שטפן גאורגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שטפן גאורגה (1910)

שטפן אנטון גֵאוֹרגֶהגרמנית: Stefan Anton George;‏ 12 ביולי 1868 - 4 בדצמבר 1933) היה משורר, עורך ספרותי ומתרגם גרמני.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגה נולד בבינגן על הריין שבגרמניה. הוא עשה תקופת מה בפריז, שם היה בין הסופרים והציירים שבאו לערבי יום שלישי בבית המשורר סטפן מלרמה. הוא החל לפרסם דברי שירה בשנות ה-90' של המאה ה-19, עדיין בשנות העשרים לחייו. גאורגה ייסד וערך כתב עת ספרותי חשוב בשם "דפים לאמנות" (Blätter für die Kunst). כמו כן עמד בלב חוג ספרותי ואקדמי רב-השפעה, שנודע בשם "מעגל גאורגה" (George-Kreis) וכלל רבים מן הבולטים בסופרי התקופה, כגון פרידריך גונדולף (Friedrich Gundolf) ולודוויג קלאגס (Ludwig Klages). נוסף לנושאי הספרות שעניינו אותם, עסק החוג בנושאים מיסטיים ופוליטיים. גאורגה הכיר והיה מיודד עם "הרוזנת הבוהמיינית" משוואבינג, פאני צו רוונטלוב (Fanny zu Reventlow), שלגלגה לא פעם על החוג בשל פעולותיו המלודרמטיות והשקפותיו. גאורגה וכתביו היו מזוהים עם תנועת המהפכה השמרנית. הוא היה הומוסקסואל, אך הפגיע בידידיו הצעירים לנהל חיי פרישות כמוהו עצמו.[1][2]

בשנת 1914, עם ראשית מלחמת העולם הראשונה, חזה גאורגה סוף עגום לגרמניה, ובין שנה זו ל-1916 כתב את הפואמה הפסימית "המלחמה" (Der Krieg). תוצאות המלחמה הגשימו את הגרועים בחששותיו.

ב-1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון, הציע לו יוזף גבלס את משרת הנשיא של אקדמיה חדשה לאמנויות, הצעה שגאורכגה דחה. הוא רחק גם מן החגיגות, שהוכנו לקראת יום הולדתו ה-65. תחת זאת, יצא לשווייץ, שם מת סמוך ללוקרנו. אחרי מותו, נטמנה גופתו לפני שמשלחת מן הממשלה הנאצית יכלה להשתתף בטקס הקבורה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו של גאורגה מאופיינת באתוס אריסטוקרטי ומרוחק; פסוקי השירה שלו פורמליים בסגנונם, ליריים בנימתם ולעתים קרובות ארכאיים בלשונם, בהיותם מושפעים מצורות קלאסיות ביוונית עתיקה, בהתרסה כנגד הנטייה לריאליזם ספרותי שהופיעה בספרות הגרמנית בזמן ההוא, משום שהאמין בצורך להרחיק את השירה מן העולם הגשמי וצידד בכל מאודו באמנות לשמה. כתיבתו של גאורגה הייתה קשורה במובנים רבים בתנועת הסימבוליסטים הצרפתית והוא עמד בקשר עם רבים ממייצגיה, בהם סטפן מלרמה ופול ורלן.

גאורגה היווה גשר חשוב בין המאה ה-19 למודרניזם הגרמני, על אף הביקורת הקשה שמתח על מה שהייתה אז התקופה המודרנית. הוא ערך בשירתו ניסויים במשקלים שונים, באפשרויות פיסוק, ברמיזות עלומות ובטיפוגרפיה. ה"הומוסקסואליות הגלויה" של גאורגה [3] באה לביטוי ביצירות כמו "אלגאבאל" ושירת האהבה שהקדיש לבן נעורים מחונן שהכיר, מקסימיליאן קרונברגר,[4] שאותו כינה "מקסימין" וראה בו את התגלמות האלוהי. מבקרים בני זמנו, כמו תומאס קארלאוף ומאריטה קיילסון-לאוריץ דנו בשייכות מיניותו של גאורגה ליצירתו הפיוטית. [5]

"אלגאבאל" הוא אחד מקבצי השירה הזכורים ביותר של גאורג, אם גם אחד המוזרים ביותר שלו; שם הקובץ מתייחס לקיסר הרומאי המנוון אֶלַגאבּאלוּס. גאורגה היה גם מתרגם חשוב, שתרגם לגרמנית את דנטה, שקספיר ובודלר.

הרייך החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו המאוחרת והראשונית של גאורגה, "הרייך החדש", יצאה לאור ב-1928. הוא הקדיש את היצירה, יחד עם "גרמניה הסודית" (Geheimes Deutschland), שנכתבה ב-1922, לברטהולד שנק גראף פון שטאופנברג, שלקח חלק בשנת 1944 בקשר ה-20 ביולי להתנקש בחיי אדולף היטלר. היצירה מתווה צורת חברה חדשה בשליטת אריסטוקרטיה רוחנית היררכית. גאורגה דחה כל נסיון לעשות בה שימוש למטרות פוליטיות ארציות, בייחוד להשפעה נאצית.

