ארנסט קנטורוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט קנטורוביץ'
Ernst Kantorowicz
קנטורוביץ' ב-1921
קנטורוביץ' ב-1921
לידה 3 במאי 1895
פוזנן, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בספטמבר 1963 (בגיל 68)
פרינסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ernst Hartwig Kantorowicz עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת היידלברג, אוניברסיטת מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית האסקינס (1959)
  • עמית אקדמיית ימי הביניים של אמריקה (1956) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארנסט הרטוויג קנטורוביץ'אנגלית ובגרמנית: Ernst Hartwig Kantorowicz;‏ 3 במאי 18959 בספטמבר 1963) היה היסטוריון יהודי-גרמני-אמריקאי, שעסק במחשבה פוליטית ובתאולוגיה של ימי הביניים. שני ספריו הידועים ביותר הם "פרידריך השני 1194–1250" שעוסק בפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פורסם בגרמנית ב-1927), ו"שני הגופים של המלך: מחקר בתאולוגיה הפוליטית של ימי הביניים" (פורסם באנגלית ב-1957), העוסק באידאולוגיות של ימי הביניים והתקופה המודרנית המוקדמת, ובאופן בו אידאולוגיות אלה עיצבו תפיסות לגבי המלוכה והמדינה. האחרון מבין שני ספרים אלה נחשב עד היום לספר חשוב ומשפיע בלימוד ההיסטוריה של ימי הביניים, ועורר עניין ומחלוקת גם בתחומים אחרים, כגון תאוריה ופילוסופיה פוליטית.

ביוגרפיה ועבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטורוביץ' נולד בעיר פוזן שבפרוסיה (כיום פוזנן בפולין) למשפחה יהודית עשירה שעסקה בייצור משקאות חריפים. לאחר איחוד גרמניה (1871) גברו המתחים בין האוכלוסייה הגרמנית לאוכלוסייה הפולנית בעיר, והממשל הגרמני נסה לאכוף את העליונות של התרבות הגרמנית. בתוך האווירה הזו, מרבית יהודי העיר הזדהו עם התרבות הגרמנית, וכך גם משפחתו של קנטורוביץ'. כתוצאה מכך, קנטורוביץ' עצמו חונך כגרמני, אך משפחתו שמרה גם על הזדהות עם המסורת היהודית.[1]

הוריו של קנטורוביץ' ביקשו להכינו להמשיך את העסק המשפחתי, ובמסגרת זו למד בין היתר גם את השפה האנגלית. הוא למד בחטיבת ביניים מקומית, ולאחר מכן, בשנים 1904–1913, עבר ללמוד בבית ספר תיכון בעל אוריינטציה הומניסטית, שם למד יוונית, לטינית וצרפתית והוכשר לקריאה של ספרות קלאסית מהעת העתיקה. קנטורוביץ' לא היה תלמיד מצטיין, אך לימודים אלה סייעו לו בעבודתו בהמשך.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה קנטורוביץ' בן ה-19 התנדב מיד לצבא הגרמני. הוא נשלח עם הרגימנט הארטילרי לחזית המערבית, שם לחם בשנים 1914–1916. בשנת 1915 קוּדַם לדרגת סמָּל וזכה בעיטור צלב הברזל. לאחר מכן הוא נשלח להשתתף בקרב ורדן, שם נפצע. כשהחלים הצטרף לחזית הרוסית ובהמשך הועבר לטורקיה, שם למד טורקית ושימש גם כמתרגם. במאי 1917 הוענק לקנטורוביץ' סהר הברזל (המקבילה העות'מאנית לצלב הברזל). במהלך חלק משנת 1918 שהה בבירה ברלין ולמד סמסטר באוניברסיטה, בעיקר לימודי כלכלה, שנועדו לסייע לו במקצוע המשפחתי. באוגוסט של אותה השנה, נשלח שוב לחזית המערבית בצפון צרפת.

