תיאודור ביקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תיאודור ביקל (מימין), מברך את הדיסידנט הרוסי ולדימיר בוקובסקי (במרכז) לרגל יציאתו ברית המועצות. משמאל מופיע עוזר נשיא AFL–CIO, ג'ורג' מיני‏[1]

תיאודור מאיר ביקלאנגלית: Theodore Meir Bikel;‏ נולד ב-2 במאי 1924) הוא שחקן קולנוע ותיאטרון, זמר עם ומוזיקאי יהודי אמריקאי. היה מועמד לפרס אוסקר על תפקיד המשנה שגילם כשריף מקס מולר, בסרט "הנועזים" (1958). ביקל מכהן כנשיא איגוד השחקנים והאמנים של אמריקה, וכן כיושב ראש הדירקטוריון של סניף מפלגת מרצ בארצות הברית[2]. האוטוביוגרפיה שלו, "Theo", פורסמה ב-1995.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקל נולד בווינה שבאוסטריה למרים ויוסף ביקל מבוקובינה[3]. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית נמלטה משפחתו לישראל.

את קריירת המשחק שלו החל בישראל בשנות העשרה שלו. נמנה עם המייסדים של התיאטרון הקאמרי. בשנת 1945 עבר ללונדון כדי ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה[4]. בשנת 1948 המליץ עליו מייקל רדגרייב לידידו לורנס אוליבייה כממלא מקום לתפקידי סטנלי קוואלסקי ומיטש בהצגת הבכורה של מחזהו של טנסי ויליאמס חשמלית ושמה תשוקה[5]. לאחר מכן שיחק מול אשתו של הבמאי ויוויאן לי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ששיחק בכמה סרטים ומחזות באירופה עבר ביקל לארצות הברית בשנת 1954, וקיבל אזרחות בשנת 1961. הוא גילם קצין ראשון בצוללת בסרט "The enemy below"‏(1957), ושיחק תפקיד של קצין בצוללת רוסית בסרט "הרוסים באים, הרוסים באים" (1966).

בברודוויי הוא יצר את התפקיד של קפטן פון-טראפ במחזה צלילי המוזיקה ב- 1959. ביקל לא אהב את תפקידו בצלילי המוזיקה משום שיכולתו לשיר הייתה מוגבלת במחזה והוא לא אהב לגלם את תפקיד הקפטן שוב ושוב. ב- 1964 הוא הופיע בתפקיד זולטן קרפאתי (Zoltan Karpathy) המומחה לדיאלקטים בגירסת הסרט של גברתי הנאווה. מאז הופעתו הראשונה כטוביה במחזמר כנר על הגג ב- 1967 שיחק אותו ביקל לעתים קרובות יותר מכל שחקן אחר (יותר מ- 2,000 עד עכשיו). כשחיים טופול נאלץ לפרוש מהמסע בצפון אמריקה של המחזה ב- 2009 החליף אותו ביקל בכמה הופעות בקנדה כולל בקלגארי בינואר 2010 וקבע תאריכי הופעות הרבה מעבר ליום הולדתו ה- 86 במאי‏[6].

בשנות החמישים שר ביקל והפיק כמה אלבומים של שירי עם יהודיים. הוא היה מייסד שותף של פסטיבל ניופורט לשירי עם (יחד עם פיט סיגר וג'ורג' וויין (George Wein) ב- 1959. ביקל פתח, יחד שותפו לעסקים, הרב כהן בלוס אנג'לס את בית הקפה הראשון שבו הושמעה מוזיקה עממית – The Unicorn. הפופולריות שלו הביאה לפתיחת המועדון השני, Cosmo Alley, שבו הופיעו, בנוסף לזמרים גם משוררים כמו מאיה אנג'לו וקומיקאים כמו לני ברוס. ביקל נעשה מעורב יותר ויותר בשאלות של זכויות אדם והיה ציר לוועידה הדמוקרטית ב- 1968[7].

בנוסף להופעות רבות בסרטים ועל הבמה היה ביקל כוכב אורח במופעי טלוויזיה פופולריים רבים. הוא הופיע בפרק של הסדרה Justice ב- 1954.

הוא הופיע בפרק בסדרה אזור הדמדומים כאוליבר קריינגל. הוא הופיע בתפקידי אורח בסדרות הוויי 5-0, קולומבו, המלאכיות של צ'רלי, בית קטן בערבה, משימה בלתי אפשרית, שושלת, הכל נשאר במשפחה וחוק וסדר.

