לד זפלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כתיבה לא אנציקלופדית בחלקים של הערך, שגיאות בעברית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
לד זפלין
LedZeppelinmontage.jpg
בכיוון השעון, מלמעלה: ג'ימי פייג', ג'ון בונהם, רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס
מידע כללי
מקור בריטניה
שנות פעילות 19681980
סוגה הארד רוק
הבי מטאל
בלוז רוק
פולק רוק
בלוז
חברת תקליטים אטלנטיק רקורדס
סוואן סונג רקורדס
חברים
רוברט פלאנט
ג'ימי פייג'
ג'ון בונהם
ג'ון פול ג'ונס

לד זפלין (Led Zeppelin) הייתה להקת רוק ובלוז בריטית, רבת השפעה וחדשנית. הלהקה הייתה אחת הלהקות הפופולריות ביותר בעולם החל משנות השבעים של המאה העשרים ונחשבת לאחת מחלוצות ההבי מטאל.

חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה לא התחלפו לאורך כל שנות פעילותה:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך (1968-1970)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפורי החצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הלהקה בשנת 1966, כאשר ג'ימי פייג' הצטרף ללהקת ציפורי החצר כנגן בס במקום הבסיסט המקורי, פול סמואל סמית'. בהמשך החליף פייג' את תפקידו בהרכב והיה לגיטריסט השני, לצד ג'ף בק. באותה שנה עזב גם בק את ההרכב, והלהקה המעיטה בפעילות. פייג' שאף להקים הרכב חדש שיכלול אותו ואת בק כנגני הגיטרה וכן את הבסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף קית' מון, שניהם חברים בלהקת המי. דונובן, סטיב וינווד וסטיב מריוט נכללו גם הם בפרויקט, אך זה מעולם לא יצא לפועל. אך ב-1967 פייג', בק ומון הקליטו שיר בשם Beck's Bolero והוא נכלל מאוחר יותר באלבומו של בק, "Truth". ההקלטה כללה גם את נגן הבס, ג'ון פול ג'ונס, אשר אמר לפייג' שיהיה מעוניין לשתף עמו פעולה בפרויקטים נוספים.

בשנת 1968 התפרקה להקת ציפורי החצר באופן סופי. ללהקה נקבעו עוד מספר הופעות בסקנדינביה ולפיכך פייג' והבסיסט כריס דר'ה קבלו את הזכויות על שם הלהקה והחלו לחפש חברים חדשים. הבחירה הראשונה של פייג' לסולן היה טרי ריד, אך הוא דחה את ההצעה ובמקום זאת המליץ על זמר צעיר אחר בשם רוברט פלאנט. פלאנט הביא עמו את המתופף ג'ון בונהם, עמו ניגן בלהקה אחרת וכאשר דר'ה נטש את ההרכב למען קריירה בצילום (הוא צילם את התמונה האחורית של אלבום הבכורה של הלהקה), פייג' יצר קשר עם ג'ונס כדי להחליפו. ג'ונס קיבל את ההצעה.

הלהקה השלימה את סבב ההופעות בסקנדינביה תחת השם "The New Yardbirds" (ציפורי החצר החדשות) ומיד לאחריו החליטה לשנות את שמה. ההחלטה התקבלה כאשר פייג' נזכר בתקופה בה הזמין את קית' מון להקים עמו את הלהקה, בטענה שיש להם פוטנציאל להצליח, ומון ביטל זאת בטענה: "אתם תתרסקו כמו צפלין מעופרת. (You'll go down like a lead zeppelin)". התחזית של מון לא התממשה והלהקה זכתה להצלחה. לאחר סבב ההופעות נזכרו בבדיחה העוקצנית של מון והחליטו לשנות את השם לצפלין מעופרת. את האיות למילה Lead (עופרת) הם שיבשו ל-"Led" מחשש שהמאזינים יתבלבלו עם הפירוש הנוסף למילה - "מוביל" (או מתקדם), ומאז נודעה הלהקה בשם Led Zeppelin.

בנובמבר 1968 חתם פיטר גרנט, מנהל הלהקה, על חוזה של 200,000 דולר עם חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס, השכר הגבוה ביותר ללהקת רוק באותה תקופה. החברה הייתה ידועה במונופול שלה על אמני בלוז, ג'אז וגוספל, אך בשנות השישים המאוחרות החלה להתעניין בלהקות רוק בריטיות ועל כן החתימה את לד זפלין בלי שהאזינה לחומר שלהם, בעקבות המלצה של הזמרת דאסטי ספרינגפילד. ב-26 בדצמבר 1968 הגיעה הלהקה בפעם הראשונה לארצות הברית לסבב הופעות, שהתארך עקב הביקוש הרב.

אלבום הבכורה (Led Zeppelin)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר סיבוב ההופעות הראשון הקליטו חברי הלהקה את אלבום הבכורה שנשא את שם הלהקה, ויצא לאור ב- 12 בינואר 1969. האלבום הוקלט במשך שלושים ושש שעות בלבד ושילב השפעות בלוז ורוק עם הגברת הדיסטורשן, אשר יצר צליל ייחודי שהגדיר למעשה את מוזיקת ההבי מטאל. אלבום זה הצליח מאד, בעיקר בארצות הברית, והזניק את מוניטין הלהקה והפופולריות שלה עד כדי כך שבארצות הברית מכירות תקליטיהם היו שניות רק לביטלס.

