ערכאות של גויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערכאות של גויים (מכונים בקיצור גם ערכאות) הוא כינוי תלמודי והלכתי לבתי דין של גויים, (אף אם הם דנים לפי דיני ישראל), ולפי רוב הדעות גם לבתי דין יהודיים שדנים בהם שלא לפי המשפט העברי[1].

על פי ההלכה נדרש יהודי לברר את הסכסוכים והתביעות שיש לו בבית דין יהודי שדן על פי דיני התורה. חל איסור להתדיין בפני ערכאות של גויים ומי שעושה כן מכונה "מרים יד בתורת משה" וננקטות כלפיו סנקציות שונות[2]. ההלכה מתירה להתדיין בערכאות של גויים כאשר הצד שכנגד אינו מוכן לדן בבית יהודי, ובדרך כלל נדרש לכך אישור מבית דין תורני[3].

הדיון ההלכתי בסוגית מעמדם של בתי המשפט הישראלים, בהם יושבים שופטים יהודיים שאינם דנים על פי עקרונות דין התורה, מושפע רבות ממושג זה.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור להתדיין בערכאות נלמד במסכת גיטין[4]:

"היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק א'), לפניהם ולא לפני גויים, לפניהם ולא לפני הדיוטות"

אחת מעשרים וארבע העילות לנידוי היא המעיד עדות בערכאות של גויים כנגד ישראל חברו והוציא ממנו ממון שלא כדיני ישראל, שמנדים אותו עד שישלם"[5].

טעם האיסור נדרש מהפסוק: "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים" (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ל"א), שבשעה שישראל דן בבתי דין של גויים, הוא מעניק חשיבות לעולם המחשבתי של הגויים. מתוך כך אמרו במדרש תנאים (דברים טז) "כל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד עבודה זרה".

במקרה שהחל הליך משפטי בערכאות, והתובע רוצה לשוב ולדון על פי ההלכה משיקולי כדאיות, כתב הרמ"א[6] ש"אין נזקקין לו" כלומר בית דין לא ידון בנושא זה. זולת במקרים שיש ספק אם אכן הצדק עם הנתבע, יש לדון בבית הדין כדי להסיר חשש גזל[7].

חריגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם גוי גזל או רימה יהודי, והאפשרות היחידה של היהודי לקבל את כספו בחזרה היא באמצעות תביעה בבית דין של גויים, התירו לו לדון בערכאות של גויים "מפני שהוא כמציל מידם"[8].

כמו כן במקרה שבעל דין יהודי אינו מוכן לבוא ולדון בבית דין תורני, יכול התובע לקבל רשות מבית הדין לתבוע את בעל דינו בערכאות של גויים[9].

שטרות חוב ושטרות מכירה שנכתבו בערכאות של גויים מותרים בתנאים הבאים: כשהכסף ניתן בפני העדים, כשהשטר נכתב בבית הדין עצמו בפני שופט, וכשיעידו יהודים כי העדים החתומים בשטר והשופט שניהל את הדיון אינם ידועים בקבלת שוחד[10].

ערכאות שבסוריא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא (מסכת סנהדרין כג ע"א) מוזכר המונח "ערכאות שבסוריא" כמוסד משפטי המותר על פי ההלכה. רש"י (שם, ד"ה בערכאות שבסוריא) ביאר שמדובר בדיינים יהודים "לא היו בקיאין בדין תורה" ומכאן שעל פי ההלכה ניתן להקים ערכאות שיפוט של יהודים שלא ידונו על פי דין תורה.

המאירי כתב שערכאות שבסוריא כללו גם חקיקת חוקים:

בערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים.

בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין כג ע"א

אולם, החזון אי"ש טען שמדובר דווקא בערכאות משפטיות שאינן דנות על פי חוקים קבועים אלא על פי שיקול דעתם של השופטים, אולם, אם נקבעו חוקים הדבר חמור ונכלל באיסור להתדיין לפני הדיוטות:

ואף על גב דליכא ביניהם דיין שידין על פי משפטי התורה ומוכרחים להימנות בעל שכל מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה. ועל זה נאמר "אשר תשים לפניהם" - ולא לפני הדיוטות... ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה. משפטם גזלנותא ומרימים יד בתורת משה.

חזון אי"ש הלכות סנהדרין טו, ד

בעקבות הגמרא פסק הרמ"א שרק במקום בו אין דיינים כשרים ניתן להקים מוסד שיפוטי על סמך תקדים ערכאות שבסוריא:

ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של גויים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים. וכיוון שקיבלו עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפוסלן.

ואכן נתיבות המשפט פסק שבמקום בו יש תלמידי חכמים לא ניתן להקים "ערכאות שבסוריא":

והיינו במקום שאין בו לומדי תורה והמחו עליהם כדי שלא ילכו בערכאות כדלעיל סימן ח' [סעיף א']. אבל במקום שיש לומדי תורה אסור להעמיד דיין שאינו הגון ואפילו יחיד יכול למחות.

נתיבות המשפט חידושים סימן כב, ס"ק יג



בתי המשפט במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הדיון בשאלת מעמדה של מדינת ישראל בהלכה נדונה גם שאלת מעמדם של בתי המשפט של מדינת ישראל. בתי המשפט במדינת ישראל, אינם דנים על פי חוקי התורה, לא בפסקי הדין ולא בבחירת הרכב השופטים. אבל מצד שני רוב רובם של השופטים הם יהודים והאחריות השיפוטית אינה של גויים, כך שעמדה בפני הפוסקים השאלה, האם ניתן להישפט במערכת המשפט במדינת ישראל.

