את הופעתה לקצרה ביותר לזכייה באוסקר.

מועמדויות:

  • השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי – וויליאם הולדן
  • השחקן הטוב ביותר בתפקיד משני – נד ביטי
  • הצילום הטוב ביותר – אוון רויזמן
  • העריכה הטובה ביותר – אלן היים
  • הבימוי הטוב ביותר – סידני לומט
  • הסרט הטוב ביותר

פרסי גלובוס הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות:

מועמדויות:

פרסי BAFTA[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות:

  • השחקן הטוב ביותר – פיטר פינץ'

מועמדויות:

  • הסרט הטוב ביותר
  • השחקן הטוב ביותר – וויליאם הולדן
  • השחקנית הטובה ביותר – פיי דאנאוויי
  • שחקן המשנה הטוב ביותר – רוברט דובאל
  • הבמאי הטוב ביותר – סידני לומט
  • העריכה הטובה ביותר – אלן היים
  • התסריט הטוב ביותר – פאדי צ'ייפסקי
  • הפסקול הטוב ביותר – ג'ק פיטסטפאנס, מארק לאוב, סנפורד רקואו, ג'יימס סאבט ודיק ווריסק

זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת שידור היה קופרודוקציה של MGM ויונייטד ארטיסטס, כאשר יוניידט ארטיסטס היה המפיץ בעל הזכויות הבינלאומיות. כמו כן, לשתי החברות היו זכויות יוצרים לסרט.

ב-1980, Transamerica Corporation, אשר בבעלותו יונייטד ארטיסטס, העמיד את האולפן למכירה עקב הפסדים עצומים שבאו בעקבות הפקת המערבון "שערי החופש". שנה לאחר מכן, MGM רכשה אותם וכתוצאה מכך זכתה בחלקם בזכויות הסרט. הסרט יצא למכירה בקלטות ביתיות בארצות הברית בסוף השנה. הזכויות למכירת קלטות ביתיות של הסרט מחוץ לארצות הברית ניתנו לחברת וורנר הום וידאו (Warner Home Video).

לאחר מכן, ב-1986, רכש אייל התקשורת, טד טרנר את MGM/UA. ללא כל כספי משקיעים, נכנס טרנר מהר מאוד לחובות ומכר בחזרה את רוב MGM, אך השאיר בבעלותו את ספריית האולפן. הספרייה כללה את זכויות ההפצה של רשת שידור בארצות הברית, אך לא את הזכויות הבינלאומיות. הזכויות למכירת קלטות וידאו מחוץ לארצות הברית נשארו עדיין בידי וורנר בגלל העסקה שלהם עם יונייטד ארטיסטס. בשלב מאוחר יותר, חתם טרנר על עסקה עם מחלקת הווידאו של MGM להפצת רוב ספרייתו של טרנר, דבר שהחזיר לידי MGM את הזכויות שלהם על רשת שידור בארצות הברית.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט "I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ונגזרותיו, מצוטטות באין ספור סרטים וסדרות. הסדרה האמריקאית "Studio 60 on the Sunset Strip" הזכירה את הסרט ואת התסריטאי שלו פאדי צ'ייפסקי, מספר פעמים אחרי שדמות מסוימת התפרצה בשידור חי בטלוויזיה. כמו כן, יוצר הסדרה, אהרון סורקין ציין את הסרט ואת צ'ייפסקי במהלך נאום הזכייה שלו באוסקר על תסריט הסרט "הרשת החברתית".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]