על אף שרבים משירי הלהקה המוקדמים התבססו על מוזיקת הבלוז, שירים אחרים כמו "Good Times Bad Times" היו בעלי סאונד ייחודי וכבד. הלהקה השתמשה בכלי קשת עדינים כמו בקטע האינסטרומנטלי של האלבום, "Black Mountain Side", ושילוב של גיטרה חשמלית ואקוסטית בשיר "Babe I'm Gonna Leave You". השיר הבולט מכל שירי האלבום היה "Dazed And Confused", בזכות פתיחת הבס האפלולית, ריפי הגיטרה והשימוש בקשת כינור על הגיטרה, בקטע האמצעי של השיר.

שירים נוספים באלבום, ביניהם "I Can't Quit You Babe", נכתבו במקור על ידי אמן הבלוז וילי דיקסון. ג'ף בק הקליט את השיר לאלבום שלו והאשים את הלהקה בגניבת הרעיון. הדבר הוביל לעימות חריף בין בק לפייג' אשר היו חברים שנים רבות.

בעוד שהאלבום זכה לרוב לביקורות חיוביות, חלקן בזו לו. אחת מהביקורות הנוקבות הייתה של כתב מגזין הרולינג סטון, ג'ון מנדלסון, שביקר את הלהקה על כך שהם גונבים שירים, מחקים אמנים שחורים ושהם בעיקר חובבי תדמית מנופחים. בעוקצניותו הרבה כתב מנדלסון: "ג'ימי פייג' הנו גיטריסט בלוז מוכשר ונהדר, אך לרוע המזל הוא מפיק מוגבל והאלבום חסר כל הדמיון סובל מהעובדה שהוא זה שכתב את השירים וגם הפיק אותם." ביקורת זו יצרה עוינות ממושכת בין הלהקה למגזין. היא דחתה בקשות מאוחרות יותר לראיונות כאשר עלתה בסולם ההצלחה.

Led Zeppelin II[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה המיידית של אלבום הבכורה העלתה את הפופולריות של הלהקה, במיוחד בארצות הברית. באותה שנה הקליטה הלהקה את אלבומה השני, "Led Zeppelin II", אשר שמר על אותו סגנון מוזיקלי ומקורות הרית'ם אנד בלוז. השיר "Whole Lotta Love" מתוך האלבום הפך לאחד מסממני הדרך של הלהקה עם ריף הגיטרה המפורסם שלו, בליווי הקצב של בונהאם וג'ונס על הבאס.

האלבום זכה להצלחה גדולה אף יותר מהאלבום הקודם והגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית. אמנם, שירים רבים מהאלבום היו זהים כמעט לחלוטין לשירים של אמן הבלוז וילי דיקסון, אך הוא לא זכה לקרדיטים. בין השירים היו "You Shook Me", שיצא באלבום הבכורה של הלהקה, ו- "Whole Lotta Love". בשנות השבעים חברת התקליטים שייצגה את דיקסון תבעה את הלהקה על הפרת זכויות יוצרים אך התביעה נפתרה לבסוף מחוץ לכותלי בית המשפט. דיקסון עצמו לא זכה לרווחים עד אשר תבע את חברת התקליטים שלו על אי מתן תמלוגים, ושנים לאחר מכן תבע את זכויותיו מלד זפלין על השיר "Whole Lotta Love". תביעה זו נפתרה אף היא מחוץ לבית המשפט וקרדיטים הוגנים ניתנו לדיקסון בהוצאות המחודשות של האלבומים.

השיר "The Lemon Song" התבסס על שיר של אמן הבלוז האולין וולף, "Killing Floor". פייג' צוטט בראיון: "פעמים רבות חשבתי שכמו שהרולינג סטונז לקחו את צ'אק ברי בתור מודל לחיקוי, וולף היה המודל שלנו".

בתקופה זו הלהקה ערכה מספר סיבובי הופעות בארצות הברית, כאשר הם ממלאים היכלים ואצטדיונים. ההופעות של הלהקה נמשכו יותר משלוש שעות עם ביצועים ארוכים ומלאי אלתורים לשירים שלהם ואלמנטים רבים הושאלו מאמני נשמה ופאנק כמו ג'יימס בראון, סטאקס ומוטאון, שהיו אהודים מאוד על ג'ונס ובונהם.

Led Zeppelin III[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקלטת אלבומם השלישי, "Led Zeppelin III", נסעו חברי הלהקה לנופש בבית כפרי, מרוחק ונטול חשמל בוויילס, שנקרא "Bron Yr Aur", על שמו נקרא אחד משירי האלבום (אך אוית בטעות "Bron Y Aur Stomp" על העטיפה). תקופה זו הניבה אלבום אקוסטי ושקט יותר, שהושפע רבות ממוזיקה קלטית עממית וגילה פן אחר של הלהקה, בעיקר בשירים "That's The Way" ו-"Tangerine". התפנית החדה לפן אקוסטי קיבלה ביקורות שנויות במחלוקת, כשמאזינים ומבקרים רבים הופתעו מהנטישה של הסגנון שאפיין את שני האלבומים הקודמים של הלהקה. עם הזמן, הפך האלבום לאהוד יותר ועד היום הוא זוכה לשבחי המבקרים.

