דוד אסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד אסף

דוד אסף (נולד ב-1956) הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק במחקר ובהוראה של תולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה ובמיוחד בתולדות החסידות, ההשכלה והחברה היהודית המסורתית. מאז שנת 2011 הוא כותב ועורך בלוג בשם 'עונג שבת (עונ"ש)'.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסף נולד בתל אביב לרחל ומשה קרונה, ילידי ורשה, שהיו ממקימי קבוצת רודגס (מאוחר יותר קבוצת יבנה), אך לאחר שובם משליחות בארצות הברית עברו לתל אביב בשנת 1952. אביו, משה קרונה, היה ממנהיגי תנועת "השומר הדתי" בפולין, מראשי המפד"ל וחבר הנהלת הסוכנות היהודית. אסף גדל בבית דתי-לאומי, למד בבית הספר הממלכתי-דתי "מירון" ובתיכון המשותף בקבוצת יבנה. בצבא שירת בחיל השריון כטנקיסט ולאחר מכן כסמל מבצעים. בגיל עשרים וארבע, בעת לימודיו לתואר הראשון באוניברסיטה העברית, יצא בשאלה ושינה את שם משפחתו לאסף. למד מהתואר הראשון עד השלישי באוניברסיטה העברית. סיים תואר שני בהצטיינות ב-1985‏[1] ועבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' עמנואל אטקס, אושרה בשנת 1992 בציון מעולה. היא עסקה בצדיק החסידי רבי ישראל פרידמן מרוז'ין ובמקומו בתולדות החסידות.

אסף זכה במלגת אלון ומונה למרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב בשנת 1994 ושם הוא מלמד מאז ועד היום. בשנת 2005 מונה לפרופסור מן המניין, ובין השנים 2007-2005 כיהן כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. מאז שנת 2004 הוא עומד בראש המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין באוניברסיטת תל אביב, ומשנת 2011 הוא מופקד הקתדרה למדעי היהדות על שם סר אייזיק וולפסון. בין השנים 1979 ל-1994 שימש כמזכיר הכללי של האיגוד העולמי למדעי היהדות, ובין השנים 2009 ל-2013 היה חבר בהנהלת האיגוד. חבר בהנהלות ארגונים אקדמיים וציבוריים שונים (החברה ההיסטורית הישראלית, מרכז זלמן שזר, בית שלום עליכם).

אסף שימש כעורך של כתב העת "מדעי היהדות: במת האיגוד העולמי למדעי היהדות" וכעורך משנה של "גלעד: מאסף לתולדות יהודי פולין". הוא ערך ספרים רבים, שימש עורך מדור חסידות באנציקלופדיה ייוו"א לתולדות יהודי מזרח אירופה (The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, 2008) וחיבר עבורה את המאמר המקיף על תולדות החסידות. היה חבר במערכת המדעית של פרסומי מרכז זלמן שזר ומכהן במועצות מערכת של כתבי עת שונים בישראל ובחו"ל.

