אחד במאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תהלוכת אחד במאי במומבאי, הודו

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנותיהם של סטלין ולנין נישאים בחוצות תל אביב באחד במאי 1949

מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיום הוא מצוין ברוב מדינות העולם באופן כלשהו. בעיקר במדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (הרפובליקה העממית של סין, קובה, ונצואלה, בוליביה ועוד).

ראשיתו של "האחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב-15 באפריל 1872. את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה).

ב-1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית (Federation of Organized Trades and Labor Unions) את 1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב-4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט". בעקבות ההפגנות, שהסתיימו במותם של כ-60 מפגינים ו-7 שוטרים, הפכה התנועה הסוציאליסטית את הדגל האדום לסמלה הרשמי, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".

לזכר אירועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889, את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב-1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים.

ב-1 במאי 1892 ציינו פועלי האימפריה הרוסית היהודים לראשונה את יום הפועלים, בווילנה.

משטרים טוטליטריים בעלי גון סוציאליסטי כזה או אחר אימצו את האחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה-30 של המאה ה-20, קבעה את היום כחג לאומי שנקרא "יום העבודה", אך אסרה על הפגנות של ארגוני שמאל ביום זה, ופירקה את איגודי העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, נקבע האחד במאי כיום חג לאומי, ועד מהרה הוא הפך לחג העיקרי של ברית המועצות ושל המדינות שהיו כפופות לה. בשיאה של ברית המועצות, נהגו לציין את החג במשך יומיים רצופים (1 ו-2 במאי), ולקיים בו תהלוכות ענקיות.

הכנסייה הקתולית ניסתה ב-1955 להעניק לחג גוון נוצרי, וקבעה את 1 במאי כיום חג נוסף לכבוד יוסף, אביו של ישו. החג נקרא "יום יוסף הקדוש הפועל" (על-פי המסורת הנוצרית, יוסף היה נגר).

התמוטטות הסוציאליזם בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה הביאה לביטול החג ברוסיה ובחלק מהמדינות שהיו נתונות להשפעת ברית המועצות. במדינות אחדות בעלות עבר קומוניסטי הוא נשאר יום חג, אבל הצעדות והטקסים שהיו נהוגים בו בוטלו. כיום, החג בגרסתו הקומוניסטית, מצוין באופן רשמי במדינות כמו הרפובליקה העממית של סין, קובה וקוריאה הצפונית. ברוסיה הוא מצוין כיום בעיקר על ידי נאמני המפלגה הקומוניסטית. בסין החג מצוין היום במשך שבוע, והוא החופשה העיקרית בשנה.

ברבות ממדינות המערב, ובהן ישראל, נהוג היה לציין את 1 במאי בצעדות המוניות שארגנו איגודי העובדים. דווקא בארצות הברית, מקור היום, הוא לא צוין, ובמקומו נקבע "יום העבודה" ליום שני הראשון בספטמבר. גם בקנדה, ניו זילנד ובאוסטרליה נקבעו בסופו של דבר מועדים אחרים לציון "יום העבודה". בבריטניה נהוג יום חופשה (Bank Holiday) ביום שני הראשון של חודש מאי, אולם הוא אינו מוגדר באופן רשמי כ"יום העבודה". בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובלוקסמבורג רשאים העובדים לקחת יום-חופשה בתשלום ב-1 במאי. בברזיל, במקסיקו ובמדינות אחרות של אמריקה הלטינית נחשב 1 במאי כחג רשמי. בפולין וברומניה בוטלו צעדות אחד במאי שהיו נהוגות בתקופה הקומוניסטית, אולם הוא נותר יום חופשה.

בימנו החג ממשיך להיות מצוין על ידי צעדות ועצרות ענק של ארגוני העובדים בסקנדינביה, צרפת, גרמניה, ספרד, איטליה וארצות השפלה. במקביל ארגוני שמאל רדיקליים, ומתנגדי הגלובליזציה, מנצלים את היום לפעולות מחאה חריפות יותר, במיוחד בברלין ובכמה מעריה המרכזיות של גרמניה.

יום הפועלים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהלוכת הנוער העובד באחד במאי בשנות החמישים
תהלוכת הנוער העובד באחד במאי בשנת 2011 - בסימן 90 שנים להסתדרות
הפגנת אחד במאי בישראל 2009
עצרת האחד במאי השנתית של מק"י וחד"ש בנצרת
עצרת אחד במאי בשנת 2012 בהשתתפות תנועות הנוער בבית הסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב.