על אף התפנית הסגנונית, נותר האלבום נאמן למקורות הבלוז, שהתבטאו בשיר הבולט ביותר באלבום, "Since I've Been Loving You". השיר הפותח את האלבום, "Immigrant Song", הציג את יכולות הכתיבה של פלאנט, וכלל שימוש בדימויים אגדיים של ויקינגים ומיתולוגיה נורדית. בהמשך, המלל הייחודי אפיין שירי מופת רבים של הלהקה.

בנובמבר 1970 הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס את השיר "Immigrant Song" כסינגל ללא הסכמת חברי הלהקה. התקליטון כלל את הבי סייד היחיד שלהם, "Hey Hey What Can I Do". על אף המדיניות הנוקשה של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים - כל שיר הוא חלק בלתי נפרד מאלבום - פיטר גראנט, המנהל, צינן את עמדתם הזועמת של חברי הלהקה בנוגע לסינגלים, ובמהלך הקריירה של הלהקה הוצאו עשרה סינגלים.

הלהקה בשיאה (1971-1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה של לד זפלין בשנותיה המוקדמות נמשכה חמש שנים, במהלכן הוציאה את אלבומיה הנמכרים ביותר וזכתה להצלחה מסחרית ולהערכה רבה, בניגוד מוחלט לביקורות הקשות ממבקרי המוזיקה. כתוצאה מהביקורות הקשות שספגה הלהקה, ובמיוחד במגזין הרולינג סטון, היא נמנעה מכל פעילות תקשורתית שהיא. במצב זה, המקום היחידי בו מעריצי הלהקה יכלו לבוא בקשר עמה למעט האלבומים היה בהופעות, אשר היו ידועות כארוכות מאוד וכללו אלתורים רבים וביצועים וירטואוזיים, אליהם הגיע קהל צמא במיוחד למוזיקה שלה. בנוסף, תדמית הלהקה השתנתה כאשר חברי הלהקה החלו ללבוש בגדים צבעוניים וססגוניים ותכשיטים באופן שהשפיע על החזות של שאר האמנים בתקופה. הפופולריות של הלהקה על הבמה הייתה מרשימה וכך גם המוניטין שלה בנוגע לפורענות ולמין מחוץ לה. הלהקה החלה להשתמש במטוס פרטי שכונה "הסטארשיפ" כדי להתנייד ממקום למקום, הזמינה קומות שלמות בבתי מלון והפכה לנושא של סיפורי מוזיקת רוק מפורסמים הקשורים בהוללות. לפי אחד מסיפורים אלו זרק ג'ון בונהם טלוויזיה מחלון המלון שעת שהשתכר והאשים את מעריצותיו במעשה.

האלבום הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הסמלים על עטיפת האלבום, מייצגים את חברי הלהקה: ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס, ג'ון בונהם ורוברט פלנט (לפי הסדר משמאל לימין)

האלבום הרביעי של לד זפלין יצא לשוק ב-8 בנובמבר 1971. על העטיפה החיצונית לא היה שם קריא אלא ארבעה סמלים שייצגו את חברי הלהקה. עד היום אין לאלבום שם רשמי ולרוב הוא ידוע בתור "Led Zeppelin IV". האלבום זכה למספר שמות נוספים, ביניהם ארבעת הסמלים, Zoso ואיש עם מקלות. נכון ל-2003 האלבום נמכר ב-23 מיליון עותקים, נתון שהפך אותו לאלבום השלישי הנמכר ביותר בארצות הברית וכן האלבום הבריטי הנמכר ביותר, לצד "The Wall" של להקת פינק פלויד.

האלבום ידוע בזכות הנוסחה המיוחדת שלו, המשלבת אלמנטים אקוסטיים ועממיים עם מוזיקת הבי מטאל ומוטיבי בלוז. באלבום ישנן דוגמאות מובהקות לרוק כבד, למשל בשיר "Black Dog", לצד שירים אקוסטיים דוגמת "Going To California" (מחווה לג'וני מיטשל).

באלבום מוצג השיר היחיד בו הלהקה שיתפה פעולה עם אמן אורח, הזמרת סנדי דני, בשיר "The Battle Of Evermore". ברשימת השירים על העטיפה הפנימית של האלבום, לצד שם השיר, קיים סמל נוסף של שלושה משולשים בהצלבה המייצגים אותה. שירי האלבום זכו להצלחה גדולה, ובעיקר השירים: "When The Levee Breaks",‏ "Rock And Roll" והשיר המוכר ביותר של הלהקה, "Stairway to Heaven", שנחשב לאחת מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר ועל אף שמעולם לא יצא לאור כסינגל, הוא המושמע ביותר ברדיו מבין שירי הלהקה.

