חשמלית ושמה תשוקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חשמלית ושמה תשוקה
StreetcarNamedDesire.JPG
כריכת המהדורה הראשונה
כתיבה: טנסי ויליאמס
דמויות: בלאנש דובואה
סטלה קוואלסקי
סטנלי קוואלסקי
הרולד מיטשל
הצגת בכורה: 3 בדצמבר 1947, תיאטרון אדי ברימור, ניו יורק
שפה: אנגלית

חשמלית ושמה תשוקהאנגלית: A Streetcar Named Desire) הוא מחזהו השלישי של טנסי ויליאמס. הוא נכתב בשנת 1945 לאחר "ביבר הזכוכית", וכקודמו זכה להצלחה רבה. לב המחזה במפגש ההרסני של תרבויות ואופי שונה, המיוצג בדמויותיהן של בלאנש, העלמה הדרומית הנאה, בעלת הגינונים והחזית המכובדת כביכול, וגיסה סטנלי, מהגר פולני גס רוח ממעמד הצווארון הכחול החי את חיי העיר הגדולה בניו אורלינס.

"חשמלית ושמה תשוקה" זיכה את ויליאמס בפרס פוליצר ובפרס המבקרים של ניו יורק. זהו אף המחזה בו עלה מרלון ברנדו, בתפקיד סטנלי קובלסקי, לגדולה. את המחזה ביים איליה קאזאן שאף ביים מאוחר יותר את הגרסה קולנועית למחזה, הנחשבת עד היום ליצירת מופת.

שם המחזה שאוב משמו האמיתי של קו חשמלית שעבר בניו אורלינס בתקופה בה התגורר ויליאמס בעיר.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת המחזה מתרחשת בשכונת עוני בניו אורלינס. סטלה וסטנלי הם זוג נשוי החיים יחדיו. סטלה היא עקרת בית ואילו סטנלי, מהגר ממוצא פולני, עובד כאחראי במפעל. תחביביו העיקריים של סטנלי הם שתייה עד כדי שכרות, משחקי באולינג ופוקר ובילוי עם חבריו יותר מבחברת סטלה אשתו.

לבית הזוג מגיעה אחותה של סטלה, בלאנש, מורה לספרות במקצועה שבאה לבית אחותה כביכול למטרות בילוי חופשת הקיץ. את דרכה לבית אחותה עושה בלאנש בקו החשמלית בניו אורלינס ששמו "תשוקה".

כצעירה דרומית נאה מבקשת בלאנש לשמור על חזות תרבותית ומהוגנת שתקל במשיכת מחזרים, אך חזות זו מכסה באופן גס למדי על נטיות אלכוהוליות, אשליות הגובלות בשיגעון גדלות וחוסר מוכנות להתמודד עם המציאות בה היא שרויה. עם הגיעה לניו אורלינס מקבלת אותה אחותה בחשש קל מפני תגובת בעלה. חזותה החיצונית של בלאנש מתחילה להתערער עת היא מתוודה בפני אחותה על אובדן אחוזת המשפחה שלהם, "בל ריב" (מצרפתית: "חלום יפה") בעקבות הוללות העבר של אבותיהם, הוללות שמתפרשת ככזו שהובילה לתשלום חובות. לטענתה המצב הוביל אותה להתמוטטות עצבים בעקבותיה היא קיבלה אישור חופשה ממנהל בית ספרה. כל זאת בעוד למעשה סיבת הגעתה האמיתית של בלאנש לניו אורלינס היא פיטוריה מבית הספר בו לימדה בעקבות רומן אותו ניהלה עם תלמיד בן 17. לבלאנש שהירבתה לקבל מחזרים במלון "פלמינגו" הידוע לשימצה לא הייתה זו הרפתקאתה המינית היחידה. נישואיה הקצרים לאלן גריי נקטעו עת התעמתה עמו על גילויה את הרומן ההומוסקסואלי שניהל, גילוי בעקבותיו שלח יד בנפשו. בעיבוד הקולנועי למחזה מ-1951 הושמטה עובדת היותו של גריי הומו, ובמקום סופר כי התאבד על רקע חולשתו הכללית. רק בהפצות מחודשות מאוחר יותר הוחזרה סצנת השיחה בין השניים ממנה ניתן להבין על זהותו המינית של גריי. התאבדותו של גריי שלחה את בלאנש עמוק יותר אל מחוזות הדמיון וההזיה כשהגבול בין שני העולמות, המציאותי והדמיוני, היטשטש עוד יותר עבורה.