ב-1906 צויין היום לראשונה בארץ ישראל. החל משנות ה-20 של המאה ה-20, ציינה הסתדרות העובדים הכללית את יום הפועלים כיום חג כללי בכל שנה. היום צויין בהשבתת מקומות העבודה, כינוסים גדולים ותהלוכה מרכזית. משטרת המנדט אסרה קיום תהלוכות ללא רישיון ופיזרה תהלוכות כאלו במהירות‏[1][2]. החל משנת 1933 לא יצאו העיתונים באחד במאי‏[3]. עובדים דתיים לא השתתפו ברובם בחגיגות האחד במאי ולא שבתו ביום זה ממלאכה‏[4]. משמרות של פועלי ההסתדרות נהגו לפקוד מקומות עבודה שלא שבתו ולדרוש את השבתתם, אך הסכם של ההסתדרות עם הפועל המזרחי התיר למקומות עבודה של הפועל המזרחי לעבוד באחד במאי‏[5].

על אף הדומיננטיות של תנועות השמאל בשנים הראשונות של קיום המדינה, האחד במאי מעולם לא נקבע כחג רשמי; זאת עקב התנגדות נחרצת של תנועות הימין, עקב הנטייה לקבוע רק חגים יהודיים או ציוניים כחגים רשמיים, וכן עקב הזיהוי שנוצר בין החג לבין ברית המועצות, בשעה שישראל התאמצה לחזק את קשריה עם ארצות הברית. בכל זאת, ה-1 במאי היה מקובל כ"יום בחירה" במקומות עבודה רבים, ומשרד החינוך אישר לסגור מוסדות חינוך ביום הזה, אם מנהל המוסד הודיע על כך להורים מראש. בשלושה מחוקי העבודה - חוק חופשה שנתית, חוק פיצויי פיטורים וחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) - ניתן לאחד במאי מעמד זהה לזה של חג. ההסתדרות הכללית נהגה להשבית מקומות עבודה שהיו כפופים לה ב-1 במאי.

בשנת 1956 נוצל יום האחד במאי לצורך גיוס עובדים ליציאה לביצורים בספר‏[6].

עד לתחילת שנות ה-80 היה האחד במאי מעין יום חג רשמי כאשר כל המשק הציבורי וההסתדרותי שבת ואלפים השתתפו באופן מאורגן במצעדי האחד במאי שבראשם עמדה ההסתדרות ואנשי מפלגת העבודה. כאשר אמצה מפלגת העבודה בשנת 1985 את תפיסת הליברליזם הכלכלי במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלי הפך האחד במאי עבורה ועבור ההסתדרות לסרח עודף שאף אחד לא רצה להיות מזוהה איתו עוד. עד לשנות ה-90 היה אופיו של החג בישראל דומה לאופי של חגים כגון פורים או חול המועד, שבהם חלק מהמשק מושבת אבל רוב העסקים והשירותים פועלים כסדרם. משנות ה-90 ואילך איבד החג בהדרגה את מעמדו בישראל, וכיום הוא כמעט שאינו מצוין, אם כי הוא עודנו בגדר "יום בחירה" בחלק ממקומות העבודה. בעקבות בחירתו של חיים רמון ליו"ר ההסתדרות בשנת 1994 הופסק הטקס המסורתי של הנפת הדגל האדום על בניין הוועד הפועל של ההסתדרות.

בשנים שעברו מאז המשיכו גורמים שונים לציין את האחד במאי. המפלגה הקומוניסטית הישראלית התנגדה להחלטת ההסתדרות לבטל ציון יום זה והמשיכה לקיים מסורת של מצעדים במקומות שונים כאשר העצרת המרכזית שלה מתקיימת בנצרת. תנועת הנוער העובד והלומד הפכה את האחד במאי ליום של פעילות כאשר את המצעד של ועדי עובדים מחליפות פעילויות שונות של בני נוער במעין הפנינג. תנועות הנוער השונות החלו מדי שנה לערוך ימי עיון, פסטיבל של עבודה ויצירה וכן מצעד תנועות הנוער בתל אביב.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנת 2003, בעקבות המדיניות הכלכלית שהנהיג בנימין נתניהו, התחיל לקבל האחד במאי תשומת לב מחודשת הדומה למגמות כאלו בעולם. התהליך בא כחלק מ"תחייה" יחסית של התארגנויות העובדים בישראל. בשנת 2005 החל ארגון העובדים מען לציין האחד במאי בתל אביב באירוע שבו השתתפו מספר רב של ארגוני עובדים מקומיים ומהגרי עבודה, עובדי בניין ועובדות חקלאות מהיישובים הערביים. במקביל חודשה בשנת 2008 המסורת של מצעד אחד במאי בתל אביב שבו משתתפים ארגונים חברתיים שונים, בהם חד"ש, מק"י, בנק"י, השומר הצעיר, המחנות העולים, הנוער העובד והלומד, מרצ, נוער מרצ, כוח לעובדים, בינה, מאבק סוציאליסטי, השמאל הלאומי, ובמידה מסוימת גם מפלגת העבודה.