Houses of the Holy[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה אקוסטית בשנת 1973

בשנת 1973 יצא האלבום הבא של לד זפלין, "Houses of the Holy". האלבום הציג נסיונות והתפתחות מוזיקלית של הלהקה כשהרצועות שבו היו ארוכות מהרגיל וכן היה שימוש בסינתסייזר ובתזמורת מלוטרון. בהקלטות שירי האלבום הוקלט גם שיר בשם זהה לשם האלבום, אך לבסוף הוא לא הוכנס לתוכו אלא רק לאלבום הבא של הלהקה, "Physical Graffiti".

עטיפת האלבום הכתומה יצרה סערה שכן הופיעו עליה ילדים עירומים מטפסים על תלולית עצומה אל כיוון זוהר בלתי ידוע. במקומות מסוימים הודבקה על האלבום מדבקה עם שם האלבום במטרה להסתיר את ישבני הילדים.

האלבום הגיע לראש המצעדים תוך זמן קצר ומסע ההופעות לקידום האלבום בארצות הברית שבר שיאי קהל, כאשר הלהקה מילאה בהופעותיה היכלים ואצטדיונים שלמים. לאצטדיון טמפה שבפלורידה הגיעו מעל 56,000 מעריצים. שלוש ההופעות המלאות במדיסון סקוואר גארדן צולמו לסרט קולנוע שיצא באיחור של שלוש שנים, בשנת 1976, ושמו "The Song Remains The Same", כשמו של אחד משירי האלבום.

בשנת 1974 הקימה הלהקה את חברת התקליטים הפרטית שלהם Swan Song Records שנקראה על שם אחד מחמשת השירים שלד זפלין מעולם לא פרסמה (מאוחר יותר, פייג' חידש אותו עם להקתו, The Firm). לוגו החברה מבוסס על ציור של ויליאם רימר משנת 1869 הנקרא שקיעתו של היום ומציג את אפולו (ולא איקארוס, הסברה הרווחת). בנוסף לייצוג לד זפלין, הלהקה הרחיבה את מעגל העבודה שלה כשהחתימה לחברה אמנים נוספים כמו Bad Company, Pretty Things, Maggie Bell, Detective, Dave Edmunds ועוד. החברה זכתה להצלחה רבה בשנות הפעילות של לד זפלין אך פורקה שלוש שנים לאחר התפרקות הלהקה.

Physical Graffiti[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה בהופעה בשנת 1975

ב-24 בפברואר 1975 יצא לשוק האלבום הכפול הראשון של הלהקה, "Physical Graffiti", הראשון ששוחרר תחת הלייבל "Swan Song". באלבום היו 15 שירים, מהם 8 הוקלטו בהידליי גראנג' ב-1974, והאחרים מהקלטות של שנים קודמות ולא נכנסו לאלבומים הקודמים. כתוצאה מכך התקבל אלבום בעל רבדים מוזיקליים רבים שנעים בין הקטע האקוסטי "Bron Yr Aur", לרוק כבד בשיר "Sick Again", ועד השיר הארוך ביותר של הלהקה, על גיטרת סלייד, "In My Time Of Dying". עוד אחד מהשירים הבולטים באלבום המאופיין בנגיעות מוזיקליות מזרחיות-ערביות הוא "Kashmir", שכתב פלאנט בהשראה מנופים במרוקו. לימים חידשה הזמרת הישראלית עפרה חזה את השיר בסגנון אקפלה.

האלבום זכה להצלחה אדירה, הן מסחרית והן ביקורתית, כאשר מגזין הרולינג סטון כתב שהתחרות היחידה שיש ללהקה על תואר "להקת הרוק הטובה ביותר" היא עם הרולינג סטונז והמי. זמן קצר לאחר יציאת האלבום הגיעו כל האלבומים הקודמים של הלהקה ל-200 המקומות הראשונים במצעדים, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית. גם בסיבוב הופעות זה מילאה הלהקה היכלים עד אפס מקום.

השנים המאוחרות (1975-1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Presence[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מסע ההופעות שלהם בהיכל ארל'ס קורט, לקחה הלהקה פסק זמן מהופעות. באוגוסט 1975 רוברט פלאנט ואשתו מורין היו מעורבים בתאונת דרכים קשה במהלך חופשה ברודוס שביוון. רוברט סבל מנקע בקרסול ומורין סבלה מפציעות חמורות ועירוי דם הציל את חייה. מאחר שנמנע מהם לצאת למסע הופעות, חזרה הלהקה אל האולפנים כדי להקליט את אלבומה השביעי, "Presence", במינכן שבגרמניה. האלבום יצא במרץ 1976 ושוב הציג השינויים בכיוון המוזיקלי של הלהקה, שחזרה למקורות הבלוז שאפיינו אותה בתחילת דרכה. האלבום כולל כמה מהשירים ה"כבדים" ביותר של הלהקה, ביניהם "Achilles' Last Stand" ו-"Nobody's Fault But Mine". לאורך כל ההקלטות ישב פלאנט בכיסא גלגלים עקב פציעתו. הוא סיפר שמצב רוחו השתפר בעקבות מברק איחולי החלמה שקיבל מאלביס פרסלי, אחד ממקורות ההשראה של ההרכב.