שלא כדמותה הכנועה של סטלה או דמותה השחצנית של בלאנש, בעלה של סטלה סטנלי מצטייר כדמות קדמונית, יצרית וגסה. שליטתו בסטלה מוחלטת והוא נוהג להתעלל בה פיזית ונפשית. סטלה משלימה עם התנהגות זו כיוון שחלק מעצם משיכתה אל בעלה נעוץ בקשר המיני האלים עד כדי חייתי בין השניים. משיכה אותה בלאנש מסרבת לקבל ולהבין. דאגתה של סטלה לאחותה מובילה להימשכות הישארותה בדירת הזוג. עובדה שמכעיסה את סטנלי בעלה ומובילה את השניים לעימות. בו סטנלי צועק עם חולצה קרועה ובסופת רעמים: סטלה, (סצנה זאת התפרסמה בכל העולם). הערעור בנישואי הזוג מוביל את סטנלי ובלאנש למסלול התנגשות משל עצמם, כשבתווך ניצב לו מחזרה החדש של בלאנש וחברו של סטנלי, מיטש. סטנלי מגלה את עברה של בלאנש דרך עמית לעבודה שנהג לבקר רבות בלאורל, מקום מגוריה בדרום של בלאנש. מתוך חשש להשפעתה הרעה על בני ביתה החדש ומתוך בוז להעמדת הפנים שלה, הוא מתעמת עם בלאנש. עימותיו כוללים לבסוף צעדים אכזריים למדי מצידו כמו חשיפת עברה למיטש, המחזר בו תלתה בלאנש את תקוותה לחיים חדשים, תקווה שירדה לטמיון עם חשיפת עברה. שיאו של המחזה, אינו מוצג במישרין על הבמה. מדובר בשיאו של העימות בין סטנלי לבלאנש, עת אונס סטנלי את בלאנש שעה שסטלה אשתו יולדת את ביתם הבכורה. לאחר האונס, סטלה ממאנת להאמין לדברי אחותה כי סטנלי אנס אותה, ובלאנש המאבדת את אחיזתה במציאות נשלחת לבסוף בידי סטנלי לבית המשוגעים. ברגעיו האחרונים של המחזה בעודה מובלת בידי הדוקטור אמרה לעברו את המשפט המפורסם "היה אשר תהיה, תמיד נסמכתי על טוב לבם של זרים".

הפקת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת המחזה המקורית הועלתה על במות ברודוויי, תחת ניצוחה של המפיקה איירין מאייר סלזניק. הצגת הבכורה נערכה בתיאטרון שוברט, אך ב-3 בדצמבר 1947, זמן קצר אחר כך, הועברה לתיאטרון אדי ברימור. בתחילה קיוותה מאייר כי יעלה בידה ללהק את השחקנים מרגרט סולוון וג'ון גארפילד לתפקידים הראשיים, אך לבסוף הסתפקה במרלון ברנדו וג'סיקה טנדי שהיו אנונימיים באותה תקופה. ברנדו זכה בתפקיד לאחר מבחן הבד שלו, שבו הוסיף למחזה תיקונים מאולתרים, שזכו לאהדה בקרב הצוות, אך גם בזכות הקריאה מלאת הפאתוס, שהשמיע באוזני המלהקים ותוארה כסנסציונית.

המחזה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני בעונה הרביעית של הסדרה משפחת סימפסון נקרא "חשמלית ושמה מארג'", ובוסס על המחזה. במסגרת הפרק יוצאת מארג', אחת הדמויות הראשיות בסדרה זו, להשתתף במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" שמגיע לעיר. במחזה מוצגות הדמויות המקוריות סטנלי, סטלה ובלאנש. מארג' משחקת את בלאנש.

בסרט הכל אודות אמא, בבימויו של פדרו אלמדובר, המחזה מוצג מספר פעמים במהלך הסרט, ואחת מהדמויות הראשיות משחקות בהצגות אלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות טון ורמי סמו, תכניית "חשמלית ושמה תשוקה" בתיאטרון "הבימה", 2014