Innuendo

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Picto infobox music.png
Innuendo
Queen-Innuendo-Delantera.jpg
אלבום אולפן מאת קווין
יצא לאור 4 בפברואר 1991
הוקלט מרץ 1989 - נובמבר 1990
סוגה רוק, הארד רוק, רוק מתקדם
אורך 53:44
חברת תקליטים Parlophone Records, Hollywood Records
הפקה דייוויד ריצ'רדס
כרונולוגיית קווין
The Miracle
‏(1989‏)
Innuendo
‏(1991‏)
Made in Heaven
‏(1995‏)
סינגלים מ-Innuendo
  1. Innuendo
    תאריך יציאה: 14 בינואר 1991
  2. I'm Going Slightly Mad
    תאריך יציאה: 4 במרץ 1991
  3. Headlong
    תאריך יציאה: 13 במאי 1991
  4. The Show Must Go On
    תאריך יציאה: 14 באוקטובר 1991
  5. These Are the Days of Our Lives
    תאריך יציאה: 9 בדצמבר 1991

Innuendo (רמיזה) הוא אלבום האולפן ה-14 של להקת הרוק הבריטית קווין. האלבום יצא לאור ב-5 בפברואר 1991 והיה לאלבום האחרון של הלהקה בהרכב המקורי והאחרון שיצא כאשר פרדי מרקיורי היה בחיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום זכה לשבחים בידי המבקרים והמעריצים כאחד מהאלבומים המשובחים בקריירה המאוחרת של הלהקה. הוא הגיע לראש המצעדים הבריטים תוך שבועיים מיציאתו. גם בהולנד (ארבעה שבועות), גרמניה (שישה שבועות), שווייץ (שמונה שבועות) ואיטליה (שלושה שבועות). האלבום היה הראשון שזכה למעמד של אלבום זהב מיד לאחר יציאתו, מאז אלבומם העשירי, The Works משנת 1984. הוא הגיע למקום השלושים במצעדים האמריקאיים.

האלבום הוקלט בשנת 1989 ל-1990 כשמרקיורי היה בשלביו האחרונים במלחמה במחלת האיידס (מרקיורי שמר את זאת בסוד עד ליום לפני מותו). האלבום מאופיין בסגנון מוזיקלי שנע בין שירי הארד רוק עוצמתיים כ-Innuendo ו-Headlong, שירים מלנכוליים כ-Don't Try So Hard ואפקטים פסיכדליים כ-I'm Going Slightly Mad. מרקיורי נפטר עשרה חודשים לאחר השקת האלבום. האלבום נמכר ב-11 מיליון עותקים. האלבום נבחר לאלבום ה-94 הטוב ביותר בכל הזמנים.

עטיפת האלבום עוצבה על ידי הלהקה וריצ'רד גריי. עטיפות הסינגלים עוצבו גם הן בהשראת העבודות של האמן גרנדווייה בן המאה ה-19. עטיפת האלבום היא בהשראת ציורו של גרנדוויה "להטוטן היקום".

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שם כותב(ים) אורך
1. "Innuendo" קווין 6:39
2. "I'm Going Slightly Mad" פרדי מרקיורי 4:20
3. "Headlong" בריאן מיי 4:37
4. "‎I Can't Live with You" בריאן מיי 4:28
5. "Don't Try So Hard" פרדי מרקיורי 3:37
6. "Ride the Wild Wind" רוג'ר טיילור 4:41
7. "All God's People" פרדי מרקיורי, מייק מוראן 4:19
8. "These Are the Days of Our Lives" רוג'ר טיילור 4:13
9. "Delilah" פרדי מרקיורי 3:32
10. "The Hitman" פרדי מרקיורי 4:55
11. "Bijou" פרדי מרקיורי 3:35
12. "The Show Must Go On" בריאן מיי 4:31
אורך כולל:
53:44

