סמיכת זקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן חסר מידע רב על הסמיכה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

בהלכה, סמיכת זקנים (נקראת גם סמיכת חכמים או פשוט סמיכה) היא מתן רשות של רב לתלמידו להיות דיין. רק אדם שנסמך בעצמו רשאי לסמוך אחרים, וכך נוצרת שלשלת של סומכים ונסמכים עד משה רבנו שסמך את יהושע בן נון. בדינים רבים, למשל דיני קנסות ודיני נפשות, רק דיין סמוך רשאי לדון. בתקופת האמוראים או תקופת הגאונים נפסקה שלשלת הסמיכה ולכן אין כיום דיינים סמוכים כלל. במהלך הדורות נעשו ניסיונות שונים לחדש את הסמיכה.

תולדות הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמיכה בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה (ספר דברים, פרק ל"ד, ספר במדבר, פרק כ"ז) מסופר שמשה סמך את יהושע ממשיכו. "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". יש הרואים בהאצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, המתוארת בספר במדבר פרק י"א, סמיכה של הזקנים. משה עצמו לא היה זקוק לסמיכה כי כוחו בא מאת הקב"ה, אך כאשר קרבו ימיו של משה למות, והוא ביקש מהקב"ה כי "יפקוד איש על העדה", הוא לימד אותו את דרך הסמיכה.

שלשלת הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נמשכה, לפי המסורת, שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".

רבי יהודה בן בבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה מתאפשרת המשכיות המסורת של עם ישראל, ואסרו על הסמיכה. רבי יהודה בן בבא, שידע את חשיבות הסמיכה להמשכיותו של עם ישראל, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס (מסכת סנהדרין י"ד):

"גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו..."

בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב ולא היו מחריבים ערים גדולות אלו:

"ישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים"

בין הזקנים שסמך היו רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אלעאי.

בשעת הסמיכה הבחינו בחיילי רומי הרודפים אחריהם, רבי יהודה בן בבא נדחק למעבר בין ההרים וחסם בגופו את הרומאים ואמר לתלמידיו לברוח, ובכך ניצלו תלמידיו המוסמכים. הרומאים דקרו אותו בשלוש מאות חניתות. קברו מצוי בפאתי שפרעם.

על שם האירוע קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".

הפסקת הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מקור מפורש הקובע מתי פסקה שלשלת הסמיכה. מקובל כי בסוף תקופת האמוראים לאחר אביי ורבא התבטלה הסמיכה בעקבות גזרות הרומאים נגד הסמיכה[1]. מאחר שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, לא היה אפשר לסמוך בבבל.

חלק מהחוקרים למדו מתשובת רב צמח בן פלטוי, גאון פומבדיתא בסוף המאה התשיעית, שבזמנו עוד דנו דיני קנסות וחבלות בארץ ישראל[2]; אך לדעת אחרים הלשון בתשובה מתייחסת לדין התלמוד, ולא למציאות שנהגה בזמנו[3]. כמו כן, במגילת אחימעץ מסופר על חכם בשם רבי אהרן שירד מארץ ישראל לחוץ לארץ ודן שם מספר דיני נפשות[4], אך יש המפקפקים בעדות זו[5].

מממצאים מסוימים ניתן ללמוד שעוד בשנת ד'תתנ"ד המשיכה הסמיכה במקומות מסוימים בארץ ישראל[6]. מנגד, באגרת ששלח ראש הגולה דניאל בן חסדאי, נכתב ש'ידוע וגלוי' שהסמיכה בארץ ישראל נפסקה עם פטירת ר' דניאל בן עזריה ראש ישיבת גאון יעקב, בשנת ד'תתכ"ב[7]. ולדעת הרב מנחם מנדל כשר, הסמיכה בארץ ישראל בזמן הגאונים לא הייתה ממש לדון דיני קנסות וכדומה, אלא רק לדמיון וזכר[8].

בתקופת הראשונים, כבר היה ידוע שאין דיינים סמוכים אף בארץ ישראל[9].