לאחר המלחמה חזר קנטורוביץ' לפוזן, שם השתתף בקרבות בין הגרמנים לפולנים בעיר ונכלא לזמן קצר על ידי הפולנים. משם המשיך לברלין על מנת ללמוד באוניברסיטה. בברלין התנדב לכוחות הממשל שפעלו נגד מרד הספרטקיסטים, אך כנראה לא השתתף בלחימה של ממש. לאחר מכן עבר מהאוניברסיטה בברלין לאוניברסיטת מינכן, שם התנדב שוב בלחימה נגד הכוחות המהפכניים שהקימו לזמן קצר את הרפובליקה הסובייטית הבווארית. במהלך הלחימה נפצע שוב.[2]

ב-1919 עבר קנטורוביץ' לאוניברסיטה בהיידלברג, שם למד כלכלה והיסטוריה ונמשך ל"מעגל גאורגה", קבוצה של אינטלקטואלים שהתגבשה סביב המשורר שטפן גאורגה.[3] אנשי המעגל, כמו המשורר עצמו, היו ברובם שמרנים, אנטי-דמוקרטים, וביקורתיים כלפי רפובליקת ווימאר. קנטורוביץ' וגאורגה פיתחו קשרי ידידות, שנמשכו עד מותו של המשורר. גאורגה עודד את תלמידיו לכתוב ביוגרפיות על גיבורים היסטוריים וככל הנראה עודד גם את קנטורוביץ' לכתוב את ספרו על פרידריך השני.

ביוגרפיה של פרידריך השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1924–1926, עבד קנטורוביץ' על מחקר וכתיבה של ביוגרפיה של פרידריך השני. הספר עצמו יצא לאור בגרמנית במרץ 1927 ובאנגלית ב-1931 וזכה להצלחה מסחרית. אחת הסיבות להצלחת הספר היא סגנון הכתיבה הקולח, שנועד לקהל הרחב ולא רק למומחים אקדמיים. קנטורוביץ' ניסה להפיח חיים בדמותו של הקיסר ולציירו כדמות היסטורית הרואית.[3] לצורך כך הוא התמקד בתיאורים ספרותיים ולא רק במקורות מידע שנחשבו אמינים במחקר היסטורי-פוזיטיבי.[4] מאפיינים אלה זיכו את הספר בקהל קוראים רחב שהגיב אליו בהתלהבות רבה, אך גם הביאו לביקורת כלפי קנטורוביץ' מצד מומחים אקדמיים, שטענו שהספר עוסק במיתוס ולא בהיסטוריה, שהוא אינו ממוסמך היטב, ושאינו מתבסס על מתודה מהימנה. כדי לענות לביקורות אלה, הוציא קנטורוביץ' בשנת 1931 כרך משלים, שהתמקד במקורות היסטוריים ודוקומנטציה.[5]

הספר משבח את הגישה האוטוריטרית של פרידריך השני, ורבים מקוראיו זיהו בו אידאולוגיה אנטי-ליברלית ולאומנית. גם מאפיין זה סייע להצלחה של הספר, מצד אחד, והביא לביקורת עזה כלפיו, מצד שני. אף על פי שקנטורוביץ' עצמו לא התכוון לכך, המשיך הספר להיות פופולרי אחרי עליית הנאצים לשלטון והודפס שוב ב-1936, על אף שנכתב על ידי יהודי. מסיבות אלה, הצטער קנטורוביץ' בהמשך על פרסום הספר.[6]

אחרי עליית הנאצים לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 קיבל קנטורוביץ' משרה כפרופסור באוניברסיטה בפרנקפורט. זמן קצר לאחר מכן, בקיץ 1933, עלו הנאצים לשלטון. קנטורוביץ' נאלץ לבקש חופשה של סמסטר, אך לא ויתר בתחילה על משרתו. בנובמבר, כאשר חזר ללמד, הוא פתח את השנה בנאום שבו טען במרומז כי המשטר הנאצי אינו מייצג את השאיפות האמיתיות של הלאומיות הגרמנית, והיה לאחד מהפרופסורים הגרמנים היחידים שיצאו באופן פומבי כנגד המשטר בעודם מכהנים.[7] לאחר אירועים אלה נאלץ קנטורוביץ' להפסיק ללמד, ולעבור באופן זמני לאוניברסיטת אוקספורד, לשם הוזמן כמרצה.

למרות המצב בגרמניה, הוא חזר לברלין אחרי שסיים את עבודתו באוקספורד. ב-1938 נלקח ממנו דרכונו, והוא הבין שעליו להשיג דרכון חדש ולברוח מגרמניה. לבסוף הצליח, זמן קצר לאחר ליל הבדולח, לברוח מגרמניה לארצות הברית, לאחר שסטודנט לשעבר, שאביו היה קצין בגסטפו, סייע לו לקבל דרכון. אמו, שנשארה בגרמניה, מתה בטרזיינשטט בשנת 1943.