מידע אודות השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Innuendo - השיר התחיל כניסיון ונוגן בהתחלה בשווייץ על ידי בריאן מיי, ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור, מרקיורי היה למעלה ושמע אותם מנגנים את הקצב. לאחר מכן החליט מרקיורי להפוך את הניסיון לשיר, הלהקה התחילה לעבוד וטיילור היה אחראי על המילים (שהיו כמחווה ללד זפלין ולשירם "Kashmir"). מרקיורי כתב עוד שורה שנכללה מאוחר יותר. ואז הלהקה החליטה לשים תזמורת של סינתסייזרים על ידי דיוויד ריצ'רדס. הקטע הפלאמנקו (מוזיקה ספרדית) בוצע על ידי גיטריסט "יס" סטיב האו. Innuendo יצא לאור כסינגל הראשון באלבום ודורג במקום הראשון במצעד הבריטי בשנת 1991. הפעם היחידה שהשיר בוצע בהופעה חיה הייתה במופע המחווה למרקיורי בשנת 1992 בביצועו של רוברט פלאנט, סולן לד זפלין. הביצוע לא נכלל בגרסת ה-DVD שיצא ב-2002, לבקשתו של פלאנט.
  • I'm Going Slightly Mad - השיר החל בביתו של מרקיורי בלונדון, לאחר שקיבל רעיון לכתוב שיר על טירוף. חלק מהמילים כמו:("עץ בננה" ו"מחט אחד"), בא ממרקיורי ומחברו פיטר סטראקר שנשאר עם מרקיורי במטבח עד הערב. השיר עצמו די מוזר הוא כולל אפקטים פסיכדליים, מקהלה ועוד... הקליפ של השיר בשחור-לבן הראה את חברי הלהקה לבוש כמטורפים: מרקיורי היה עם שיער פרוע, נעלי ג'וקר, כפפות לבנות וחליפה, טיילור לבש קומקום על ראשו, מיי לבש מסכה של מקור של פינגווין (שמאחוריו הולך פינגווין אמיתי) ודיקון היה לבוש בתור ליצן חצר. השיר הוא הסינגל השני באלבום.
  • Headlong - השיר נכתב על ידי בריאן מיי, שרצה לכלול את זה באלבומו Back To The Light אך לאחר ששמע את מרקורי שר את השיר, הסכים בסוף להפוך את השיר לשל קווין. השיר היה הסינגל השלישי של הלהקה באלבום. השיר זכה להצלחה רבה ועל כך השיר נוסף לאלבומי הלהיטים של הלהקה כגון:Classic Queen ו-Queen Rocks עטיפת הסינגל נראית כחלק מקליפ השיר המראה את חברי הלהקה יושבים (מיי מרים ידיים) אולם בארצות הברית בעטיפת הסינגל מופיע הליצן מעטיפת האלבום Innuendo שאויר על ידי גרנדוויה בן המאה ה-19.
  • I Can't Live With You - שיר זה נכתב על ידי מיי וקווין הוציאה לאור את השיר כפרומו סינגל. בחודש אוגוסט 1991, מאי התראיין למגזין Guitar World שבו הוא דיבר על השיר. "ככל שעובר הזמן אני מגלה שאני מודאג יותר עם ​​המילים מאשר אי פעם. הרבה אנשים אומרים שאתה יכול ליצור רק כאשר אתה מרגיש כואב. אבל כשהיה לי באמת כואב, לא הצלחתי ליצור שום דבר. אני אפילו לא יכולתי לקום מהמיטה. כשאתה מטפס החוצה ומתחיל לקבל דברים בתיבות שוב ימינה, אז אתה יכול לשים אותו לתוך המוזיקה. יש לא מעט דברים כאלה על האלבום הזה. יש כמה ב "I Can't Live With You", זה אישי מאוד, אבל ניסיתי לא לעשות את זה אוטוביוגרפי משום שזה מצמצם את הדברים יותר מדי ניסיתי לבטא את זה בצורה שכל אחד יכול להתייחס".
  • Don't Try So Hard - השיר נכתב על ידי מרקיורי. סגנון השיר די מלנכולי, ומרקיורי שר את השיר בפלסטו אבל שר עד אקורד D5 באקורדים מלאים.
