אדוניס
 | |
| תרבות |
דת יוון העתיקה  |
|---|---|
| אלים מקבילים | תמוז, אוסיריס |
| אב |
קינירס |
| אם |
מירהה |
| אחים |
מירהה, לאוגור, ברסיה, אורסדייס |
| בן או בת זוג |
אפרודיטה, פרספונה |
| צאצאים |
Beroe, Golgos |
  | |
אדוניס (ביוונית: Ἄδωνις[1]) הוא אל התשוקה והיופי ואהוב האלה אפרודיטה במיתולוגיה היוונית. אדוניס נחשב המקביל לאל אוסיריס במיתולוגיה המצרית ולאל תמוז במיתולוגיה המסופוטמית. הסיפור אודות אדוניס הגיע למיתולוגיה היוונית ככל הנראה מהאל אדון (אנ') הכנעני או מהאל תמוז.
בעת החדשה שמו הפך שם נרדף ואב טיפוס לדמות צעיר יפה תואר.
סיפור העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסיפור אדוניס מספר גרסאות, אך גרעין העלילות דומה: הוריו של אדוניס היו סמירנה ואביה קינירס מלך קפריסין. סמירנה לא כיבדה את האלה אפרודיטה, והאלה הנזעמת גרמה לה להתאהב באביה ולשכב עמו בלי ידיעתו. משך כל ההריון שמרה הבת על הסוד, אך כשכבר לא יכלה גילתה אותו לאביה. משגילה את התועבה, כעס קינירס כל כך, עד שסילק את סמירנה המבוהלת מהארמון ורדף אחריה בחרב שלופה. אפרודיטה הפכה את סמירנה לעץ מור, ועץ זה התבקע וממנו נולד אדוניס הקטן.
אפרודיטה מסרה את אדוניס לאלה פרספונה. לאחר שנים מספר התחרטה על כך אפרודיטה ורצתה את אדוניס בחזרה, אך פרספונה לא רצתה למסור אותו. הוויכוח נפתר במשפט שערכה המוזה קאליופה (בחלק מהגרסאות היה זה זאוס שערך את המשפט), שחילקה את השנה לשלושה חלקים שווים – בחלק הראשון על אדוניס להיות עם פרספונה, בחלק השני עם אפרודיטה ובשלישי יוכל להיות היכן שיחליט בעצמו. הילד, שגדל עם פרספונה, רצה תמיד להישאר אתה בחלק השלישי של השנה. הדבר לא מצא חן בעיני אפרודיטה, ובעזרת חגורתה הקסומה אילצה את אדוניס להישאר אתה גם בחלק השלישי של השנה, ובסופו של דבר שייכה לעצמה גם את החלק של פרספונה. פרספונה הזועמת הלכה לארס, מאהבה של אפרודיטה, וסיפרה לו שאפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה הביא ארס לפציעתו של אדוניס בידי חזיר בר, פציעה ממנה דימם אדוניס למוות בזרועות אפרודיטה.
מדמו אשר טפטף לארץ יצרה אפרודיטה פרח שינציח את זכרו – הכלנית (למרות זאת, סוג הפרח הקרוי על שם אדוניס הוא הדמומית). לזכר מות אדוניס, במועד קבוע בשנה, מי נהר איברהים הנשפכים לים התיכון ליד גבל, בלבנון של היום, מאדימים מדמו של אדוניס.
בפולחן
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם היווני Ἄδωνις (בתעתיק: Ádōnis, הגייה יוונית: [ádɔːnis]) נגזר מהמילה הכנענית adōn ("אדון" בעברית).[2][3] מילה זו מקבילה למילה אדוני (אֲדֹנָי), המשמשת להתייחסות לאלוהי התנ"ך.
רוב החוקרים המודרניים חושבים שסיפורם של אפרודיטה ואדוניס נגזר מסיפור מסופוטמי קדום על איננה (אישתר) ותמוז (שומרית: דּוּמוּזִיד, "ילד טוב").