בתחילת שנות ה-90 הוא הופיע בפרק משפחה בסדרה מסע בין כוכבים: הדור הבא בתפקיד סרגיי רוז'נקו, אביו המאמץ ממוצא רוסי של וורף. ביקל גילם שני תפקידים בסדרה בבילון 5. ב- 1994 הוא גילם את רבי קוסלוב בעונה ראשונה בפרק TKO. ב- 1998 הופיע בתפקיד אנלשוק.

איגודי שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקל הוא נשיא איגוד השחקנים והאמנים של אמריקה. הוא היה נשיא Actor's Equity בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80. במסגרת תפקיד זה הוא תמך בזכויות אדם. ב- 1977 בוועידה של AFL-CIO (American Federation of Labor and Congress of Industrial Organizations) הוא ברך את הדיסידנט הרוסי ולדימיר בוקובסקי לרגל יציאתו מברית המועצות.

ב- 28 בינואר 2007 הוא הסכים לכהן כיושב ראש בדירקטוריון של מרצ ארצות הברית.

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקל היה נשוי שלוש פעמים. ב-1955 נישא לישראלית עפרה איכילוב (נולדה ב-1936, במאית סרטים דוקומנטריים, שזכתה בפרסי אמי); הזוג התגרש כעבור שנה. ב-1969 נשא לאשה את ריטה ויינברג ונולדו להם שני ילדים; הם התגרשו ב-2008. באותה שנה נשא את אשתו השלישית, מנצחת המקהלות תמרה ברוקס (Tamara Brooks). ברוקס נפטרה מהתקף לב ב-2012.

בגיל 89 נישא שוב לכתבת חדשות.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Theodore Bikel Sings Songs of ISRAEL (1955)
  • Songs of a Russian Gypsy (1958)

Sound Of Music CD (1959)

  • Songs of Russia Old & New (1960)
  • A Folksinger's Choice (1964)
  • Songs of the Earth (1967)
  • A New Day (1969)
  • 'Folk Songs From Just About Everywhere' (1958)
  • Songs Of The Earth (1967)
  • Sings Yiddish Theater & Folk Songs (1991)
  • Highly Rated Silent No More! Am Israel Chai! (1995)
  • A Taste Of Passover (1998)
  • A Taste of Chanukah (2000)
  • Theodore Bikel's Treasury of Yiddish Folk and Theatre Songs (2004)
  • Highly Rated Songs Of Russia Old & New/Russian Gypsy (2006)
  • In My Own Lifetime: 12 Musical Theater Classics (2006)
  • Songs Of Russia Old & New/Russian Gypsy (2006)
  • Theodore Bikel Sings More Jewish Folk Songs (2007)
  • Sings Yiddish Theatre & Folk Songs (2010)

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The African Queen (1951)
  • Moulin Rouge (1952)
  • Never Let Me Go (1953)
  • The Little Kidnappers (1953)
  • The Love Lottery (1954)
  • Betrayed (1954)
  • The Divided Heart (1954)
  • The Young Lovers (1954)
  • The Colditz Story (1955)
  • Above Us the Waves (1955)
  • The Vintage] (1957)
  • The Pride and the Passion(1957
  • The Enemy Below(1957)
  • Fräulein (1958)
  • I Bury the Living(1958)
  • The Defiant Ones(1958)
  • I Want to Live! (1958)
  • Woman Obsessed (1959)
  • The Angry Hills (1959)
  • The Blue Angel (1959)
  • A Dog of Flanders(1960)
  • My Fair Lady (1964)
  • Sands of the Kalahari(1965)
  • The Russians Are Coming, the Russians Are Coming(1966)
  • Sweet November (1968)
  • My Side of the Mountain (1969)
  • Darker than Amber as Meyer (1970)
  • 200 Motels(1971)
  • Victory at Entebbe (1976) (TV)
  • List of Columbo episodes#Sixth season (1976-1977, 3 episodes)|Columbo: The Bye-Bye Sky High IQ Murder Case (1977) (TV)
  • The Stingiest Man In Town (1978) (TV) (voice)
  • The Return of the King (1980 film)(1980) (voice)
  • The Final Days (film)(1989) (TV)
  • Shattered (1991 film) (1991)
  • Shadow Conspiracy(1996)
  • Crime and Punishment (2002 film) (2002)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מועמדות לאוסקר על הסרט הנועזים (The Defiant Ones').
  • פרס אמי על תפקיד האריס ניומרק 1988.
  • דוקטורט לשם כבוד לאמנות מאוניברסיטת הרטפורד 1992.
  • פרס על מפעל חיים מאת National Foundation for Jewish Culture ‏} 1997.
  • הענקת מפתח העיר וינה ב- 27 בנובמבר 2008 לתיאודור ביקל‏[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]