על אף שהאלבום הגיע למעמד של אלבום פלטינה, הוא זכה לתגובות מעורבות בקרב המעריצים והמבקרים. בעוד שרבים העריכו את הסגנון המשוחרר באלבום, אחרים השמיצו אותו בטענה שהוא מרושל ומבקרים מסוימים טענו שאופיים המוגזם של חברי הלהקה "החזיר להם" בצורת אלבום בינוני ומטה. נטען גם כי הקלטות האלבום החלו במקביל להתמכרותו של ג'ימי פייג' להרואין, דבר שפגע בהופעות של הלהקה בהמשך, טענה שפייג' הכחיש.

על אף הביקורות הקשות, ג'ימי פייג' טען שהאלבום הוא האהוב עליו מכל אלבומי הלהקה וכן "Achilles' Last Stand" הוא השיר האהוב עליו. רוברט פלאנט הצהיר אף הוא שהאלבום הוא בעל הסאונד הכי "זפליני" שיש, יותר מכל שאר האלבומים שלהם.

סרט ההופעה "The Song Remains The Same"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ימי פייג' (מימין) ורוברט פלאנט בהופעה בשנת 1977

מאחר ופציעתו של פלאנט מנעה מהלהקה להופיע, היא סיימה לבסוף את סרט ההופעה "The Song Remains The Same", והפסקול שלו שיצא בפורמט אלבום הופעה. זהו התיעוד היחידי של הלהקה בהופעה במהלך שנות הפעילות שלה. ההקלטות היו משלוש ההופעות של הלהקה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, במהלך מסע ההופעות לקידום האלבום "Houses of the Holy". הסרט יצא לאקרנים ב-20 באוקטובר 1976.

ב-1977 יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף בארצות הברית. על אף שמסע ההופעות הניב רווחים רבים, צצו בעיות מחוץ להופעות. ב-3 ביוני, לאחר שהמופע באצטדיון טמפה נקטע עקב סופת ברקים, פרצו מהומות בקהל שהסתיימו במעצרים ופציעות רבות והמשטרה נאלצה להשתמש בגז מדמיע כדי להפריד בין המתפרעים. לאחר הופעה ב-23 ביוני בפסטיבל באוקלנד שבקליפורניה, ג'ון בונהם ומספר חברים בצוות של הלהקה (כולל פיטר גראנט, המנהל) נעצרו, לאחר שאחד האחראים לקידום הפסטיבל הוכה בצורה קשה. הסברה הייתה כי אותו אחראי סטר לבנו של גראנט שתלש שלט מדלת של חדר הלבשה, וכשהדבר הגיע לאוזניו של גראנט, הוא, בונהם ואחרים הגיעו עד קרונו של האחראי וחבטו בו ללא רחמים.

ההופעה ביום המחרת הייתה ההופעה האחרונה של לד זפלין בארצות הברית. מיד לאחר ההופעה הגיעה אל רוברט פלאנט הידיעה שבנו בן החמש, קאראק, נפטר מזיהום בבטן. מסע ההופעות הופסק לאלתר.

"In Through the Out Door"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו של בנו של פלאנט ושל חברם הטוב, מתופף להקת המי קית' מון ב-1978, וכן מותו באוגוסט 1977 של אלביס פרסלי, שבינו לבין חברי הלהקה נוצרו קשרי ידידות, מצב רוחם של חברי הלהקה היה ירוד והם נמנעו מלהופיע. במקום זאת חזרה הלהקה בדצמבר לאולפן ההקלטות, הפעם באולפני "פולאר" של להקת אבבא בסטוקהולם שבשבדיה. התוצאה הייתה האלבום "In Through the Out Door". האלבום הציג התעסקות רבה בהתנסויות מוזיקליות, כשמעל כולן בולטת עבודת הקלידים של ג'ון פול ג'ונס ובמיוחד הקטע באורך עשר הדקות "Carouselambra" והשיר "Fool In The Rain". האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה ובארצות הברית והפך לאלבום הראשון של להקת רוק שזינק ישירות לראש מצעדי הבילבורד. הבלדה "All My Love" שכתב פלאנט, הוקדשה לבנו המנוח.

בשנת 1979 חזרה הלהקה להופיע ולאחר שתי הופעות ראשונות בקופנהגן הופיעה מול קהל עצום בפסטיבל נבוורת. רוברט פלאנט לא גילה התלהבות לחזור ולהופיע באותה תדירות כבעבר, ואף שקל לעזוב את הלהקה, אך שוכנע על ידי פיטר גראנט לחזור בו. מסע הופעות קצר בחודשים יוני ויולי 1980 התקיים באירופה, ללא האלתורים והביצועים הארוכים שאפיינו את ההופעות של הלהקה. הופעה אחת ב-27 ביוני בנירנברג שבגרמניה נקטעה בשיר השלישי, לאחר שבונהם התמוטט על הבמה והובהל לבית החולים. הלהקה סיימה את מסע ההופעות ב-7 ביולי בברלין. ההתלהבות של פלאנט שבה במהלך מסע ההופעות, והלהקה החלה לרקום תוכניות למסע הופעות אמריקני גדול במיוחד בסתיו וכן עלתה האפשרות לחזור אל אולפן ההקלטות לאחר מכן.