חידוש הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חידוש הסמיכה

הרמב"ם כתב שמסתבר לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה.

ב-1538 ניסו רבני העיר צפת ובראשם רבי יעקב בֵּירָב לחדש את הסמיכה. רבי יעקב בירב סמך ארבעה חכמים: את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי יוסף סאגיס ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק). גם שרשרת סמיכה זו לא נמשכה יותר משני דורות, עקב התנגדותו של רבי לוי (בן רבי יעקב) בן חביב (הרלב"ח) שהיה רבה של ירושלים. הוא נימק זאת בכך שאין תוקף הלכתי לסמיכה כזאת. את טענותיו ערך הרלב"ח בספר הנקרא קונטרס הסמיכה.[10]

רבי יוסף קארו שנסמך על ידי רבי יעקב בֵּירָב כנ"ל, כן המשיך את הסמיכה הזאת, בסומכו את רבי משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל, אך יש הסוברים לומר שחזר בזה, ורואים זאת מתוך שלא כתב זאת בשולחן ערוך שלו.

אופן הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינים הדורשים דיינים סמוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ן ספר הזכות גיטין לו.
  2. ^ "ואם טען אותו נחבל ואומר שלחוהו עמי, לזה שחבל בי, לארץ ישראל שדנין דיני קנסות וחבלות, משלחין אותו לארץ ישראל;" - מתוך "חמדה גנוזה" קכ', הובאה כאן.
  3. ^ אביגדור אופטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, עמ' 122-97; והביא שם תשובות מהן משתמע שאף בארץ ישראל לא דנו דיני קנסות בזמן הגאונים. כן כתב גם הרב מנחם מנדל כשר, סוד העיבור, עמ' 98.
  4. ^ מגילת אחימעץ, מפעל המילון ההיסטורי
  5. ^ ראו כאן. יש להעיר שעל פי ההלכה ניתן לדון דיני נפשות בחו"ל רק כאשר יש סנהדרין היושבת בלשכת הגזית.
  6. ^ ח.י. בורנשטיין, ‏משפט הסמיכה וקורותיה, באתר "דעת".
  7. ^ ראו כאן
  8. ^ סוד העיבור עמ' 100, וכעין מה שנכתב באגרות שמואל בן עלי: "ואם יאמר האומר כי ימים רבים לישראל בלא סמיכה בראותו האמור כי אין סמיכה בחוץ לארץ, יש לאל מליהם להשיבו ולהרגיעו כי האמור אין סמיכה בחוץ לארץ הני מילי לדון דיני קנסות, אבל לדיני הודאות והלוואות יש סמיכה". בדומה לזה רב שרירא גאון משתמש באגרתו במונח 'סמיכה' כדי לתאר מינוי גאונים ואבות בתי דין בבבל, על אף שאין סמיכה בחוץ לארץ.
  9. ^ תוספות מסכת קידושין, דף ס"ב, עמוד ב': "השתא ליכא מומחין, שהרי אין סמוכין"; פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ג': "סמיכת הזקנים הוא מינוי הדיינין... והקב"ה יעד שישובו"; תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם עמ' 21: "בזמן הסמיכה שנפסקה מכמה שנים"; השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה קנג: "ודבר גלוי הוא שהיום מכמה שנים בטלו סמוכין בארץ ישראל"; רא"ש בבא קמא פרק א סימן כ: "והאידנא דאין סמוכין בארץ ישראל"; ועוד. וראו גם בים של שלמה, בבא קמא, פרק א סימן מג: "מאחר שהרי"ף לא כתב רק (=אלא) מנהג שתי ישיבות... ולא הזכיר מה שילך עמו לדין בארץ ישראל, משמע דבזמן הגאונים כבר בטלה דין מומחין אפילו בארץ ישראל".
  10. ^ הקונטרס נדפס מחדש בשנת תשס"ה עם מבוא והערות, וזמין כאן באוצר החכמה (למנויים בלבד).