אנשי המשפט העברי[11] טענו שאין איסור להתדיין בפניהם כיוון שמעמדם כשל "ערכאות שבסוריא". אולם, לדעת רוב רובם של פוסקי ההלכה[12] בלא הבדלי מגזר או זרם הדבר אסור.

על פי דעת החזון איש הדבר אסור כיוון שבתי המשפט דנים על פי חוקי הכנסת ולא על פי שיקול דעתם. לדעתו זו של החזון האיש שותפים, לעיתים מטעמים אחרים. כך למשל אסר הרב יעקב אריאל לפנות לבתי המשפט מפני שאפשר לפנות לבתי הדין הרבניים:

יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים יודעי דת ודין, ובכל זאת מעדיף להישפט לפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה, נחשב למחרף ומגדף ולמרים יד בתורת משה, ואיסורו חילול השם מדאורייתא...

"המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין א, עמ' 327

בדין הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור לדון בערכאות של גויים מורכב משתי בעיות. א. שדיני הגויים אינם דיני התורה. 'משפטים בל ידעום'. ב. אפילו הם כדיני התורה יש איסור לדון אצל גויים, 'ואויבינו פלילים'. בנוסף לכל זה במסירת פושע לערכאות של גויים מצטרף טעם נוסף, שבמסירת ישראל בידי גויים יש יציאה מהאחווה ההדדית הראויה להיות בין עם ישראל, ויש לדון ולהעניש במקרה הצורך אך ורק בבית דין ישראל[13].

עם כל זה כשם שבמקרה הצורך שהתובע דורש לדון בערכאות, או כאשר הנתבע אינו מוכן לדון בבית ישראל מותר לדון בערכאות כדי שלא יאבד את ממונו, כן כאשר אי אפשר לדון את הדין הפלילי בבית דין ישראל וכן הוא המצב בדרך כלל, מותר למוסר את הפושעים לערכאות, ובלבד שאין חשש נפשות[14], וכן מורים רוב ככל גדולי הדיינים[15].

אולם יש פוסקים שכתבו[16] שכיון שבערכאות ידנו את הפושע ביותר מדינו הראוי לו בבית ישראל אסור למסור בידי גויים, ולמעשה מנהג בתי הדין בארץ ישראל להורות שיש למסור את הפושעים לערכאות[17].

הרמ"א[18] כתב שאפילו למניעת פושע שלא יזיק אין לפנות לגויים שיעזרהו, אך פוסקים רבים[19] נחלקו על הלכה זו וכתבו לשמנוע את הנזק מותר, גם הרמ"א עצמו כתב[20] שברשות בית דין מותר לתבוע אדם אלים לערכאות, ובזמן הזה כתב הרב סילמן[21]: "ואף שבעינן היתר מיוחד לכל פניה לערכאות, הרי בנושאים האלו כגון כל הטיפול בעולם הפשע הכולל גניבות סמים ורציחות, ניתנה רשות כללית לפנות לערכאות".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שו"ת יחווה דעת חלק ד', סימן ס"ה, בפסקה גם הלום.
  • גרשון גרמן, "מלך ישראל, ריבונות לדורות בראי ההלכה ומעמדם של חוקי הכנסת בעולמה של ההלכה", בני ברק 2003.
  • יעקב אריאל, "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", בתחומין א', עמ' 327.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסק של הרב עובדיה יוסף
  2. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ו, סעיף א'
  3. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ו, סעיף ב'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"ח, עמוד ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד
  6. ^ בהגהתו על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ו, סעיף ב' על פי פסיקת מהרי"ק
  7. ^ ספר נתיבות המשפט סימן כו ס"ק ב
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ד, עמוד א'
  9. ^ ארבעה טורים, חושן משפט, סימן כ"ו
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ז, הלכה א'
  11. ^ מנחם אלון, המשפט העברי (תשנ"ח) ג, עמ' 1606.
  12. ^ יצחק ברנד, ערכאות של גוים במדינת היהודים, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  13. ^ כן העלה בספר דינא דמלכותא פרק מג ח"א משו"ת הרשב"א ח"ב סימן רצ; בעל התרומות שער סב ס"ק ה; ועוד
  14. ^ שו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קנה
  15. ^ גאב"ד העדה החרדית הרב וויס בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן ט; הרב אלישיב קובץ תשובות ח"א סימן קצח; שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נב ס"ק ה; שבט הלוי ח"ב סימן נח; דבריהם הובאו ונידונו בהרחבה בספר דינא דמלכותא פרק מד ח"א
  16. ^ אגרות משה או"ח ח"ה סימן ט ס"ק יא; חו"מ ח"א סימן צב; שו"ת חלקת יעקב חו"מ סימן ה; דבריהם הובאו ונידונו בהרחבה בספר דינא דמלכותא פרק מד ח"א
  17. ^ הרב סילמן דרכי חושן ח"א עמוד רצה; הו"ד בספר דינא דמלכותא שם
  18. ^ שו"ע חו"מ סימן ד סעיף א
  19. ^ ראה בספר דינא דמלכותא פרק מד ח"ב
  20. ^ שו"ע חו"מ סימן כו סעיף ב
  21. ^ אב"ד בני ברק, דרכי חושן שם

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.