אידיאליזם בריטי
האידיאליזם הבריטי (באנגלית: British idealism) הייתה תנועה פילוסופית בריטית, שהייתה בעלת השפעה רבה בבריטניה מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. האידיאליזם הבריטי התפתח במידה רבה בהשפעת האידיאליזם הגרמנית, בייחוד בעקבות עמנואל קאנט וגאורג וילהלם פרידריך הגל. אידיאליסטים בריטים ביקשו להשתמש בתובנות מהפילוסופיות של קאנט והגל כדי ליצור אידיאליזם חדש לטיפול בסוגיות הדוחקות הרבות של התקופה הוויקטוריאנית. הם פתחו פילוסופיה פוליטית, תיאוריות של חירות וענישה, אך עסקו גם בלוגיקה, מטפיזיקה ופילוסופיה של הדת.[1]
בין הדמויות הבולטות בתנועה תומאס היל גרין ופרנסיס הרברט ברדלי באוניברסיטת אוקספורד וג'ון מקטאגרט באוניברסיטת קיימברידג'.[2]
סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בטרם התנועה התגבשה, תומאס קרלייל פעל רבות כדי להביא את האידיאליזם הגרמני לעולם דובר האנגלית.[3] עד תחילת שנות ה-60 לא היו תרגומים מדויקים של יצירותיו של הגל בבריטניה. עם זאת, מצב זה השתנה ב-1865 עם פרסום ספרו של ג'יימס האצ'יסון סטירלינג סודו של הגל (The Secret of Hegel).[4]
לצד ההשפעה מאידיאליזם גרמני, התנועה גם התהוותה כתגובת נגד אמפירציסטים ותועלתנים בריטים בהם ג'ון לוק, דייוויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, והנרי סידג'וויק. האידיאליזם הבריטי התאפיין בדרך כלל בכמה נטיות רחבות: אמונה במוחלט (מציאות אחת חובקת-כל שיצרה במובן מסוים מערכת קוהרנטית וכוללת הכל); הקצאת מקום גבוה ללוגיקה; וחוסר נכונות בסיסית לקבל דיכוטומיה בין מחשבה לאובייקט, מציאות המורכבת ממחשבה ואובייקט יחדיו באחדות קוהרנטית חזקה.
האידיאליזם הבריטי הושפע בייחוד מהגל לפחות בקווים כלליים, ואימץ חלקים מהטרמינולוגיה ומהדוקטרינות שלו. דוגמאות כוללות לא רק את המוחלט שהוזכר לעיל, אלא גם דוקטרינה על יחסים פנימיים, תאוריית קוהרנטיות של אמת, ותפיסה של אוניברסל קונקרטי. כמה פרשנים הצביעו גם על מעין מבנה דיאלקטי למשל בחלק מכתביו של פרנסיס הרברט ברדלי. האידיאליסט הבריטי ג'פרי רג'ינלד גילכריסט מור תואר כתלמיד עמוק של הגל, שהיה מחויב לתזה האונטולוגית המרכזית של הגל כל חייו.[5][6]
התנועה דעכה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה וההתנגדות לגרמניה, וכן בעקבות תגובת הנגד של הוגים כמו ג. א. מור וברטרנד ראסל, שהיו מאבות הפילוסופיה האנליטית שירשה את מקומה.[1][7]
אידיאליסטים בריטים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אדוארד קרד (1835–1908)
- תומאס היל גרין (1836–1882)
- פרנסיס הרברט ברדלי (1846–1924)
- ברנרד בוסאנקט (אנ') (1848–1923)
- דיוויד ג'ורג' ריצ'י (אנ') (1853–1903)
- ג'ון הנרי מיורהד (אנ') (1855–1940)
- אנדרו סת' (אנ') (1856–1931)
- ג'ון מקטאגרט (1866–1925)
- הרולד יואכים (אנ') (1868–1938)
- אלפרד אדוארד טיילור (אנ') (1869–1945)
- ר"ג קולינגווד (1889–1943)
- ג'פרי רג'ינלד גילכריסט מור (אנ') (1893–1979)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- W. J. Mander, British Idealism: A History, New York, Oxford Uiniversity Press, 2011.
- Tyler, Colin. "'All history is the history of thought': competing British idealist historiographies." British Journal for the History of Philosophy 28.3 (2020): 573-593; focus on T.H. Green, Edward Caird, and F.H. Bradley.
- Sorley, William Ritchie. 1920. A History of English Philosophy.
- An idiosyncratic account of English-language philosophy with an emphasis on idealism, later republished as A History of British Philosophy to 1900. online
- 'British Absolute Idealism: From Green to Bradley', in Jeremy Dunham, Iain Hamilton Grant and Sean Watson (eds), Idealism (Acumen, 2011).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 British Idealism, obo (באנגלית)
- ^ Paul Guyer, Rolf-Peter Horstmann, Idealism, Spring 2023, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2023
- ^ Jordan, Alexander (2019-09-20). "The Contribution of Thomas Carlyle to British Idealism, c. 1880–1930". Scottish Historical Review (באנגלית). 98: 439–468. doi:10.3366/shr.2019.0428.
- ^ William J. Mander, British Idealism: A History, Oxford University Press, 2011, pp. 17–18.
- ^ Weiss, Frederick (ביולי 1971), "Recent Work on Hegel", North American Philosophical Publications, 8 (3): 203–222
{{citation}}: (עזרה) - ^ Harris, Henry (2007), "Would Hegel Be A 'Hegelian' Today?", Cosmos and History: The Journal of Natural and Social Philosophy, 3 (2–3): 5–15
- ^ Griffin, Nicholas (2013). "Russell and Moore's Revolt against British Idealism", in The Oxford handbook of the history of analytic philosophy, edited by Michael Beaney. Oxford: Oxford University Press. pp. 383–406. ISBN 9780199238842.
.jpg)
