לדלג לתוכן

סימנים (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: עירבוב בין סימנים בממונות לסימנים באיסורים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: עירבוב בין סימנים בממונות לסימנים באיסורים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ארנק ייחודי, מהווה סימן

סימנים בהלכה הם אמצעי בירור במקום ספק. ניתן לסמוך לא רק על עדים, אלא גם על סימנים המוכיחים דבר מסוים.

במשנה שבמסכת בבא מציעא[1], נפסק כי ניתן להשיב אבידה לבעליה על פי סימנים. אם אדם בא ונותן סימנים המוכיחים שהחפץ שלו, מכיוון שלא יכול היה לדעת שהחפץ שלו לולי היה החפץ ברשותו לפני כן, ניתן להחזיר לו את האבדה.

מהתורה או מדברי חכמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הגמרא הסתפקו אם מדובר בדין מהתורה או מדין חכמים. השאלה היא בעצם האם ניתן לסמוך על כך גם באיסורים, כמו בהשבת גט לאישה על פי סימנים ובכך להתירה לנישואין, או שמא מדובר בדין התקף רק בהלכות אבידה ומציאה. האפשרות השנייה נסמכת על הסברא שכל אדם מסכים שכאשר תאבד לו אבדה, יחזירו אותה למי שייתן סימנים. שהרי לולי כן, לעולם לא יוכל הוא עצמו לתבוע את האבדה ממוצאה. מסקנת הגמרא היא אמרת רבא, שסימנים הם מהתורה ונדרשים מהפסוק ”עד דרוש אחיך אותו”, כלומר דרוש אם הוא אכן האובד או לא[2].

במסכת חולין ישנה מחלוקת האם פרד, בעל חיים הנוצר מכלאיים של חמור וסוס, מתייחס אחר אמו או גם אחר אביו הביולוגי. לפי הדעה כי הוא מתייחס רק אחר אמו, משתמע שאסור להנהיגו יחד עם מינו של אביו, מדין לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. ביד חכמים מקובלים סימנים כדי לבדוק האם אביו הביולוגי הוא חמור או סוס. בגופו: אם אוזניו ארוכות וזנבו קצר, סימן הוא כי אמו אתון; בקולו: אם קולו עבה סימן כי אמו אתון, ואם קולו צלול סימן כי אמו סוסה[3]. האמורא רבי אבא היה נוהג לסמוך על הסימנים כאשר היה לוקח פרד כדי להנהיג את עגלתו, והיה אומר לשמשו שיבדוק ששני הפרדים יהיו ממין אחד. גם מכאן מסיקה הגמרא כי סימנים הם מהתורה.

סימנים בדיני ממון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימנים אינם מועילים כדי להוציא ממון מחזקתו, אלא רק במקרים שבהם אין הפרה של חזקת ממון. לדוגמה: השבת אבדה או כאשר ידוע שאדם הפקיד אצל חבירו דבר מסוים, אלא שלא ידוע מה הוא, והוא בא ונותן את סימניו[4], או בשודא דדייני כדי שהדיין יפסוק כמו מי שהביא סימנים[5].

בהלכות השבת אבדה ישנם שלושה סוגי סימנים: סימנים גרועים, המזהים את החפץ באופן כללי כמו גדול או קטן או צבע מסוים; סימנים בינוניים, שרק מי שהכיר את החפץ מקרוב מכיר אותם; סימנים מובהקים, המעידים על הכרה מדוקדקת של החפץ. בעוד שהבינוני והמובהק מועילים להשבת אבדה, סימן גרוע לא מאפשר להשיב את האבדה אפילו אם הטוען לבעלות מביא מספר סימנים גרועים[6].

סימנים בחיוב מיתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לטביעת עין, אין להרוג אדם על סמך סימנים. למשל, אם באו שני עדים והעידו שפלוני העיד על פי סימנים בגופו, אין הוא מחויב מיתה על סמך עדות כזו[7].

במסכת בבא מציעא נפסק כי ניתן להתיר אישה לנישואין כאשר מוצאים גט ברחוב והיא נותנת את סימניו. עם זאת, בעלי התוספות מבהירים כי אם תזנה האשה עם גבר זה לאחר שנישאה לגבר שני, בעוד שהבעל הראשון כבר מת, לא ניתן להרוג אותה ואת הבועל על סמך סימני הגט, שכן אין סימנים בירור גמור עד שניתן להרוג על פיו אדם[8].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ז, עמוד א'.
  2. ^ ”וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי” (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ח, עמוד א').
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ע"ט, עמוד א'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ה, עמוד ב' על פי ביאור הרמב"ן בשיטת הרי"ף, והריטב"א, מובאים בשיטה מקובצת
  5. ^ כך ביאור הרמב"ם בגמרא שם על פי ציון העין משפט שם.
  6. ^ הרב מיכאל ויגודה, השבת אבדה, עמ' 41, בתוך סדרת חוק לישראל, הוצאת משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, ירושלים תשנ"ב.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ו, עמוד א'.
  8. ^ שם.