בשנת 2010 קמה "קואליצית האחד במאי" בתל אביב תחת הסיסמה "מתאחדים במאי" בצעדה השתתפו מעל 5,000 אנשים והיא כללה שלוש צעדות שונות שיצאו ממקומות שונים בתל אביב ואשר התאחדו לכדי צעדה גדולה אחת. קואליציות דומות קמו גם בחיפה, ירושלים ובאר שבע. בנוסף התקיימה גם הצעדה המסרותית הגדולה בנצרת ביוזמת חד"ש ומק"י. בקואליציה של האחד במאי היו שותפים כמה עשרות ארגונים, תנועות ומפלגות ביניהם חד"ש, מק"י, מרצ, כוח לעובדים, בינה, עתידנו, מאבק סוציאליסטי, ארגונים חברתיים ותנועות נוער. בבאר שבע התארגנה תהלוכה בשם "יחד צובעים את באר שבע באדום". במקביל ערך ארגון העובדים מען מצעד האחד במאי משל עצמו תחת הסיסמה "פועלים מאורגנים צועדים ברחוב".

יום הפועלים בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיפה הייתה אחת הערים שבהן נחגג אחד במאי בתהלוכות רבות משתתפים שנערכו בצירי התנועה המרכזיים של הדר הכרמל. הפעם הראשונה בה מתועדת תהלוכת האחד במאי בחיפה היא שנת 1925. הפועלים היהודים המאורגנים בחיפה שבתו מעבודה, והיו גם פועלים ערבים ששבתו (בעיקר ברכבת המנדטורית). כ-1,000 משתתפים, יהודים וערבים, השתתפו בחגיגות ובתהלוכה. בעצרת שהתקיימה נאמו זלמן שזר (אז נקרא עדיין רובשוב), סלים חסון, מרמינסקי ונציגי הוועד הפועל של ההסתדרות. הנאומים בעברית תורגמו לערבית והנאום בערבית תורגם לעברית.

ב-1984, נחוג האחד במאי בפעם האחרונה בחיפה באופן ממסדי, בהשתתפות קרוב ל-100,000 משתתפים ובנוכחות יצחק רבין, שמעון פרס, הנהגת ההסתדרות והנהגת נעמ"ת.

לקראת האחד במאי 2009 הוקמה בחיפה "קואליציית האחד במאי - חיפה האדומה", בהשתתפות חד"ש, מרצ, כוח לעובדים, מאבק סוציאליסטי, המכללה החברתית כלכלית וארגונים נוספים, במטרה להחיות את מסורת ההפגנות בחג הפועלים. ואכן, ב-2009 וב-2010 השתתפו מאות מפגינים בצעדות אחד במאי שיצאו משכונת ואדי ניסנאס לשכונת הדר הכרמל.

לרגל האחד במאי יוזמת המכללה החברתית כלכלית בחיפה מדי שנה פסטיבל סרטי פועלים בינלאומי. הפסטיבל מתקיים בשיתוף סינמטק חיפה והפך מאז התחלתו בשנת 2008 למסורת שמאפשרת לחשוף לקהל הישראלי יוצרים חברתיים מהארץ ומהעולם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חג האחד במאי בארץ, דבר, 2 במאי 1929; המשך
  2. ^ אחד במאי בארץ, דבר, 4 במאי 1930
  3. ^ אחד במאי בארץ ישראל, דבר, 3 במאי 1933
  4. ^ אברהם ביק, הפועל הדתי באחד במאי, דבר, 30 באפריל 1935
  5. ^ נעמי גוטקינד גולן, מרים אליאש - דרך אמונה בחרתי, הוצאת מורשת, תשנ"א, עמ' 64
  6. ^ 50 אלף בעבודת ביצורים באחד במאי, דבר, 2 במאי 1956
    רבבות פועלי ישראל חגגו את 1 במאי ביציאה לביצורים, דבר, 2 במאי 1956