פרופסור בברקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1939 התקבל קנטורוביץ' לעבודה כפרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי, משרה זמנית שחודשה מדי שנה עד שהפכה לקבועה ב-1944. בשנת 1946 פרסם את הספר Laudes Regiae: A Study in Liturgical Acclamations and Mediaeval Ruler Worship, שעסק בליטורגיה נוצרית בימי הביניים ובהקשרים הפוליטיים שלה. הספר זכה לביקורות אוהדות, אך לא עורר עניין מתמשך.

בשנת 1949 החליטה הנהלת אוניברסיטת ברקלי לתבוע מכלל המרצים ואנשי הסגל לחתום על שבועת נאמנות לחוקת ארצות הברית ולחוקת קליפורניה ולהישבע כי אינם לוקחים חלק בארגונים פוליטיים חתרניים.[8] ברקע של מהלך זה הייתה הבהלה בארצות הברית מפני פעילות קומוניסטית לכאורה, ותחילת עידן המקארתיזם. קנטורוביץ' היה מהמתנגדים הבולטים להחלטה, וביוני של אותה שנה הוא נשא נאום ובהמשך פרסם פמפלט, בהם הוא הגדיר את השבועה כפגיעה בכבוד האדם ובכבוד המקצועי של אקדמאים.[9] הוא טען כי על אף שהוא שמרן ואינו קומוניסט, הוא אינו יכול לשאת את השבועה מתוך עיקרון ומתוך התנגדות "למהלך המביש". בעקבות הפרשה התפטר קנטורוביץ' מברקלי ועבר למכון למחקר מתקדם בפרינסטון.

שני הגופים של המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 החל קנטורוביץ' לעבוד על היצירה המרכזית שלו, The King's Two Bodies. הוא סיים לכתוב את הספר ב-1955, שנתיים לפני שפורסם. במרכז הספר נמצא הבדיון לפיו למלך, או לגוף הפוליטי, יש שני גופים – אחד טבעי, שכדרך הטבע הוא בן-חלוף, ואחד אלמותי ונשגב. כפי שנהג גם בספרו הראשון, דרך הניתוח של קנטורוביץ' לא מתמקדת רק במקורות היסטוריים מקובלים, אלא גם בניתוח המשמעות של יצירות ספרות ואומנות.[10] כך למשל, הוא משלב בספר פרק על המחזה "ריצ'רד השני" של שייקספיר ופרק על "הקומדיה האלוהית" של דנטה. נקודת ממשק נוספת בין הספרים הוא הדיון על פרידריך השני, שמופיע גם ביצירה זו.

הסקירה של קנטורוביץ' מתחילה בדיון על הרעיון הליטורגי של שני הגופים בראשית ימי הביניים. המלך מיוצג בתפיסה זו כבעל שני גופים, גשמי ורוחני, בדומה לישו.[11] עם ההתפתחות של השיח היורידי, תפיסה זו התפתחה לרעיון אחר, שקושר בין שני הגופים של המלך לבין החוק. התפיסה היורידית שאפה להסביר כיצד יכול המלך להיות גם מעל לחוק וגם כפוף לחוק, ואת מקומו ביחס למשפט הטבע והמשפט הפוזיטיבי. המלך נתפס כאדם טבעי, אך גם כאדם נשגב בעל גישה למשפט הטבע וחוקי הצדק הנצחיים.[12] לפי קנטורוביץ' התפתחות מאוחרת יותר התגבשה כחלק מהקונפליקט בין הכנסייה לבין גופים פוליטיים חילוניים בימי הביניים המאוחרים. מצד אחד הוגים נוצרים החלו לייצג את ה"גוף" של הכנסייה כגוף קולקטיבי והיררכי; במקביל, אנשי הגות ומשפט שהתמקדו בארגונים מדינתיים החלו לראות את עצמם כ"גוף פוליטי" קולקטיבי, שהוא באותו הזמן גם גוף מוסרי בעל המשכיות נצחית, שאינה ניתנת לרדוקציה לגוף הטבעי של מנהיגיו או אנשיו.[13]

ביקורת ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון של קנטורוביץ' זכה לביקורות משבחות בארצות הברית, בריטניה וגרמניה מייד עם יציאתו לאור. שניים ממבקריו הראשונים הגדירו אותו כיצירת מופת. עם זאת, הספר זכה גם לביקורת, בין השאר, על מיעוט התייחסות לחיי היומיום, לאירועים היסטוריים מחוץ לעולם האינטלקטואלי של ימי הביניים, ולמבנים החברתיים והפוליטיים שברקע העבודות האינטלקטואליות שהוא סוקר.[14][15]