נשוי לשרון, דוקטור לתולדות האומנות, עורכת ומתרגמת, ואב לארבעה.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסף הוא היסטוריון חברתי המתמחה בעיקר בחסידות 'המאוחרת', זו של המאות ה-19 וה-20 (בניגוד לחסידות 'המוקדמת', של הבעש"ט ושני הדורות הראשונים של תלמידיו במאה ה-18). במחקריו החלוציים, שכוללים ספרים שכתב וערך ועשרות מאמרים, פתח אסף שדה מחקרי חדש, שעד אליו רק מעטים עסקו בו, וגם הם הושפעו מחוקרי החסידות הראשונים, בראשם שמואל אבא הורודצקי ושמעון דובנוב, שיחסם לחסידות המאוחרת היה שלילי ביותר. כך למשל, בספרו "תולדות החסידות" בחר דובנוב לעסוק רק בחסידות שעד שנת 1815, כיוון שחשב שמכאן ואילך נתונה תנועה זו בתהליך הדרגתי של שקיעה וניוון. במחקריו הצביע אסף על השפעת מורשת ההשכלה בעיצוב דימויה השלילי של החסידות המאוחרת מחד גיסא, ועל הפוטנציאל המחקרי הרב שקיים במחקר הביקורתי של תחום זה מאידך גיסא. בדור האחרון חל שינוי ניכר במגמות המחקר וחוקרים רבים עוסקים יותר ויותר בחסידות המאוחרת. לדברי ההיסטוריון משה רוסמן "חוד החנית" של שינוי המגמה במחקר לכיוון החסידות המאוחרת "היה מפעלו של דוד אסף, שפילס את הדרך והגדיר את סדר היום המחקרי". לדבריו, אסף "הציב יסוד ביבליוגרפי לחקר התקופה, הציג שורה ארוכה של מקורות חדשים, בחן את המקורות החסידיים בחינה ביקורתית, העלה את נושא הגאוגרפיה החסידית במאה התשע עשרה, דן במקומה של החסידות בהתפתחות האולטרה אורתודוקסיה המודרנית, ניתח דפוסי מנהיגות וירושה בחסידות, תיאר דמויות חשובות ופרשיות מפתח ושוליים בחצרות שונות, התייחס לזיקה בין ההשכלה לחסידות במאה התשע עשרה, ופרסם את התיאור המתועד והמפורט ביותר של חצר חסידית מפותחת הפועלת בכל הדרה". ‏‏[2]

דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של אסף, שראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת תשנ"ז, הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו. הספר ראה אור בשנת 2002 גם באנגלית בהוצאת Stanford University Press. זוהי ביוגרפיה ביקורתית ראשונה מסוגה על דמות חסידית מרכזית שפעלה במחצית הראשונה של המאה ה-19, וממנה משתקפת גם תמונה מקיפה של החסידות כולה בתקופה זו. אסף נסמך בספרו על מאות מקורות ארכיוניים וספרותיים, הגיוגרפיה חסידית, ספרות פולמוסית או סאטירית של משכילים, תעודות רוסיות ואוסטריות, דיווחים בעיתונות בת הזמן, זיכרונות וספרות יפה, שבהם הוא מסתייע בצורה ביקורתית. לצד ביוגרפיה שיטתית של הצדיק מרוז'ין עוסק חלק ניכר מן הספר בתיאור ראשוני של סוג מיוחד במינו של חצר חסידית "מלכותית" שאפיין חסידויות מאוחרות כמו רוז'ין-סדיגורה או צ'רנוביל ושלוחותיהן הרבות, שפעלו בחלקים הדרומיים של האימפריה הרוסית, בבוקובינה ובגליציה. אסף מתאר שלל היבטים של חיי היומיום בחצר המלכותית, החל במבנים הפיזיים שהיו בה, עבור בחוגים החברתיים ובעלי התפקידים שאכלסו אותה, וכלה בהיבטים הארגוניים והכלכליים שהפעילו את החצר החסידית והפכו אותה ל"מדינה בתוך מדינה".

