אין עד נעשה דיין

אין עד נעשה דיין
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת בבא בתרא, דף קי"ג, עמוד ב'
משנה תורה	הלכות עדות, פרק ה', הלכות ח'–ט'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן ז', סעיף ה'

אין עד נעשה דיין הוא כלל הלכתי האומר כי אדם שמעיד בבית דין על מעשה מסוים אינו יכול גם להיות דיין של אותו מעשה, ויש הסוברים שבדיני נפשות, אפילו כאשר האדם היה רק היה עד למעשה ולא העיד עליו, הוא נפסל מלהיות דיין.

כלל זה אינו מוחלט ומשמש רק במקרים מסוימים, אך במקרים אחרים הדיינים יכולים לדון על פי ראייתם מכוח הסברה ש"לא תהא שמיעה גדולה מראיה", כלומר אם הדיין יכול להוציא פסק דין על סמך שמיעה מעד אחר, כל שכן שיוכל לפסוק על סמך ראייתו הוא. כמו כן, בדברים שבהם הצורך בעדות הוא רק מדרבנן, כגון קיום שטרות, עד נעשה דיין.

מי נחשב עד

בשאלה מי נחשב עד שאינו יכול לדון נחלקו הרשב"ם ור"י. הרשב"ם סובר שעד בדין זה נחשב מי שראה את המעשה והתכוון להיות עד עליו, וכיוון שהתכוון כך לא יוכל להיות דיין על מעשה זה אפילו בקבלת עדות מפי עדים אחרים. אך ר"י סובר שעד שאינו יכול לדון יותר בדין זה זהו דווקא עד שהעיד בבי"ד על המעשה, אז אינו יכול לדון על פי עדותו, אלא על ידי עדות של עדים אחרים.

עדות בלילה

כשהעדים ראו את המעשה בלילה, כיוון שאינם יכולים להיות דיינים אז, כי אין דנים בלילה, 'נעשים' רואי המעשה כעדים ואינם יכולים לדון עוד את הדין הזה על סמך ראייתם, אלא על פי עדות של עדים אחרים.

טעמו

בטעם הדין ש"אין עד נעשה דיין" הובאו כמה אפשרויות בראשונים:

• נאמר (דברים, י"ט, י"ז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ודרשו חז"ל 'שני האנשים'- אלו העדים, 'לפני ה- אלו הדיינים. וא"כ צריך שיהיו גם דיינים וגם עדים.
• עד שמביע את דעתו על הדין הוא נראה כנוגע בעדותו, בין לזכות ובין לחובה, כיוון שנראה שצידודו לזכות הנתבע היא כדי שלא יביא עדים אחרים שיזימו אותו.
• כיוון שהדיין פוסק על סמך עדותו הוא לא ירצה לקבל עדות הזמה על עצמו, ואם כן עדות כזו נחשבת "עדות שאין אתה יכול להזימה" שהיא פסולה. אך יש שדחו את הטעם הזה, כיוון שאפשר בכל זאת לְהָזֵם אותם על ידי בית דין אחר.