נורמן קנטור, חוקר של ימי הביניים שהכיר את קנטורוביץ' בפרינסטון, פרסם בשנת 1991 ספר שבו טען שקנטורוביץ', בתקופה שבה חי בגרמניה, היה נאצי בכל מובן מלבד היותו יהודי. באחד מפרקי הספר, שכותרתו "התאומים הנאצים: פרסי ארנסט שראם וארנסט הרטוויג קונטורוביץ'", השווה קנטור את קנטורוביץ' לפרסי ארנסט שראם (אנ'), חוקר אחר של ימי הביניים, שהיה חבר במפלגה הנאצית ושימש כהיסטוריון של הפיקוד העליון של צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה.[16] לאחר שהתפרסם הספר של קנטור, מספר חוקרים (ביניהם תלמידו רוברט בנסון, דייוויד אבולעפיה, רוברט לרנר ואחרים) יצאו להגנתו של קנטורוביץ' וניסו להפריך את טענותיו של קנטור.[17][18][19]

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טען בספרו לפקח ולהעניש שהוא כותב על גופו של המורשע כהומאז' לכתיבתו של קנטורוביץ' על גופו של המלך.[20]

בין כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Robert E. Lerner, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton University Press, 2017
  • Alain Boureau, Kantorowicz: Stories of Historian, tr. by Stephen G. Nichols and Gabrielle M. Spiegel, Johns Hopkins University Press

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, pp. 16-17.
  2. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, pp. 23-40.
  3. ^ 1 2 David Abulafia, 1977, "Kantorowicz and Frederick II", History 62(205): 193-210.
  4. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, pp. 101-116.
  5. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, pp. 124-132.
  6. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, p. 115.
  7. ^ Robert E. Lerner, 2017, Ernst Kantorowicz: A Life, Princeton: Princeton University Press, pp. 3, 168-171.
  8. ^ Text of 1950 Loyalty Oath, Berkeley University Library Archive.
  9. ^ Ernst H. Kantorowicz, "The Fundamental Issue: Documents and Marginal Notes on the University of California Loyalty Oath", Berkeley Library Archives.
  10. ^ Hans Belting, 1997, "Images in History and Images of History", in Ernst Kantorowicz: Erträge der Doppeltagung Institute for Advanced Study, Princeton, Johann Wolfgang Goethe-Universität, Frankfurt, edited by Robert L. Benson and Johannes Fried, pp. 94-103.
  11. ^ Ernst Kantorowicz, "Chpater III: Christ-Centered Kingship", in The King's Two Bodies: A Study in Medieval Political Theology, pp.42-86
  12. ^ Ernst Kantorowicz, "Chpater IV: Law-Centered Kingship", in The King's Two Bodies: A Study in Medieval Political Theology, pp.87-192
  13. ^ Ernst Kantorowicz, "Chpater V: Polity-Centered Kingship", in The King's Two Bodies: A Study in Medieval Political Theology, pp.193-259
  14. ^ William Chester Jordan, "Preface (1997)", in Ernst Kantorowicz, The King's Two Bodies: A Study in Medieval Political Theology, pp. xxv-xxvii.
  15. ^ John-Phillip Genet, 1997, "Kantorowicz and the King's Two Bodies: A Non-Contextual History", in Ernst Kantorowicz: Erträge der Doppeltagung Institute for Advanced Study, Princeton, Johann Wolfgang Goethe-Universität, Frankfurt, edited by Robert L. Benson and Johannes Fried, pp. 265-273.
  16. ^ Norman E. Kantor, "Chapter 3: The Nazi Twins: Percy Ernst Schramm and Ernst Hartwig Kantorowicz", in Inventing the Middle Ages, Harper Perennial
  17. ^ John B. Freed, 1999, "Ernst Kantorowicz: An Accounting", Central European History 32(2): 221-224.
  18. ^ Robert L. Benson, Ralph E. Giesey, and Margaret B. Sevcenko, Reply by Robert Bartlett, 1992, "Defending Kantorowicz", The New York Review of Books.
  19. ^ David Abulafia, 1997, "Kantorowicz, Frederick II and England", in Ernst Kantorowicz: Erträge der Doppeltagung Institute for Advanced Study, Princeton, Johann Wolfgang Goethe-Universität, Frankfurt, edited by Robert L. Benson and Johannes Fried, pp. 124-143.
  20. ^ Michel Foucault, Discipline and Punish: The Birth of the Prison, tr. Alan Sheridan, New York: Vintage Books, pp. 28-29

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנסט קנטורוביץ' בוויקישיתוף