Vactrain

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Vactrain (קיצור של Vacuum Tube Train) הוא רעיון עתידני לרכבת מהירה שתנוע בעזרת כוח אלקטרומגנטי (כמו מגלב) אך בשונה ממגלב תנועתה לא תתבצע באוויר הפתוח, אלא, בצינורות בהם לחץ האוויר יהיה נמוך מאוד כך שניתן להגדירו כריק. בזכות התנגדות האוויר הנמוכה, תתאפשר לרכבות מסוג זה לנוע במהירויות גבוהות מאד, באופן תאורטי 6,800-8,000 קמ"ש (פי 5-6 ממהירות הקול), תוך השקעת אנרגיה קטנה יחסית. אם יתממש הרעיון, זמן הנסיעה מתל אביב לניו יורק יעמוד על שעה וחצי‏[1].

אולם, המחקר לפיתוח הטכנולוגיה הדרושה ליישום הרעיון נמצא עדיין בראשיתו וללא פיתוחים משמעותיים בתחום המנהור וטכנולוגיות אחרות, רכבות מסוג זה יהיו יקרות מאוד כך שלא יהיו כדאיות לבנייה. כדי להוזיל עלויות הוצעו בעבר צינורות חלולים מבטון שייבנו על פני הקרקע וישרור בהם לחץ אטמוספירי חלקי.

בשנת 2010 הודיעו חוקרים סינים מאוניברסיטת דרום מערב ג'יאאוטונג בעיר צ'נגדו, כי החלו לפתח טכנולוגיה שתאפשר בניית אב טיפוס לרכבת מסוג זה והיא תגיע למהירות של 1,000 קמ"ש‏[2][3][4][5]. החוקרים טענו שהטכנולוגיה תהיה זמינה בעוד כעשור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המודרני לרכבת מהירה שנעה בתוך צינורות בהם שורר ריק, הומצא ונחקר לראשונה על ידי המהנדס האמריקאי רוברט גודרד בעשור השני של המאה העשרים. גודרד תכנן באופן מפורט את הרכבת ולפי המצאתו הייתה אמורה לנוע במהירות ממוצעת של 1,600 קמ"ש, כך שתגמע את המרחק בין ניו יורק לבוסטון ב-12 דקות. תוכניות הרכבת נמצאו בביתו רק בשנת 1945, אחרי מותו, ואשתו רשמה עליהם פטנט.

בוריס וינברג, פרופסור רוסי, פירט גם הוא את רעיונותיו לרכבת מסוג זה בשנת 1914 בספר "תנועה ללא חיכוך (דרכים חשמליות ללא אוויר)" ואף בנה מודל באוניברסיטת טומסק בשנת 1909 שמציג את רעיונו.

1970-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבות מסוג Vactrain הגיעו לתודעת הציבור רק בשנות השבעים של המאה העשרים כאשר רוברט סאלטר מתאגיד ראנד פרסם סדרת מאמרים הנדסיים מפורטים בשנים 1972[6] ו-1978[7]. בראיון עם סאלטר שהופיע בלוס אנג'לס טיימס בתאריך 11 ביוני 1972, טען והציג בפרוטרוט את דרך הפעולה בה הממשל הפדרלי של ארצות הברית יכול בקלות, בטכנולוגיות שהיו זמינות דאז, לבנות מערכת כזו לשימוש נרחב. פיתוח טכנולוגיה מסחרית למגלב באותה תקופה היה בראשיתו ולכן רעיונותיו של סאלטר התבססו על רכבת עם גלגלים.

בהמשך לרעיונותיו של סאלטר, תוכנן הקו הראשון במגלופוליס של צפון מזרח ארצות הברית שכלל תשע תחנות: וושינגטון די. סי., מרילנד, דלאוור, פנסילבניה, ניו יורק, רוד איילנד, מסצ'וסטס ועוד שתי תחנות בקונטיקט. בנוסף, רכבות פרווריות תוכננו לניו יורק ולסן פרנסיסקו. מסלולים אלו תוכננו לרכבות בעלות קיבולת גבוהה יותר ומשקל גבוה יותר כך שהנעתן תתבסס יותר על גרוויטציה ופחות על אוויר, בשונה מהרכבות הבין עירוניות. מערכת הרכבות שתוכננה לניו יורק כללה שלושה קווים שנגמרים ב-בבילון, פטרסון, הנטינגטון, White Plains, אליזבת וסט. ג'ורג.

סאלטר ציין שהרעיון שלו יעזור בהפחתת הנזק לאטמוספירה בפרט והנזק הסביבתי בכלל, שנגרמים על ידי מטוסים וכלי רכב יבשתיים. הוא קרא לפיתוח מערכת תת-קרקעית וליישום מיידי של תחבורה מסוג Vactrain. רעיונותיו נשארו כתכנונים על הדף ומעולם לא עברו ליישום בשטח.

בשנות השבעים המאוחרות ותחילת שנות השמונים של המאה העשרים, הוצעה בשווייץ מערכת הסעה שנקראת Swissmetro ועל פי התכנונים התבססה על Vactrains והייתה אמורה לפעול במנהרות תת-קרקעיות.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת החלה חברת ET3 לעבוד על מערכת ה-ETT שמציעה מהירות נסיעה של כ-600 קמ"ש (בממוצע) בתוך קפסולה המכילה 6 איש‏[8].

ב-12 באוגוסט 2013, פרסם היזם אלון מאסק, אחד ממייסדי paypal וחברת טסלה מוטורס, את חזונו לפרויקט הייפרלופ[9][10], אותו הוא מכנה גם "הדור החמישי של התחבורה"‏[11]. הפרויקט מציע נסיעה במהירות 610 קמ"ש בתוך קפסולה המכילה 28 איש.

שימושים נוספים בטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר ג'יימס פאוול, שהגה את המגלב שנעה באמצעות מוליכי על בשנות השישים של המאה העשרים, מוביל משנת 2001 את המחקר לשימוש במערכת המגלב עבור טיסות לחלל. ה-StarTram מציע מהירויות של 14,300 קמ"ש עד 31,500 קמ"ש כשההאצה מתבצעת בתוך מנהרה. עלות השיגור במערכת זו תהיה זולה מטילי שיגור של ימינו‏[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]