רבי ישראל פרידמן מרוז'ין (1850-1796) מתואר על ידי אסף כמנהיג חסידי כריזמטי ובעל כושר ארגון, שנהנה מהשפעה אדירה על כל שכבות הציבור היהודי, כולל רבנים ותלמידי חכמים מובהקים, על אף שבעצמו התקשה בקריאה ובכתיבה (ועל כך זכה לקיתונות בוז מצד המשכילים). אסף מסביר את סוד הצלחתו לא רק בכריזמה, בדבקות הדתית שלו וביכולת החידוש והאלתור אלא גם בשל ייחוסו הנכבד (אבי-סבו היה המגיד דוב בער ממזריץ', תלמידו החשוב ביותר של הבעש"ט). ישראל מרוז'ין פיתח דרך מקורית בעבודת ה' המכונה 'דרך המלכות', ובמסגרתה חי הצדיק בהיכלו חיי פאר ראוותניים וצובר רכוש וקניינים חומריים. דרך זו ספגה ביקורת חריפה מצד משכילים וצדיקים אחרים שראו בכך חיקוי דרכי האצולה הפולנית ונסיגה מערכיה המקוריים של החסידות, אך חסידיו הרבים, כמו גם מעריציו הצדיקים (ורוב צדיקי הדור נמנו עליהם) ראו בה ביטוי לקדושתו ולמעמדו הדתי המיוחד במינו כמי שמייצג את התקווה המשיחית של זרע בית דוד, שגם אליו התייחס הרבי מרוז'ין. לדעת אסף קשורה דרך המלכות של רוז'ין בתפישה מרחיבה של העקרון החסידי של עבודה בגשמיות, והעדפתו על פני לימוד התורה המסורתי והתפילה, אך לא פחות מכך על תפישה חברתית ייחודית הרואה בגישה זו דרך נאותה להתמודדות עם השינוי החברתי המשמעותי שהתרחש בחסידות בראשית המאה ה-19: שקיעת ההתנגדות לחסידות והתקבלותה כזרם דתי לגיטימי, התמסדותה והפיכתה לרוב בחברה היהודית, היווצרות הדגם השושלתי כמקור הבלעדי להנהגת החסידים. סיפורה של החסידות המאוחרת, הוא למעשה סיפור היווצרותן של השושלות החסידיות הגדולות – כמו זו של שושלת פרידמן וחסידות רוז'ין ושלוחותיה הרבות – שרבות מהן פועלות עד היום.

אסף מתאר כיצד סמכותו הכריזמטית של הצדיק החליפה את סמכותה של הקהילה המסורתית וכיצד הפך הצדיק לכוח פוליטי ולמקור סמכות עליונה עבור עדת מאמיניו. הצדיק היה מעורב במינויים ובהדחות של כלי קודש שונים (רבנים, שוחטים וכדומה) והתערב בענייניהן של קהילות שהיו תחת השפעתו, גבה כספים ומסים ממאמיניו, פעל כדי לייצג את האינטרסים של חסידיו אך גם ראה את עצמו נציג של כלל ישראל ופעל כשתדלן בפני השלטונות, אסף כספים ופעל למען חסידיו בארץ ישראל ויזם מפעלי בנייה וצדקה שונים. ר' ישראל מרוז'ין נאסר והועמד לדין בידי המשטרה הצארית בעוון שותפות לרצח שני מלשינים יהודים שפעלו במחוז אושיץ שבפודוליה. לאחר תקופת מאסר ארוכה בכלא בקייב שוחרר הצדיק מחוסר אשמה והושם במעקב. כשנודע לו על תוכניות השלטון לגרשו אל מחוץ לתחום המושב נמלט הרבי מרוסיה ועקר לסדיגורה שבבוקובינה האוסטרית (1841), שם הקים מחדש את חצרו ושיקם את עדתו ומעמדו. אסף מתאר את הדרמה הקשורה במאסרו ובריחתו, בדיונים על דרישת הרוסים להסגירו לידיהם וכיצד הוכרע גורלו בדרגים הפוליטיים הרמים ביותר ובלשכות הצאר הרוסי והקיסר האוסטרי. הקמתה מחדש של החצר ה'רוסית' באוסטריה, בהקשר גאוגרפי, פוליטי וחברתי שונה לחלוטין, היא דוגמה ליכולת הדינמית של התחדשות והסתגלות המאפיינת את החסידות ומאפשרת לה לפעול בהצלחה בתקופה המודרנית במסגרות מדיניות שונות זו מזו – בין בעריצות הצארית או במונרכיה הקיסרית, בין בדמוקרטיה הסוציאליסטית או הקפיטליסטית – ולנצלן לטובתה. הספר "דרך המלכות" זכה בפרס שזר לחקר תולדות ישראל לשנת תשנ"ז ונדפס בשתי מהדורות.

זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר הזיכרונות הראשון שנכתב ביידיש מאז זיכרונותיה של גליקל מהמלין. הוא ראה אור לראשונה בוורשה בשני חלקים בשנים 1913-1912 וזכה להוקרה יוצאת דופן. אסף תרגם ספר זה יחד עם אמו, רחל קרונה, והוציאו לאור במהדורה מוערת בהוצאת המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם: הכרך הראשון "מה שראיתי" ב-1999 (מהדורה מקוונת נמצאת בפרויקט בן יהודה) ‏ (נדפס גם בשנת 2002 באנגלית בהוצאת Wayne State University Press) והכרך השני "נע ונד" ב-2005.

אסף הקדים לספר מבוא מפורט על המחבר, על זיכרונותיו, התקבלותם וערכם ההיסטורי. אסף רואה בזיכרונותיו של קוטיק לא רק סאגה משפחתית בעלת איכויות ספרותיות מרשימות, אלא גם "מסמך תרבותי" השופך אור על עולמם של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19. קוטיק, יליד העיירה קאמיניץ ליטובסק שבפלך גרודנה (רוסיה הלבנה), מתאר בפירוט עשיר את חיי משפחתו, שמילאה תפקידי הנהגה בקהילה, על רקע עולמם של הפריצים הפולנים והחוכרים היהודים, של יהודי היישובים הקטנים ("יישובניקעס"), של מאבקי חסידים, מתנגדים ומשכילים, ועל רקע אירועי התקופה (כמו ה"קנטוניסטים" שגויסו בכפייה לצבא הרוסי או מרד הפולנים ברוסים). במאות רבות של הערות לאורך הספר מבאר אסף את המושגים, הספרים, האישים, המקומות, הריאליה, ההיסטוריה ופרטי ההווי הדתי והחברתי הרבים שזרויים בספר. במבוא חשף אסף את קיומו של חלק שלישי של הזיכרונות שנדפס רק בחלקו ואבד כנראה בברלין. כמו כן הוא מביא את ההתכתבות הענפה בין קוטיק לבין מעריצו הגדול, הסופר שלום עליכם, שהתפעל מהחלק הראשון של הזיכרונות ועודד אותו לכתוב את החלק השני (שממנו כבר התאכזב).

הכרך הראשון מסתיים בשנות ה-60 של המאה ה-19 – והוא מתרכז במיוחד באהרן-לייזר סבו רב הפעלים של קוטיק, וכן בתקופת ילדותו, בחרותו נישואיו ומרידתו בחסידות. הכרך השני עוסק בתקופת יציאתו מעול הוריו, בניית משפחה וביסוסו הכלכלי. כרך זה מסתיים בתיאור מזעזע של הפוגרום ביהודי קייב בשנת 1881 שקוטיק היה עד לו. לאחר נדודיו התיישב קוטיק בוורשה והתפרנס מבית קפה שהיה מרכז לסופרים ועיתונאים וכן ליהודים ליטאים שהיגרו לוורשה. קוטיק התפרסם כעסקן ציבור שהקים חברות חסד וסעד חברתי שונות, אך איש לא חשב שיש לו כשרון כתיבה. את זיכרונותיו החל לכתוב בשנת 1912 בעידודו של בנו, אברהם הירש, שהיה פעיל בחוגים סוציאליסטיים. הם זכו להתקבלות חיובית ביותר על ידי סופרים כשלום עליכם, י"ל פרץ ומבקרי ספרות כמו "בעל מחשבות", ופתחו למעשה את ז'אנר כתיבת הזיכרונות בספרות יידיש המודרנית.