  • Ride The Wild Wind - השיר נכתב על ידי טיילור והוקלט כדמו בשירתו המובילה של טיילור, ולאחר מכן יחד עם שירתו של מרקיורי. השיר בסגנון רוק כבד (כמו שירו מ-1975 I'm In Love With My Car). בשיר יש קצב תופים מהיר ובס מהיר לאחר הפזמון.
  • All God's People - השיר היה אמור להיות בכלל שייך לפרויקט של מרקיורי לאלבום Barcelona תחת הכותרת Africa By Night. השיר נכתב על ידי מרקיורי ומייק מורן (שגם ניגן בקלידים בשיר). מרקיורי ביקש ממיי לנגן על הגיטרה, ולאחר מכן כל הלהקה ניגנה והקליטה את השיר.
  • These Are The Days Of Our Lives - השיר נכתב על ידי רוג'ר טיילור, והוא מין שיר געגועים לילדות ולזה שאי אפשר לחזור אחורה כדי לחיות את הזמנים האלו. השיר מתחיל (ומסתיים) בתיפופי דרבוקות על ידי טיילור, מוביל לקלידים על ידי בריאן מיי ולבסוף שירתו של פרדי. הווידאו של השיר מצולם בשחור לבן (בדומה לווידאו של I'm Going Slightly Mad). במופע המחווה למרקיורי בשנת 1992 השיר בוצע על ידי ג'ורג' מייקל וליסה סטנספילד.
  • Delilah - שיר זה נכתב על ידי מרקיורי לחתולת הבית האהובה עליו ששמה דליילה.
  • The Hitman - שיר זה נכתב על ידי מרקיורי, ומלווה בקטעים חוזרים של גיטרה חשמלית בסגנון הבי מטאל. גרסת הדמו בוצעה על ידי מיי
  • Bijou - השיר היה רעיון של מרקיורי ומיי. הרעיון היה להפוך את השיר ל"בפנים והחוצה" (זה אומר שהגיטרה עושה את הקטע שלה בזמן שיש הפסקה בשירה). מרקיורי שם את האקורדים ואת שם השיר ושניהם עבדו על השיר. מרקיורי שר את השורה הראשונה ואז עבר למלודיה של הגיטרה החשמלית של מיי, שנוגנה על הגיטרה שהכין "Red Special". השיר הסתיים ללא עזרה של ג'ון דיקון או רוג'ר טיילור. הרעיון לא היה חדש, הרעיון היה כבר בהשראת להקת יס, Soon. לאחר מכן מיי נתן לג'ף בק את השיר "Where Are You" בהשראת השיר. השיר בוצע בהופעה של קווין (ללא דיקון שעזב ומרקיורי שנפטר) יחד עם פול רוג'רס בהופעה, מיי ניגן על הגיטרה והשירה הייתה של מרקיורי מההקלטה המקורית (בזמן נגינת השיר היה מסך גדול שהראה את הלהקה בהופעה המפורסמת באצטדיון ומבלי. בשיר לאחר השירה של מרקיורי מיי מנגן חלק משירו האינסטרומנטלי הנקרא "Last Horizon" ("האופק האחרון").
  • The Show Must Go On - השיר האחרון באלבום שנכתב על ידי מיי, כפרידה ממרקיורי בשל מאבקו במחלת האיידס. קצב השיר די דומה לשיר I Want It All. השיר מתחיל בסינתסייזר (מסוג Korg M1) ובקטע בעל ארבעה תיפופים. לאחר מכן מתחילה השירה שמובילה לסולואים בסגנון הבי מטאל. הווידאו היה בעצם לקט שילוב של כל מיני קליפים כשמרקיורי היה אז בריא עד למאבקו באיידס (1981-1991). אלטון ג'ון ביצע 2 גרסאות כיסוי יחד עם מיי, דיקון וטיילור. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1992 במופע המחווה למרקיורי ביחד עם הגיטריסט טוני איומי מלהקת בלאק סבאת', ובפעם השנייה בשנת 1997 עם להקת הבלט השווייצרית Béjart Ballet בפריז. הביצוע של אלטון ג'ון מ-1997 מופיע גם באלבום האוסף של קווין Greatest Hits III. לאחר הקלטת השיר וסיום האלבום, מרקיורי נפטר.

משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]