שלט אצולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לשער לנושאים ומידע בנושא דגלים, סמלים והרלדיקה, ראו פורטל הדגלים והסמלים.

שלט האצולה של מונקו

שלט אצולה או שלט גבורים במסורת האירופאית הינו דוגמה פשוטה וצבעונית השייכת לאדם מסוים ושעשויה לשמשו במגוון רחב של דרכים.

מקורם של שלטי האצולה בדוגמאות אשר עיטרו את השיריונות והמגינים בהם השתמשו אבירי ימי הביניים לזיהוי קל בקרבות ותחרויות. דוגמאות אלו עיטרו את הביגוד אשר נלבש מעל לשריונו של האביר וכמו כן גם את מגינו, קסדתו, דגליו ודוכן הפמליה שלו. בחלק מהמסורות ההרלדיות (הסקוטית לדוגמה) שלט האצולה נמצא בבעלותו של אדם יחיד (בניגוד למשפחה שלמה). במקרים אלו השלט מועבר מאב לבנו כרכוש חוקי ולא נעשה בו שימוש בידי יותר מאדם אחד בכל זמן נתון. שאר בני המשפחה היו רשאים לשאת שלט דומה אשר בוצע בו שינוי בפרט או צבע כלשהו.

בשל חשיבותם כרכוש חוקי השימוש בשלטים כסימן אפיון הצריך רגולצייה קפדנית אשר נעשתה (ונעשית במדינות אחדות עד היום) באמצעות כרוזים - בעלי מקצוע אשר עסקו במדע של חקר השלטים (הרלדיקה).

בימינו נעשים שני שימושים עיקריים בביטוי שלט אצולה. בראשון הכוונה היא לדוגמה שלמה בעלת מכלול של סמלים - בדרך כלל כתר המונח על קסדה שמתחתיה מגן ולעתים גם דמויות תומכות המניפות את המגן ואשר תחתן נכתב המוטו. השימוש השני מתייחס לסמל המגן בלבד.

שלטי אצולה מעוטרים לעתים ב"התקן" - מוטו, סימן או כל אות אחר אשר שימש אבירים להבדיל עצמם מאנשים אחרים. התקן נבדל מסיכה בכך שהוא מהווה תוספת אישית ולא סמל המועבר בירושה במשפחה.

ביפן קיים נוהג מקביל הנקרא קא-מון (כתר משפחתי) או מון (כתר) - סמל של משפחת אצולה. מקורם של רבים מהקא-מון מתועד למאה ה-7, והם עודם בשימוש ביפן כיום.

יש להעניק תשומת לב לעובדה כי לא כל סמל או עיטור אישי או תאגידי מהווה הרלדיקה, אף כי לעתים הדמיון רב. דגלי מדינות למשל, אף כי הם בעלי דמיון רב לסמלי ההרלדיקה, אינם נחשבים להרלדיקה. ישנן מדינות להן גם דגל וגם שלט אצולה אשר לא קיים ביניהם כל קשר.

[עריכה] במשפחות יהודי איטליה

מצבה משנת 1555 עם סמל משפחה - וינטורא

פרופ' בצלאל ססיל רות, היסטוריון וחוקר של יהדות איטליה, סוקר בחיבור אשר פורסם בספר הזיכרון של יהודה אריה קארפי, אביו של דניאל קארפי את תופעת קיומת שלטי משפחות ביהדות איטליה. מסתבר כי נמצאו למעלה ממאה כאלה על גבי מצבות, כריכות ספרים, כתבי יד, גדלי מדפיסים, חפצי פולחן ביתיים, מסורות משפחתיות בעל-פה, כתובות, בנינים וכל מקום שבו יש ענין להדגיש את המוצא המשפחתי של בעל התעודה או הקנין.

התופעה היא אופיינית ליהודי איטליה. הדבר מוסבר במציאות האיטלקית לפיה שלטי משפחה לא היו זכות בלעדית של בני אצילים. הדבר היה נפוץ גם בשכבות המעמד הבינוני. די למשפחה שיהיה לה רכוש בולט או תעודה יקרת ערך ורצון להבליט את מעמד המשפחה על מנת שיהיה לה סמל.

היות ובין המשפחות היהודיות היו כאלה אשר נמנו על המעמד המקביל באיטליה, הן חיקו נוהג זה ונתנו לו לבוש עברי, כפי שנראה להלן. כאשר משפחה יהודית, זכתה בתואר אצולה, הוכר התואר כרשמי, בהתאם למקובל.

ההתחלה של מנהג השלטים אצל היהודים לא התברר כל צרכו. אם זאת, לפי המימצאים, היה זה במאה ה-16 יש להניח כי סמלים כמו של כוהן (הידים פרושות כפי שמקובל בברכת כהנים), או לוי ( מיצג כלי נטילת ידיים), הופיעו על מצבות כבר מקודם. שלא לדבר על סמלים בקטטומבות הרומאיות, אשר שיקפו אף הן מסורת משפחתית, כגון צאצאי שבט יהודה, הבאה לידי ביטוי בציור האריה לצורותיו השונות. ככלל, יש כנראה קשר בין הסמלים של המשפחות העבריות לבין מה שמסמל בסמל שהופיעה על דגלי בני ישראל במהלכם במדבר. מקור אחר לסמלים הוא המקצוע המשפחתי, כך לדוגמה השולחני - הבנקאי - אשר סמלו דווקא אריה המחזיק זר פרחים. סמלים נוספים מענינים הם: הסולם למשפחת סולם ממנטובה.

זיהוייהם של שלטי-המשפחות היהודיות יש בהם תועלת-רבה כדי להכיר את אילנות-היוחסין.

דוגמה לשלט משפחתי - משפחת ונטורה: (ראו בתמונה בשמאל) השלט המשפחתי נמצא סמל משפחת ונטורה היא מצבה מפוסלת משיש, אשר הוצבה בשנת 1555 בבית הקברות בבולוניה. בית הקברות הועבר ממקומו ברחוב אורפאו ופונה בשנת 1569. המצבה מצויה עתה בחצר במוזאון לאומנות ימי הביניים בעיר בולוניה.