ברסלב – ביבליוגרפיה מוערת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד חסידות חב"ד, חסידות ברסלב היא מן הפוריות ביותר מבחינה ספרותית, ובשל כך השפעתה על תולדות החסידות היא רבה וייחודית. עולמו הרוחני של רבי נחמן ובמיוחד סיפורי המעשיות שסיפר, פרסמו את שמה של ברסלב בחוגים רחבים שאינם חסידיים והייתה להם השפעה רבה גם בתחומי הספרות והאמנות. סיפוריו של רבי נחמן תורגמו לגרמנית בידי מרטין בובר בשנת 1906 וכך גם הגיעו לידיעתם של קוראים שלא ידעו עברית או יידיש וגם לקוראים שאינם יהודים. בשנת 1928 הכין גרשום שלום את הביבליוגרפיה הראשונה של ספרי ברסלב בשם "אלה שמות" כמתנה למרטין בובר ביום יובלו והיא מנתה 156 עיולים (פריטים ביבליוגרפיים), בשנת תש"ס, 72 שנים לאחר מכן, פרסם דוד אסף בהוצאת מרכז זלמן שזר ביבליוגרפיה מוערת שכוללת מעל 1,110 עיולים. כל הפריטים מוינו למדורי משנה, נרשמו בדייקנות ותוכנם תומצת. הביבליוגרפיה כוללת את כל הספרים שיצאו על ידי חסידי ברסלב לדורותיהם אך גם את כל מה שנכתב על חסידות ברסלב על ידי חוקרים, סופרים, משוררים ועיתונאים. בין הפרקים שבספר: ספרי ברסלב (כולל אגרות, תקנות, לוחות וכרוזים), דמותו של ר' נחמן וחסידות ברסלב בעיני משכילים, עיונים פרשניים בסיפוריו ובתורותיו, ר' נחמן וארץ ישראל, ר' נתן מנמירוב: תורותיו וכתביו, חסידי ברסלב ברוסיה, בפולין, בברית המועצות, חסידי ברסלב בארץ ישראל, במדינת ישראל ובארצות הברית, חסידות ברסלב בראי הספרות והאמנות, היבטים רפואיים ופסיכולוגיים, היבטים חברתיים פולקלוריים ואנתרופולוגיים. הספר זכה בפרס הספר הביבליוגרפי הטוב ביותר לשנת 2000, מטעם אגודת הספריות היהודיות (AJL). גם לאחר שנדפס הספר המשיך אסף ברישום הביבליוגרפי וקובץ של מעל 400 עדכונים ותוספות זמין בדף הבית שלו באינטרנט. ‏‏[3]

נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה של אסף ראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת תשס"ו (תרגום לאנגלית ראה אור ב-2010 בהוצאת University Press of New England). הספר דן בפרשיות מביכות ובדמויות ייחודיות, שקיומן גרם חוסר נחת וההיסטוריוגרפיה החסידית ניסתה להתעלם מהם או להסתירם. אסף הקדים לספר מבוא מתודולוגי המתאר את הבעיות ההיסטוריוגרפיות הכרוכות במחקר של פרשיות מביכות ושל מסורות זיכרון שונות המגויסות לעיצוב "סדר יום" רעיוני, דתי או חינוכי. אסף מצביע על הדמיון בין ההיסטוריון לבין הבלש, המבקש להוכיח, לאחר סלקציה וביקורת, כי שום עובדה אינה מקרית ולכל עובדה יש משמעות. הוא מציע קטגוריות פרשניות שאותן הוא מכנה "זיכרון פולמוסי" ו"זיכרון אפולוגטי" ומראה כיצד מסורות הזיכרון השונות "מכירות" אלה את אלה ואף "משוחחות" או "מתפלמסות" במישרין או בעקיפין זו עם זו.