סוף טראגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בספטמבר 1980 נאסף ג'ון בונהם בידי עוזר הלהקה, רקס קינג, לחזרות באולפני בריי, לקראת מסע ההופעות בארצות הברית, הראשון שם מאז 1977. במהלך הנסיעה ביקש בונהם לעצור בצד לארוחת בוקר, שם לגם כמות רבה של וודקה (כ-16 כוסיות), עם נקניק חזיר. לאחר נגיסה אחת מהנקניק חזר לשתות, והמשיך כך עד שהגיע לאולפנים. לקראת הערב עייפו חברי הלהקה מהחזרות ופרשו אל בייתו של ג'ימי פייג' בווינדזור. לאחר חצות, נרדם בונהם. השמועות טוענות כי הוא שתה ארבעים כוסיות באותו לילה. למחרת בבוקר מצאו מנהל מסע ההופעות וג'ון פול ג'ונס את בונהם במיטתו ללא רוח חיים. הוא היה בן 32 במותו.

על אף שצצו שמועות בנוגע לאפשרות למחליף לבונהם, חברי הלהקה הנותרים פירקו את הלהקה לאחר מותו. ב-4 בדצמבר 1980 הוציאה הלהקה הודעה לתקשורת בה הודיעו כי לא יוכלו להמשיך להופיע ללא המתופף הבלתי ניתן להחלפה שלהם:

Cquote2.svg

אנו מקווים כי יהיה ידוע לכולם הדבר שאובדנו של חברינו הטוב, והתחושה העמוקה של ההרמוניה בינינו שאינה ניתנת לחילוק גרמו לנו להחליט כי לא נוכל להמשיך להיות כמו שהיינו בעבר.

Cquote3.svg

איחודים והצלחות המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים וקריירות סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 חברי הלהקה הנותרים הוציאו אלבום אולפן בשם "CODA", שכלל קטעים מהקלטות שונות במהלך הקריירה, שלא זכו להגיע לאלבומים.

ג'ימי פייג' הפסיק לנגן באופן סדיר עד שנת 1983, כאשר יצא למסע הופעות צדקה עם פרויקט של ה-A.R.M.S (Action Research for Multiple Sclerosis). מסע ההופעות כלל את הגיטריסטים הנוספים של להקת ציפורי החצר, אריק קלפטון וג'ף בק. בשנת 1984, חבר פייג' לזמר פול רוג'רס (לשעבר מהלהקות "Free" ו-"Bad Company") להקלטת שני אלבומים תחת השם "The Firm". האלבום הראשון כלל חומרים של פייג' שנועדו לצאת עם לד זפלין ועובדו מחדש בתור האלבום "Midnight Moonlight". רוברט פלאנט פתח אף הוא בקריירת סולו בשנת 1982, עם האלבום "Pictures at Eleven" ובשנת 1984 חבר עם פייג' להקלטת מיני-אלבום בשם "The Honeydrippers: Volume One", שבו השתתף גם ג'ף בק.

ב-13 ביולי 1985 ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס התאחדו למופע הלייב אייד באצטדיון JFK בפילדלפיה, להופעה קצרה לצד המתופפים טוני תומפסון ופיל קולינס (שניגן בשני אלבומי הסולו הראשונים של פלאנט). ההופעה, שכללה שלושה שירים ("Whole Lotta Love"‏, "'Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven"), נפגמה עקב איכויות קול גרועות בשידור, אי תיאום בתיפוף שבין תומפסון לקולינס, ביצועים ווקאליים ממוצעים ומטה מצד פלאנט ואי כיוונון גיטרת הגיבסון של פייג'. ג'ונס היה היחיד שיצא מהאיחוד ללא קטילה של הביקורות. כשיצא המופע בפורמט DVD, חברי הלהקה החליטו פה אחד לא לאפשר להציג את הביצועים ממנו, בטענה שהם לא עמדו בסטנדרטים המתאימים להם. בשנת 1986 חברו פייג', פלאנט וג'ונס בבאת' שבדרום-מערב אנגליה, כדי להתארגן לחזרות לקראת הופעה עם תומפסון על התופים, אך התוכניות בוטלו לאחר שזה היה מעורב בתאונת דרכים.

שנת 1988 הסתברה להיות רבת משמעות בשביל חברי הלהקה הנותרים, כששמועות טענו לאיחוד במסע הופעות. הופעתו של פייג' באלבום של פלאנט "Now and Zen", יצרה התלהבות רבה, כאשר ניגן בשירים "Heaven Knows" ו-"Tall Cool One" (האחרון מציג גם ריפי גיטרה של פייג' מההקלטות המקוריות של לד זפלין). מאוחר יותר, פלאנט שר בשיר "The Only One" באלבום של פייג' "Outrider" שיצא ביוני אותה שנה. בפעם הראשונה מאז מותו של בונהם, פלאנט החל לבצע שירים של לד זפלין כחלק ממסע ההופעות שלו. כשמסע ההופעות האירופאי של פלאנט הגיע ללונדון בהיכל המרסמית' ב-17 באפריל, הצטרף פייג' אל פלאנט לבמה למספר שירים. במסעי ההופעות הנפרדים של פייג' ופלאנט בארצות הברית מאוחר יותר באותה שנה, בוצעו מספר שירים של לד זפלין.

