אדוניס (רומן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדוניס
עטיפת הספר אדוניס.jpg
מידע כללי
מאת אריה סיון
שפת המקור עברית
סוגה רומן מתח
הוצאה
הוצאה עם עובד
שנת הוצאה 1992
מספר עמודים 201
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001221171

"אדוניס" הוא רומן מתח מצליח פרי עטו של אריה סיון, אשר יצא לאור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1992. עלילת הרומן כוללת סיפור מסגרת וסיפור פנימי. עלילת סיפור המסגרת, שגיבורה הוא אריה סיון עצמו, מתרחשת בשנת 1991. מסופר בה על מציאת מזוודה ובה מחברות המכילות את הסיפור הפנימי, שהוא סיפור בלשי מסובך ומתוחכם. עלילת הסיפור הפנימי מתרחשת בתל אביב בשנת 1931, וחייבה את המחבר להקפיד על שימוש בלשון התקופה.

בסיפור הפנימי נ., פעיל במפלגת פועלים, מטיל על הבלש הפרטי אבנר בן-חורין למצוא את זכריה יולין, בליין תל אביבי נודע ובסתר חבר המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, שעקבותיו נעלמו. בן-חורין מתחיל בחיפושים, ומקבל רמז ראשון בשיר שכתב משורר צעיר. בהמשך חיפושיו הוא נעזר בחברתו הסוציאליסטית מרים, ובשתי מאהבות של יולין – אלישבע, שאותה הוא פוגש רק דרך יומניה שהגיעו לידיו, ופרידה, ציירת שאותה הוא פוגש בביתה.

הספר "אדוניס" תורגם לגרמנית, לאסטונית ולסינית.[1]

בספטמבר 2016 זכה "אדוניס " בפרס "תדהר" לספרות בלשים ומסתורין מופתית בעברית בכנס על ספרות בלשים ומסתורין מטעם מגזין הרשת "יקום תרבות ".הנימוקים היו "זהו אחד הרומנים הבלשיים הבולטים של הספרות העברית, המתאר בעוצמה, בתחכום, ובריאליזם היסטורי המבוסס על מחקר מעמיק, את סיפורו של אבנר בן-חורין, בלש פרטי בתל אביב המנדטורית של שנות שלושים. בן-חורין חוקר תעלומה מוזרה, ובמהלך החקירה הוא מסייר ברחבי העיר תל אביב, ופוגש דמויות היסטוריות ידועות. סיוון יצר בספר זה "נואר- תל אביבי" שגיבורו, הבלש אבנר בן-חורין, אינו נופל במאומה מגיבורי סופרי הבלשים של התקופה המתוארת בחו"ל"."

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר קרוי על שמו של אדוניס, מדמויות המיתולוגיה היוונית, המקביל לתמוז במיתולוגיה המסופוטמית. על אדוניס התגלע סכסוך בין אפרודיטה, אלת האהבה והיופי, לפרספונה, מלכת השאול. בפשרה שהושגה נקבע שאדוניס יהיה שליש מהשנה עם אפרודיטה, שליש עם פרספונה, ושליש יהיה חופשי לנפשו. בספר שלפנינו אדוניס הוא משל לזכריה יולין, שאותו מנסה לאתר הבלש אבנר בן-חורין, באמצעות מידע משתי נשים החושקות ביולין – אלישבע ופרידה. כל השלושה מופיעים בציור שציירה פרידה, המסבירה לבן-חורין את המשל והנמשל שבציור.[2]

עטיפת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על עטיפת הספר מופיע תצלום שצולם בשנת 1932 ומשתרע על שני צדי העטיפה, ובו רואים את הילד אריה סיון ואביו יושבים לכאורה במכונית פאר עם גג פתוח, ומאחוריהם כביש מתפתל. למעשה זו תמונת סטודיו, שצולמה בצלמוניה (חנות צילום) ברחוב הירקון בתל אביב. את ההסבר לפעלול צילום זה פוגש הקורא בתוך הספר:

שם, בצלמנייה של ברוך, המתין להם חידוש: הבעלים חיבר כמה קרשים זה אל זה, ציפה אותם בלוחות של קרטון מצויר ובנה מכונית – זה חידושו של ביאליק לאבטומוביל. זו הייתה מכונית בצלמה של "הודסון קונברטיבל", אשר תקרת הבד שלה מקופלת לאחור. ובכן, הילד אחז בהגה, והאם הגאה ישבה על הקרש לצדו, וברוך צילם.[3]

תל אביב של שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום מרכזי בספר תופסת תל אביב של שנות ה-30 של המאה ה-20, על אתריה ואישיה, אהבותיה ויריבויותיה. עם האישים המוזכרים במפורש נמנים:

  • פולה ודוד בן-גוריון. פולה בן-גוריון מופיעה כבר בסיפור המסגרת, כזיכרון ילדות של המחבר, כאשר קראה לו מחלון ביתה ושלחה אותו לקנות לה מחברת.[4] הד לזיכרון זה מופיע בסיפור הפנימי, שבו מספר בן-חורין שדוד בן-גוריון ביקש מפולה שתצא לקנות לו מחברת, "אולם מרת בן-גוריון ניגשה אל החלון, קראה לאחד הילדים המשחקים על המדרכה וציוותה עליו ללכת לחנות ולהביא את המחברת".[5]
  • ח"נ ביאליק, המוצג כידידו של בן-חורין, מופיע בהרחבה בספר.
  • אברהם שלונסקי מוזכר פעמים אחדות, בפרט במלחמתו בביאליק ("לא יכולתי להיכנס אל בית הקפה בשעה ששלונסקי מפריח חידודים על חשבונו של ביאליק, וחסידיו גועים בצחוק",[6] מספר בן-חורין). ברמז הוא מוזכר בסוף המשפט: "הסופר הזה פורש אל בית הקפה לכתוב שם את פרק היום בכל פעם שאשתו מבקשת להתייחד עם מאהבה, משורר עברי ידוע".[7]
  • ברמז מוזכר "המשורר א. פ., לבוש כדרכו חולצה רוסית שחורה, יפה וזקוף כאליל יווני", תיאור שאינו מותיר מקום לספק שא. פ. הוא אלכסנדר פן.

במהלך חקירותיו עובר הבלש בן-חורין ברחבי תל אביב, מהשכונות מנשייה ונוה צדק שבדרום ועד לבית מבודד בחולות שמדרום לנחל הירקון. עם אתריה של העיר, שבן-חורין מגיע אליהם נמנים "הבית האדום", קזינו גלי אביב, קונסרבטוריון שולמית, ראינוע עדן וקפה רצקי.

מאפייני הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון לאילת נגב סיפר אריה סיון:

הז'אנר החביב עלי הוא הבלש הקליפורני, מה שקרוי 'העין הפרטית', של הסופרים דשיאל האמט, רוס מקדונלד, ריימונד צ'נדלר. הבלש נשכר למלא משימה מסוימת, אך במהלכה הוא צולל בסודות משפחה אפלים ובענייני ממון ומין, שלא אותם התבקש לגלות. תיבות פנדורה נפתחות, ושלדים בוקעים מהארון. פתרון התעלומה משני לעומת הרבדים הפסיכולוגיים והחברתיים שנחשפים. הבלש שלי, אבנר בן-חורין, יונק מהז'אנר הזה".[8]

עם זאת, "אדוניס" חורג מהז'אנר הבלשי, שבו התעלומה הפותחת את הספר באה על פתרונה המלא בסופו. סיון עצמו עומד על כך בסיפור המסגרת:

הספר אינו עומד במוסכמות של הז'אנר. החריגה הבולטת היא בסוף: התעלומה נותרת בעצם בלתי-פתורה, והקורא נותר כשרק מחצית סקרנותו באה על סיפוקה, ואולי גם לא מחצית.[9]

מעלתו הגדולה ביותר של הספר היא שפתו העשירה, אשר ניכר כי נכתבה על ידי משורר. בספרות הבלשית (בעברית ולרוב אף בשפות אחרות) קשה למצוא יצירה מקבילה בעומקה הלשוני והתרבותי, ובהיקף ההפניות ליצירות ספרותיות אחרות וההתייחסות לתנועות אידאולוגיות ואומנותיות (אף שמו של הספר, אדוניס, הוא אלוזיה לתנועה בתרבות הישראלית - תנועת הכנענים.) תיאורי הנוף, האנשים ואף הארוטיקה, המופיעים בספר, הם מן היפים בספרות העברית. תיאורים אלה בוראים מחדש, בין דפי הספר, את תל אביב של שנות ה-30 של המאה העשרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אדוניס, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  2. ^ אריה סיון, אדוניס, עמ' 179-176
  3. ^ אדוניס, עמ' 139
  4. ^ אדוניס, עמ' 7
  5. ^ אדוניס, עמ' 14
  6. ^ אדוניס, עמ' 95
  7. ^ אדוניס, עמ' 86-85; על זהותם של הנרמזים במשפט זה ראו אברהם שלונסקי#משפחתו.
  8. ^ אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "החוקר הפרטי בן-חורין", עמ' 204-197.
  9. ^ אדוניס, עמ' 196