הפרק הראשון, שעורר סערה גדולה בקרב חסידי חב"ד, עוסק בשאלת התנצרותו המסתורית של משה, בנו של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. משה המיר את דתו בשנת 1820 אך סיפורו המביך הוסתר מפני החסידים ובשל הערפל ההגיוגרפי והאגדות הרבות גם היסטוריונים כמעט שלא עסקו בו. אסף הביא את הגרסאות השונות של הסיפור, בחן את עדויותיהם וסיפוריהם של משכילים, מומרים וחסידים והביא לראשונה תיעוד ארכיוני רוסי הכולל את הרקע לסיפור ההמרה והעתק מתעודת ההטבלה. אסף קבע כי משה סבל מילדותו ממחלת נפש, שהחמירה בעקבות מאסרו בימי מלחמות נפוליאון ברוסיה. כנראה שמחלתו היא שהביאה אותו למעשה הקיצוני של ההמרה. משה נפטר כנראה זמן לא רב לאחר התנצרותו. חסידי חב"ד, ובראשם האדמו"ר השישי יוסף יצחק שניאורסון, סירבו להכיר באמת טרגית זו וסיפקו למשה ביוגרפיה חלופית שמכחישה את סיפור ההמרה וגורסת כי משה הסתתר בעילום שם במשך עשרות שנים מפחד השלטון הרוסי.

הפרק השני מגולל את סיפור נפילתו של ר' יעקב יצחק הורוויץ, "החוזה מלובלין", שבחג שמחת תורה תקע"ה (1814) נפל מחלון ביתו, גסס במשך 9 חודשים ונפטר בתשעה באב של אותה שנה (1815). החסידים טענו כי נפילתו הייתה פלאית וניסית, תוצאה ממאבקו במלאכים כדי לקרב את המשיח, ואילו המשכילים גרסו כי החוזה השתכר וכאשר ביקש להטיל את מימיו מבעד לחלון איבד את שיווי משקלו ונפל. אסף, שסקר את מסורות הזיכרון השונות וגלגוליהן, הציע גם אפשרות שלישית: על פי מקור חסידי כבר בנעוריו ניסה החוזה להתאבד. ניתוח ספרותי מדוקדק של מסורת הנפילה חושף רמזים שגם באירוע זה ניסה החוזה לשלוח יד בנפשו.

בפרק השלישי בודק אסף מדוע חסידות ברסלב נרדפה באלימות חסרת תקדים בידי חסידויות אחרות. הוא מתאר בהרחבה את גלי הרדיפות נגד חסידי ברסלב, במיוחד בשנות השישים של המאה ה-19. הסיבה למאבק פנים חסידי זה נובעת לדעתו מהאיום שהציבו חסידי ברסלב בעצם קיומם על אחד מעקרונות היסוד של האורתודוקסיה בכלל והחסידות בפרט, הציות לגדולי הדור. חסידי ברסלב הכירו רק בסמכותו של רבם המת, ר' נחמן מברסלב, ולא בסמכותם של צדיקים או רבנים אחרים.

הפרק הרביעי עוסק בפרשה מקומית שבה גורש מלמד נערים מקהילתו החסידית בשל עמדותיו הרציונליסטיות שמתוכן השתמעה ביקורת על אפשרות קיומה של רוח הקודש בקרב חכמי זמנו. פרשה זו, שעל פיה אמר המלמד כי פירוש "אור החיים" על התורה לא נכתב ברוח הקודש, נדונה בפסק דין שחיבר האדמו"ר ר' חיים הלברשטם מצאנז. אסף חשף את מכתבו המקורי של המלמד, שנשלח לרב שלמה קלוגר מברודי, ובו תיאר את גרסתו לאירועים. ניתוח משווה של שתי התעודות מצביע על המשמעויות החברתיות החמורות שייחסה החברה החסידית להתבטאויות העשויות לגרום לזלזול בכבודם של דמויות עבר נערצות.

הפרק החמישי מספר על הרב עקיבא שלום חיות מטולצ'ין, גאון תלמודי שהפך ממתנגד חריף שלעג לצדיקי הדור לחסיד נלהב ולרב שמונה על ידי הצדיק דוד טברסקי מטלנה. אסף מציג ומביא את מסורות הזיכרון השונות ומנסה באמצעותן לשחזר את תחנות חייו של רבי עקיבא.