ההתייחסות היוונית המוכרת ביותר לאדוניס באה משיר של המשוררת סאפפו מלסבוס (בערך 630–570 לפנה"ס)[4], בו מקהלת נערות צעירות שואלת את אפרודיטה מה הן יכולות לעשות כדי להתאבל על מות אדוניס. אפרודיטה עונה שעליהן להכות על שדיהן ולקרוע את הטוניקות שלהן[4]. פולחן אדוניס תואר גם כמתאים לפולחן האל הפיניקי בעל[5].
התאריך המדויק בו השתלב פולחן אדוניס בתרבות היוונית עדיין שנוי במחלוקת. ההשפעה המשמעותית של תרבות המזרח הקרוב על הדת היוונית הקדומה בכלל, ועל פולחן אפרודיטה בפרט, מתוארכת למאה השמינית לפנה"ס, כאשר יוון הארכאית הייתה בשולי האימפריה האשורית החדשה.
בעיר אידליון, בסביבות המאה ה־8 לפנה"ס נבנה על האקרופוליס המזרחי מקדש שהוקדש ל"ואנאקס" (שמשמעות שמו "אדון", והוא היה בן הזוג של וַנַסַּה, ה"גבירה") מהפנתאון האטאו־קיפרי (הפנתאון של תושבי קפריסין הקדומים), שנחשב (לפחות במסאוריה) לאדון החיות, וזוהה עם אדוניס, כנראה בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית; מדובר במקדש הקדום ביותר לאדוניס, שגם המשיך לפעול עד התקופה הרומית.[6]
פסטיבל אדוניס
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדוניס היה דמות מרכזית בפולחן הנשים ביוון העתיקה. במסגרת פסטיבל בן יומיים, שכונה "הגנים של אדוניס", שתלו נשים, בשיא הקיץ, זרעי צמחים שונים בעציצים. לאחר מכן הן טיפסו על סולמות לגגות בתיהן, שם הניחו את הזרעים בחום השמש. זרעים אלו נבטו במהירות רבה בשל החום אך גם קמלו במהירות מאותה הסיבה – קמילה שסימלה את מותו בטרם עת של אדוניס.
בזמן שחיכו שהצמחים יקמלו, הנשים הבעירו קטורת לאדוניס והתאבלו בקול על מותו. ברגע בו הצמחים קמלו, הן קרעו את בגדיהן והכו על שדיהן במפגן צער ציבורי. אחר כך נשאו את "פסל דמות" (אנ') אדוניס יחד עם כל הצמחים הנבולים כמסע לוויה. הפסטיבל הסתיים בהשלכת פסל הדמות והצמחים לים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אדוניס, אלגיה על מותו של ג'ון קיטס, מאנגלית – יעקב אורלנד, תל אביב, 1976.
- מעין מזור, אלים, גיבורים ומיתוסים ביוון העתיקה, האוניברסיטה המשודרת – בהוצאת משרד הביטחון ומודן, 2014.
- West, M. L. (1997), The East Face of Helicon: West Asiatic Elements in Greek Poetry and Myth, Oxford, England: Clarendon Press (באנגלית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אדוניס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אדוניס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הגיית השם ביוונית: אדוניס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה הראשונה); בלטינית: אדוניס, במלעיל (ההטעמה בהברה השנייה).
- ^ Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 122
- ^ גיא דרשן, אחר המבול, מוסד ביאליק, עמ' 68
- ^ 1 2 West (1997) p. 530–531
- ^ West (1997) p. 57
- ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 59–60 doi: 10.1086/nea20361348
| אלים במיתולוגיה הכנענית | ||
|---|---|---|
| מפחרת האלים | אל • אשרה • בעל־הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד | 
|
| אתרים מקודשים | מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול | |
| ספרוּת | שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן | |
| פולחן | במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב | |