שיר הפרטיזנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מילות המנון הפרטיזנים באנדרטת הפרטיזנים היהודים בגבעתיים

שיר הפרטיזנים, (ביידיש: זאָג ניט קיין מאָל, נהגה: "זוֹג נִיט קֵיין מוֹל"; בתרגום לעברית: 'לעולם אל תאמר'); ידוע גם כשיר הפרטיזנים היהודים וכאל נא תאמר הנה דרכי האחרונה), הוא שיר ביידיש שכתב במאי 1943 הירש גליק (1922–1944), אסיר יהודי צעיר בגטו וילנה, לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו. השיר התפשט בין קבוצות הפרטיזנים השונות והפך לסמל ההתנגדות ההירואית לרדיפת הנאצים. השיר ידוע גם בשמות "מיר זייַנען דאָ" ('אנחנו כאן') ו"פּאַרטיזאַנער ליד".

השיר הותאם למנגינה שחוברה במקור ב-1937 על ידי המלחינים היהודים-סובייטים האחים פּוקראס (Покрасс) לשירו (ברוסית) של המשורר הסובייטי אלכסיי סוּרקוֹב (Сурков) המתחיל במילים "לא ענני גשם הם, אלא ענני סער", שהיה שיר הנושא של הסרט הסובייטי "בנים של העם העמל". אחרי מלחמת העולם השנייה, כששמעו האחים פוקראס את "שיר הפרטיזנים" של גליק, הם סיפרו בהתרגשות שהלחן שחיברו לשירו של סורקוב התבסס על שלד השיר "אויפן פריפעטשיק", שאותו הכירו מילדותם. באימוץ הלחן על ידי יהודים הם ראו סגירת מעגל.‏[1]

הסופר והמשורר שמריהו קָצֶ'רגינסקי, ששהה באותה עת בגטו וילנה, כתב כעבור שבע שנים על נסיבות חיבורו של השיר:

בליל האחד במאי [1943] ערכנו... נשף... נואם ועוד נואם, שיר ועוד שיר – הכל היה הדור רוח וארשה הלוחמת... באולם הצר הילכה אותה שעה רוחם של המורדים בוארשה. ידענו כי מחר-מחרתיים גם עלינו יודיע הראדיו לכל העולם כי היהודים בגיטו של ירושלים דליטא קמו והניפו את נס המרד נגד הגרמנים. דממת-מות נשתררה באולם. רעדו צלילי היגון, שהשמיעו שחקני הגיטו. לא הרגשתי היאך התקרב אלי מן הצד הירש גליק.
– נו, מה נשמע אצלך, הירשקה?
– חיברתי שיר חדש. התרצה לשמוע?
– שיר חדש?... בשעה זו?... טוב, קרא אותו.
– אבל לא עכשיו. מחר אעלה אליך. מחר. זהו שיר לשיר אותו.
למחרת בבוקר השכם כבר היה הירשקה אצלי.
– אבל אבקשך להקשיב יפה – אמר כמתחנן – ואני אשיר אותו לפניך.
הוא התחיל לשיר חרש, אבל בחום-לבב. בעיניו הבריקו ניצוצות.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא...
מהיכן אמונת-אומן זאת? הירשל אינו נותן לי שהות לחשוב. קולו חדל לרעוד, בבטחון הולמות המלים, ברגלו האחת הוא רוקע לפי הקצב, כאילו צועד במצעד:
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם, יַחְדָיו שָׁרוּהוּ וְנַגַנִים בְּיָדָם....
– בראוו, הירשקה, בראוו! לחצתי את ידו. בחרוזיו הרגשתי את השפעת המרד בגיטו וארשה. הוא נושם אויר רימונים ונאגאנים [=אקדחים]...
מטה הפרטיזנים בגיטו החליט לקבוע את שירו של גליק כהימנון הלוחמים. אבל ההחלטה היתה מיותרת, כי השיר כבר נתפשט בכל הגיטו, ואחר-כך במחנות-הריכוז, במחנות-העבודה וביערות.‏[2]

השיר נדפס לראשונה ביומון "משמר" ב-16 בפברואר 1945יידיש[3] ובעברית[4]) ובמאי 1946 ב"ניצוץ".‏[5] הוא תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי‏‏, ותורגם עוד לשפות רבות, בהן אנגלית (6 גרסאות), פולנית (3 גרסאות), רומנית, הולנדית, ספרדית ובולגרית.‏[6] כיום הוא מושר בטקסי זיכרון שונים ברחבי העולם לזכר קורבנות השואה.

להלן הבית הראשון בשיר:

ביידיש

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג,
װען הימלען בלײַענע פֿאַרשטעלן בלױע טעג;
קומען װעט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה,
ס'װעט אַ פּױק טאָן אונדזער טראָט – מיר זײַנען דאָ!

תרגומו של אברהם שלונסקי

אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה,
את אור היום הסתירו שמי העננה!"
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים – אנחנו פה!

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מילות השיר "שיר הפרטיזנים היהודים" והאזנה לו, באתר זמרשת
  2. ^ ש. קאטשרגינסקי"כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור": על הירש גליק ושירו, דבר, 21 באפריל 1950.
  3. ^ ליד פון פ.פ.א., על המשמר, 16 בפברואר 1945
  4. ^ שיר של פ.פ.א., על המשמר, 16 בפברואר 1945
  5. ^ שנה ו, גיליון 15 (60) עמ' 11.‏ גליק, הירש (הירשקה; 1944-1922), מסמך באתר "יד ושם".
  6. ^ ‏"הירש גליק", ערך בתוך: לעקסיקאָן פון דער נייער ייִדישער ליטעראַטור, ניו יורק 1965 (ביידיש).