לד זפלין התאחדו בשנית במאי 1988, למופע יום ההולדת ה-40 של חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס עם בנו של בונהם, ג'ייסון בונהם, על התופים. בדומה להופעה בלייב אייד, ההופעה של חברי הלהקה הייתה מלאת פגמים, הפעם בגלל חסר בקלידים ובהופעה הכושלת של פייג' בשיר "Heartbreaker".

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביוני 1990, בעת שפלאנט היה במסע הופעות לקידום אלבומו "Manic Nirvana", הצטרף אליו פייג' להופעה קצרה בפסטיבל המוזיקה בנבוורת. ההופעה כללה את השירים "Wearing and Tearing"‏, "Misty Mountain Hop" ו-"Rock and Roll". ההופעה שודרה בתחנות הרדיו בכל רחבי העולם כשההופעה של השניים הייתה גולת הכותרת שלו, ומאוחר יותר גם שודרה ב-MTV.

פייג' ופלאנט איחדו כוחות בשנת 1994 להופעת אנפלאגד של MTV שנקראה "Unledded" והובילה למסע הופעות עולמי עם תזמורת וכן אלבום הופעה שנקרא "No Quarter". נגן הבס היה צ'ארלי ג'ונס, שהיה חבר בלהקתו של פלאנט במשך מספר שנים (וכיום נשוי לבתו). רבים ראו את הפעילות הפרטית בין פייג' לפלאנט כרמז למתיחות בין השניים לג'ון פול ג'ונס, כאשר זה התרגז על השניים שהופיעו בלעדיו. המתח התגבר כשפלאנט נשאל בראיון היכן היה ג'ונס, והוא ענה בבדיחות הדעת שהוא החנה את המכונית. מאוחר יותר ג'ונס הודה כי לא היה מרוצה מהעובדה שפייג' ופלאנט קראו לאלבום על שם שיר של לד זפלין שחלקו הרב כלל את עשייתו שלו. בראיון עם מגזין "ספין", פייג' סילק את המראיין מהחדר בעקבות שאלה פשוטה בנוגע לג'ונס.

ב-12 בינואר 1995 התקבלה לד זפלין להיכל התהילה של הרוקנ'רול בארצות הברית. המתיחות בין השלושה הייתה גלויה לכל בטקס הקבלה, כאשר ג'ונס התבדח כשקיבל את הפרס באומרו "תודה לכם, חברי, על שסוף סוף זכרתם את מספר הטלפון שלי", וגרם למבוכה בקרב פייג' ופלאנט. השלושה חברו לחברי להקת אירוסמית', סטיבן טיילר וג'ו פרי בשירים "Bring It On Home",‏Long Distance",‏ "Call Blues" ו-"Baby Please Don't Go" ואל ניל יאנג ב- "For What It's Worth"/"When the Levee Breaks".

ב-29 באוגוסט 1997 הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס סינגל ערוך של "Whole Lotta Love" בארצות הברית, הסינגל היחידי של לד זפלין שיצא בתקליטור. שירים נוספים בו היו "Baby Come On Home" ו-"Travelling Riverside Blues". הלהקה מעולם לא הוציאה סינגל באנגליה.

ב-11 בנובמבר 1997 יצא האלבום "BBC Sessions", האלבום הראשון של הלהקה מזה 15 שנה, וכלל כמעט את כל ההקלטות של הלהקה לתחנה הבריטית. ב-1998 המשיכו פייג' ופלאנט את שיתוף הפעולה ביניהם באלבום "Clarksdale", האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מאז פירוק לד זפלין. מסע ההופעות הציג שירים של הלהקה לצד מספר שירים מהאלבום החדש.

בספטמבר 1999 הוציא ג'ונס את אלבום הסולו הראשון שלו, "Zooma", ושנתיים מאוחר יותר את האלבום השני "Thunderthief".

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה בהופעה בשנת 2007

באוקטובר 2002 העיתונות הבריטית דיווחה שרוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס השלימו לאחר מריבה בת עשרים שנה שהפרידה בין חברי לד זפלין הנותרים, ושמועות החלו לצוץ בנוגע להופעות איחוד בשנת 2003. הידיעה הוכחשה מאוחר יותר בידי האמרגנים של פייג' ופלאנט.

שנת 2003 הראתה התעוררות בפופולריות של הלהקה, עם יציאת אלבום ההופעה המשולש "How the West Was Won", ומארז ה-DVD, בהם הוצגו חומרים מתקופת הזוהר של הלהקה. בסוף השנה המארז מכר מעל 520,000 עותקים. בתקופת חג המולד באותה שנה, השיר "Stairway to Heaven" נבחר לשיר הרוק הטוב ביותר בקרב מאזיני תחנת "Planet Rock", בסקר שפורסם באתר התחנה. שני שירים נוספים של הלהקה הגיעו לעשרת המקומות הראשונים ברשימה: "Whole Lotta Love" ו-"Rock and Roll".