הפרק השישי עוסק בדמותו החריגה של ר' מנחם נחום פרידמן מאיצקן, נינו של ר' ישראל מרוז'ין ומי שעמד לכהן כאדמו"ר חסידי שְׁטֶפַנֶשְׁט. הוא היה מעורה בתרבות הכללית, בקי בספרות העולמית, במוזיקה ובאמנות, ובחיבוריו ניסה לתווך בין הישגי התרבות האירופית לבין החסידות התמימה. הוא חיבר פירוש למסכת אבות בעל מגמה הומניסטית ברורה, וכן סדרה של מסות פילוסופיות, כגון "על היופי", "החלום ופתרונו", "על האמת והשקר", "על האדם", ובהן דן בשאלות דת, מוסר ואסתטיקה. השפעתו על תולדות החסידות הייתה אפסית, ואף על פי כן דמותו יוצאת הדופן הייתה קשה לעיכול בהיסטוריוגרפיה החסידית שהעדיפה להתעלם ממנו ולהשכיח את מפעלו הספרותי.

הפרק השביעי חושף מתוך כתב יד מסמך חריג בעל עוצמה ספרותית. וידוי שכתב בשנת 1910 ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב (בית צ'רנוביל), שהיה אז בן 22. הוא היה בן לשושלת מיוחסת של אדמו"רים ועמד להתחתן עם בתו של ר' ישכר דוב רוקח מבֶּלז. במכתב, אותו שלח לסופר היידיש יעקב דינזון שגר בוורשה, מתאר טברסקי בכישרון ספרותי נדיר את עולמו "הפעוט והמכוער", את שנאתו לחסידות ולחסידים ואת כמיהתו לחיי חופש ללא המחנק של החצר החסידית. במיוחד הוא חושש מן הגורל הצפוי לו בחצר בלז הידועה כקנאית ושמרנית. הוידוי, המובא בשלמותו, מנותח הן בהקשר הביוגרפי של הכותב, שהושפע מאוד מאחיותיו שנמשכו גם הן להשכלה, והן בהקשר ההיסטורי והחברתי של בני צדיקים אחרים שהתמודדותם עם המודרנה הביאה אותם להלכי רוח דומים ולעתים אף להתנתקות גמורה מן העולם החסידי.

הספר, שזכה להצלחה מסחרית ונדפס בתוך חודש בשתי מהדורות, התקבל בביקורות חיוביות בקהילה המדעית ‏‏[4] ובדיונים סוערים ומסויגים בקרב קוראים בני החברה החרדית והחסידית. ביטוי לכך יש בפורום דיונים באינטרנט בשם 'עצור כאן חושבים', שבו משתתפים בעיקר חרדים. האשכול הדן בספר זה הוא הארוך והנצפה ביותר בתולדות פורום זה. ‏‏[5] אסף עצמו השתתף בדיונים בשמו האמיתי והגיב לטענות המשתתפים, שמקצתם האשימוהו במציצנות בפרשיות שהשתיקה יפה להן וברדיפת סנסציות. ‏‏[6]

הציץ ונפגע: אנטומיה של מחלוקת חסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2012 ראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות אחרונות ספרו של אסף "הציץ ונפגע". זהו מחקר מקיף על פרשת הצדיק בערניו מליאובה, בנו של רבי ישראל מרוז'ין שבשנת 1869 פרש מאדמו"רותו והצטרף לפרק זמן קצר למחנה המשכילים, ועל המחלוקת שפרצה עקב כך בין חסידות צאנז לחסידות סדיגורה ושיסעה את החברה החסידית בגליציה, הונגריה, רוסיה וארץ ישראל, לשני מחנות יריבים. הספר מהווה המשך לשני ספריו הקודמים – "דרך המלכות" העוסק באביו של בערניו, ו"נאחז בסבך" העוסק באירועים מביכים. אסף זכה בפרס בהט של אוניברסיטת חיפה לספר העיון המקורי הטוב לשנת תש"ע-תשע"א (2010) על כתב היד של ספרו זה.