גאורגה כמנהיג רוחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני תקופתו של גאורגה ראו בו נביא וכוהן-דת, ואילו הוא ראה את עצמו כמשיח של ממלכה חדשה, שתונהג בידי אנשי מעלה, אינטלקטואלים ואמנים, מאוחדים בכוח אחונתם במנהיג חזק. בספר זכרונותיו מספר אלברט שפר, שראה את גאורגה בראשית שנות ה-20' וכי אחיו הבכור, הרמן, היה חבר בחוג הפנימי שלו: "גאורגה הקרין כבוד עצמי וגאווה, כמין בוהן... היה בו משהו מגנטי."

שירתו של גאורגה שמה דגש על הקרבה עצמית, הרואיות ועוצמה, והקנתה לו עקב כך פופולריות בחוגים הנאציים. החברים בקבוצת הכותבים והמעריצים שהתגבשה סביבו נודעו בשם "החוג הגאורגי" (Georgekreis). אף כי נאצים רבים ראו בגאורגה מקור השפעה חשוב, גאורגה עצמו הרחיק עצמו מהקשרים כאלה ולא היה מעורב בפוליטיקה. זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון, עזב גאורגה את גרמניה לשווייץ ושם מת בה בשנה.

מבקרים מסוימים הגדירו את יצירתו של גאורגה פרוטו-פאשיסטית, אף כי רבים מראשיה של תנועת ההתנגדות הגרמנית לנאצים יצאו מקרב חסידיו, שהנודעים בהם האחים שטאופנברג, שהתוודעו אל גאורגה באמצעות המשורר וחוקר הקלאסיקה אלברכט פון בלומנטל. זאת ועוד, אף כי היו בחוג אנטישמים מוצהרים (למשל, קלאגס), הוא כלל גם כותבים יהודים כמו גונדולף, ההיסטוריון ארנסט ה. קנטורוביץ, והציוני קרל וולפסקהל. גאורגה נטה חיבה לתלמידיו היהודים, אך הסתייג במפורש מן האפשרות, שיהיו אי פעם לרוב בחוג.

המשורר הנכבד ביותר, אולי, ששיתף פעולה עם גאורגה, אך סירב בסופו של דבר לצטרף לחוג, היה הוגו פון הופמנסתאל, מן הבולטים באנשי הספרות המודרניים של אוסטריה. בשלב מאוחר יותר בחייו כתב הופמנסתאל, שאיש לא השפיע עליו השפעה עמוקה מזו של גאורגה. בין המקורבים ביותר ל"מורה", כפי שביקש גאורגה מן הנוהים אחריו לכנותו, היו כמה חברים בקשר ה-20 ביולי להתנקש בהיטלר, בהם קלאוס פון שטאופנברג עצמו. שטאופנברג הרבה לצטט את הפואמה של גאורגה "האנטי-כריסט" (Der Widerchrist) באוזני חבריו לקשר ה-20 ביולי.

השפעתו על המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לחוג, הייתה לשירת גאורגה השפעה רבה על המוזיקה של מלחיני האסכולה הווינאית השנייה, בייחוד בתקופה האקספרסיוניסטית שלהם. ארנולד שנברג כתב מוזיקה לשירת גאורגה ביצירות כגון רביעיית המיתרים השנייה אופוס 10 משנת 1908 ו"ספר הגנים התלויים" אופוס 15 מ-1909, ואילו תלמידו אנטון וברן עשה שימוש בשירת גאורגה ביצירתו הכוראלית המוקדמת Entflieht auf leichten Kähnen אופוס 2 וכן בשני קובצי שירים, אופוס 3 ו-4 מ-1909, ובכמה יצירות ווקאליות מאותה תקופה, שהתפרסמו לאחר מותו.

בסרטו של ריינר ורנר פאסבינדר משנת 1976, Satansbraten מנסה הגיבור, ולטר קראנץ, לעצב את חייו על פי דמותו וחייו של גאורגה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Boehringer, Robert. Mein Bild von Stefan George. München, Düsseldorf: Helmut Küpper vormals Georg Bondi Verlag, 1967. pp. 126-127
  2. ^ Thomas Karlauf: Stefan George. Die Entdeckung des Charisma. Blessing, München 2007. ISBN 978-3-89667-151-6
  3. ^ Robert E. Norton, Secret Germany: Stefan George and his Circle (Cornell University Press, 2002) page 354
  4. ^ citation |url=http://www.glbtq.com/literature/george_s.html |last=Palmer |first=Craig B. |title=George, Stefan |periodical=glbtq.com |year=2002 |accessdate=2007-11-23}}.
  5. ^ See for example, Marita Keilson-Lauritz, "Ubergeschlechtliche Liebe: Stefan George's Concept of Love" (Rieckmann, ed A Companion to the Works of Stefan George (Camden House, 2005)