ב-2005 קיבלה הלהקה פרס גראמי על מפעל חיים, דורגה במקום הראשון בסקר "מאה הלהקות הגדולות של הרוק הכבד" בערוץ Vh1, וקוראי המגזין "Guitar World" בחרו בסולו הגיטרה של "Stairway to Heaven" כסולו הטוב ביותר של הרוק בכל הזמנים. בסקר הגיטריסטים הגדולים ביותר של מגזין הרולינג סטון, ג'ימי פייג' נבחר למקום התשיעי, וברשימת מאה המוזיקאים הגדולים ביותר של כל הזמנים הלהקה הגיעה למקום ה-14. בנובמבר 2005 הוכרז כי לד זפלין והמנצח הרוסי ואלרי גארדייב, זכו בפרס פולאר למוזיקה. מלך שבדיה הגיש את הפרס לפלאנט, פייג' וג'ונס, יחד עם בתו של ג'ון בונהם, בסטוקהולם במאי 2006.

על שער גיליון ינואר 2006 של מגזין "Guitar World" נקראה לד זפלין "הלהקה הגדולה ביותר בעולם". הלהקה, וג'ימי פייג' בפרט, הופיעו פעמים רבות בגיליון, בין אם במאמרים על הלהקה עצמה, על נושאים הקשורים בה או במאמרים בהם מוזיקאים אחרים התייחסו להשפעה רבת העוצמה שלה. באותה שנה, נבחר האלבום "Led Zeppelin IV" כאלבום הגיטרות מספר אחת בידי מצביעים בסקר בגיליון אוקטובר של המגזין, וכן הלהקה התקבלה להיכל התהילה של המוזיקה בבריטניה.

חברי לד זפלין היו מאוד נוקשים בנוגע לשימוש בשירים שלהם, ולעתים נדירות הרשו להשתמש בהם בסרטים או בפרסומות. בשנים האחרונות החלו לגלות מעט התפשרות בעניין, ואפשר לשמוע את שירי הלהקה בסרטים שונים כמו בית הספר לרוק וכמעט מפורסמים (במאי הסרט, קמרון קרואו, היה הכתב הצמוד ללהקה מטעם מגזין הרולינג סטון במהלך הקריירה שלה). חברי הלהקה הנותרים עדיין מתנגדים פה אחד בנוגע למתן שימוש לא אמנותי לשיריהם ובהוצאת ה-DVD של הסרט "בית הספר לרוק" קטע מיוחד מראה את כוכב הסרט, ג'ק בלאק, מתחנן בפני חברי הלהקה שיתנו לו להשתמש בשיר "Immigrant Song" בסרט. בהסכמה חד פעמית, ולמען שימוש פרסומי, נתנה הלהקה רשות להשתמש בשירה "Rock and Roll" בטלוויזיה ובפרסומות רדיו. במשך זמן מה התנגדו חברי הלהקה לאפשר קנייה והאזנה לשיריהם דרך האינטרנט, אך בשנת 2007 החלו להתפשר בנוגע לכך ואיפשרו השמעת מספר שירים שלהם בפורמט זה.

שלושת חברי הלהקה הנותרים התאחדו והופיעו ב-10 בדצמבר 2007 בלונדון, יחד עם בנו של ג'ון בונהם, ג'ייסון, כמחליפו על התופים. ההופעה התקיימה לזכרו של אהמט ארטגון, מנהל חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס, אשר נפטר ב- 2006. דיסק הופעה בשם Celebration Day יצא בנובמבר 2012 בגרסאות DVD ו-BluRay.

סימפולים וגרסאות כיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות השמונים ואילך, פרסומם הגדול של כמה מהריפים של לד זפלין הפך אותם למטרה מועדפת לסימפול. הביסטי בויז סימפלו את המקצב של בונהאם ב- "When the Levee Breaks" ושאלו גם חלקים מ- "The Ocean" עבור שירם "She's Crafty".

עבור הסרט "גודזילה" (1998) ג'ימי פייג' שיתף פעולה עם פי דידי, ליצירת השיר "Come with me", על בסיס השיר "Kashmir", עם קטע שירה קצר של פייג'.

לשירי לד זפלין הוקלטו גרסאות כיסוי רבות. גרסת הכיסוי של אלכסיס קורנר לשיר "Whole Lotta Love" שימשה במשך שנים רבות כאות הפתיחה לתוכנית המצעדים "Top of the Pops" של ה BBC.

להקת מאנה המקסיקנית הושפעה רבות מהמוזיקה של לד זפלין וכאות מחווה הם חידשו את השיר "fool in the rain" (בתרגום לספרדית "tonto en la lluvia"), שיר שזכה להצלחה במקסיקו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תאריך יציאה לאור
Led Zeppelin 12 בינואר 1969
Led Zeppelin II 22 באוקטובר 1969
Led Zeppelin III 5 באוקטובר 1970
Zoso.svg (‏Led Zeppelin IV) 8 בנובמבר 1971
Houses of the Holy 28 במרץ 1973
Physical Graffiti 24 בפברואר 1975
Presence 31 במרץ 1976
In Through the Out Door 15 באוגוסט 1979
CODA 19 בנובמבר 1982

מארזי תקליטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים, DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריצ'י יורק, לד זפלין: סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם, מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת רסלינג, 2011 (1994).
  • Stephen Davis, Hammer of the Gods: The Led Zeppelin Saga; Harper Entertainment, 1985

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]