מפעלי עריכה וההדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אהרן זאב אשכולי חיבר מסה מחקרית בשם "החסידות בפולין", שנדפסה לראשונה בקובץ "בית ישראל בפולין" (1954). אסף ההדיר אותה וצירף מבוא על אשכולי ועל חשיבות חיבורו.
  2. הסופר והעיתונאי ביידיש חיים צ'מרניסקי חיבר את זיכרונותיו "עיירתי מוטלה" בשנת 1917, בהיותו על ערש דווי (החיבור נדפס לראשונה בשנת 1922 בכתב העת "רשומות"). זהו אחד מספרי הזיכרונות החשובים והמלבבים על עיירה נידחת הסמוכה לפינסק, שהתפרסמה בזכות חיים ויצמן נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שנולד בה. אסף ההדיר חיבור זה והקדים לו מבוא על המחבר ויצירתו.
  3. אסף ערך את הספר "צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות" (מרכז זלמן שזר, תשס"א). בספר קובצו 21 מחקרים קלאסיים שמייצגים את מחקר החסידות בדור האחרון ונכתבו על ידי בכירי החוקרים של החסידות.
  4. ערך וההדיר, יחד עם אסתר ליבס, את הספר "השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום" (עם עובד ומאגנס, תשס"ט). הספר כולל את כל מחקרי החסידות של שלום. לכל מאמר צורף נספח שמתאר את חשיבותו של המאמר, התקבלותו והשפעתו במחקר ומעדכן אותו מבחינה ביבליוגרפית. אסף חיבר את רוב הנספחים לספר זה.

ספרים נוספים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד אסף ועמנואל אטקס (עורכים), החדר - מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, תש"ע.
  • דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט (עורכים), ישן מפני חדש: מחקרים בתולדות יהודי מזרח אירופה ובתרבותם שי לעמנואל אטקס, א: חסידים ובעלי מוסר; ב. מתנגדים, משכילים ורבנים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ט.
  • דוד אסף ואחרים (עורכים), מווילנה לירושלים: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ב 2002.
  • "לאן": זרמים חדשים בקרב יהודי מזרח אירופה, צוות הקורס עמנואל אטקס, דוד אסף, ישראל ברטל. רמת אביב, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, תש"ס-תשס"ו [2 כרכים].
  • עמנואל אטקס, דוד אסף, ישראל ברטל, אלחנן ריינר (עורכים), במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופסור מרדכי וילנסקי, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ס.
  • פולין: פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, צוות הקורס: עמנואל אטקס, דוד אסף, ישראל ברטל. רמת אביב, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, תש"ן-תשס"ד [7 כרכים].
  • עמנואל אטקס, דוד אסף, יוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים, תשנ"ט 1999
  • דוד אסף (עורך), אפרים אלימלך אורבך: ביו-ביבליוגרפיה מחקרית, ירושלים, האיגוד העולמי למדעי היהדות, תשנ"ג 1993.


ב-2010 יצא לאור בהוצאת חרגול הספר "שירי המגילה", שיריו של איציק מאנגר על מגילת אסתר בעברית וביידיש, מתורגמים ומוערים על ידי דוד אסף מלווים באיוריו של נעם נדב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד אסף בוויקישיתוף

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האוניברסיטה העברית בירושלים - רשימת המסיימים תשמ"ה, בעמוד השני של הכתבה, מעריב, 22 באוגוסט 1985
  2. ^ ‏משה רוסמן, "פסק דינה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית על החסידות", ציון, עד, תשס"ט, עמ' 170.‏
  3. ^ עדכוני הספר
  4. ^ ‏יוסף חיות, ביקורת על נאחז בסבך, ציון, עג, תשס"ח, עמ' 89-85.‏
  5. ^ הדיון על "נאחז בסבך" בפורום 'עצור כאן חושבים'
  6. ^ ‏אהרן רוז, "החרדים והאינטרנט: שונאים – סיפור אהבה", ארץ אחרת, 41, אוגוסט-אוקטובר 2007, עמ' 46-45.‏