עדים זוממים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עדים זוממים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ט, ט"ז-כ"א
משנה מסכת מכות, פרק א'
תלמוד בבלי מסכת מכות, "כיצד העדים"
תלמוד ירושלמי מסכת מכות, פרק א'
משנה תורה הלכות עדות, פרקים י"ח-כ"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"פ
ספר החינוך, מצווה תקכ"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שכלל לא היו במקום או בזמן האירוע עליו העידו. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להעשות לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.[א]

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.[ב]

מקור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בתורה לדין עד זומם הוא בספר דברים:

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'; לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה, בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.

דיני עדים זוממים נידונים בהרחבה במשנה ובתלמוד בפרק ראשון של מסכת מכות.

דינם של העדים הזוממים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לעונש שהעדים הזוממים מקבלים, נפסלים הם אף להעיד משעת אמירת עדותם בבית הדין, שכן הם מוחזקים כעדים המועדים לשקר. בדין זה נחלקו אביי ורבא בתלמוד: "עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל. רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל". אביי סבור כי עד זה מתברר כשקרן עוד מלכתחילה, ולכן כל העדויות שהעיד מאז עדות השקר ההיא - פסולות, ואילו רבא סבור כי רק מהשעה שבה הגיעו העדים המזימים, והבהירו לנו שהוא שקרן - רק מאז הוא נפסל.[1] אביי ורבא, על אתר, הסבירו את עמדתם: רבא טען כי עד זומם הוא חידוש של התורה, ומכיוון שכך: "אין לך בו אלא חידושו"; משמע - איננו מסיקים מסקנות אישיות מכך שהתורה חידשה שהעדות הראשונה נפסלת, אלא מבצעים רק מה שהתורה אמרה, דהיינו - פוסלים את העדות הספציפית שהוזמה, וכן פוסלים את העדויות שלהם מכאן והלאה. מחלוקת זו של אביי ורבא היא אחת משש המחלוקות הנודעות, בהן נפסקה הלכה כאביי נגד רבא: יע"ל קג"ם.

טעמו של רבא בא לידי ביטוי בפירוש הרמב"ן על התורה, שכתב על פרשה זו שעדים זוממים הם חידוש שלולי היה מפורש בתורה לא היינו למדים אותו מסברא ('חידוש הוא שחידשה התורה'), שכן שני העדים המזימים עומדים כנגד שני העדים הראשונים, ונוצר מצב שבו שני זוגות עדים מעידים שתי עדויות סותרות - ובכל אופן מקבלים דווקא את שני העדים האחרונים.[2] חידוש זה אף מרחיק לכת, לפי גישה זו, וגם כמות בלתי מוגבלת של עדים המעידים על אותו דבר ("מאה כיתי עדים") יכולים להפוך להיות עדים זוממים, ולהיהרג על פי עדות של שניים בלבד.

טעמו של אביי אינו מוסבר בתלמוד, ובקרב כמה מהראשונים מקובל להסביר את עמדתו באופן הבא: עמדת רבא גורסת כי דין עדים זוממים הוא חידוש, מכיוון שמדוע לנו להאמין לזוג העדים השני יותר מלזוג הראשון?! אך אביי גורס, אולי, כי זוהי הבנה מוטעית, שכן בניגוד להכחשה בין שני זוגות של עדים, בהזמה שני זוגות העדים אינם מעידים האחד נגד השני, אלא אחד אודות השני; הזוג הראשון אינו מעיד על עצמו שהוא היה במקום פלוני בשעת העדות, כי הרי אדם אינו יכול להעיד על עצמו. אלא הזוג הראשון מעיד על מעשהו של הנאשם, וממילא בית דין מניחים כי הם אכן היו שם כדי לראות זאת. לעומת זאת הזוג השני של העדים מעיד על גופם של העדים הראשונים, ומכיוון שכך לא נוצר פה עימות בין שני הזוגות, וזוג העדים הראשון הופך לאובייקט של העדות השנייה. ובהלכות עדות מושא העדות ("בעל דבר") אינו יכול להעיד על עצמו.[3]

בניגוד לשיטות ראשונים אלה הקובעות טעם הגיוני-משפטי בדעת אביי, פסק הרמב"ם הלכה למעשה כי דין עדים זוממים הוא גזרת הכתוב,[4] וזאת על אף שההלכה נפסקה - עוד בתלמוד - כשיטת אביי; משמע הרמב"ם סבור כי גם לפי אביי מדובר בגזרת הכתוב.

חריגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדים זוממים נענשים באותו העונש שהיה נגזר על מי שהעידו כנגדו, אילמלא הוזמו, למעט מקרים מסוימים שבהם אין מקיימים בהם את דין 'כאשר זמם':

הנענשים בעונש מלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאשר אם נקיים 'כאשר זמם' נפגע גם בצאצאיו של העד הזומם - כגון כהן המעיד על חבירו (וממילא גם על צאצאיו), שהוא חלל, ופסול לכהונה, ואם נקיים 'כאשר זמם' - גם צאצאיו של העד הזומם יפגעו כיוון שיהפכו לחללים וכתוב "ועשיתם לו" לו ולא לזרעו.
  • כאשר העיד שאדם הרג בשוגג, והוא חייב גלות.
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב בתשלומי 'כופר' כפיצוי על כך ששורו הרג אדם
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב להימכר כעבד עברי בשל גניבה שאין לו את הכסף כדי להשיבה

עונשים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאשר העיד ששור של אדם הרג אדם אחר. לפי הרמב"ם גם במקרה הזה העדים הזוממים לוקים, ולפי הרמב"ן במקרה הזה העדים הזוממים אינם לוקים.
  • כאשר העיד על אדם עני שגנב ואין לו כסף לשלם את ערך הגניבה ועליו להמכר בתור עבד עברי, העד לא נמכר לעבד עברי אלא משלם לנידון את מה שהעיד עליו.
  • כאשר העיד על אדם שנאף עם בת כהן, ונגזר דינו למיתת חנק ודין הנואפת למיתת שריפה, העד נידון בחנק ולא בשריפה.
  • כאשר אי אפשר לקיים 'כאשר זמם' בצורה מלאה אלא חלקית.

כאשר פסק הדין בוצע ואחר כך הוזמו העדים, אין מקיימים בהם 'כאשר זמם' והם גם אינם לוקים.

במקרים בהם על העדים הזוממים לשלם סכום כסף, סכום הכסף מתחלק ביניהם, אולם אם העידו על אדם שחייב מלקות, אין מחלקים את 39 המלקות ביניהם, אלא כל עד לוקה 39 מלקות.

"כאשר 'זמם' ולא כאשר 'עשה' "[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי מיוחד נאמר בדין זה, שכאשר גזר הדין התבצע כבר - אין מענישים את העד.[5] לדעת הרמב"ם הדברים אמורים לגבי עונש מוות דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב ממוני העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין.[6] גם כאשר גזר הדין לא ניתן עדיין בעקבות עדותם של העדים הזוממים - אין הם נהרגים.[7] לעומת זאת לדעת הריטב"א גם בממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא יענשו.[8]לדעת בעלי התוספות, בממון יענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא יענשו.[9]

ענישת עדים זוממים לאחר שהתבצע גזר הדין
השיטה מיתה מלקות ממון
ריטב"א אינם נהרגים אינם לוקים אינם משלמים
תוספות אינם נהרגים אינם לוקים משלמים
רמב"ם אינם נהרגים לוקים משלמים

מקרים נוספים בהם לא חלים דיני הזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העדים נכנסים להגדרה של 'עדים זוממים' רק בהזמה ("עמנו הייתם"), ולא בכל סוג של הכחשה (כמו "בא הרוג ברגליו" שזה ודאי מראה שהעדים שיקרו אך אין זו הזמה אלא הכחשה).
  • אם לא כל כת העדים הוזמה, אלא רק חלקה, העדות נפסלת (אפילו נשארו שני עדים שלא הוזמו), שכן "עדות שבטלה מקצתה - בטלה כולה", אבל אין אף לאחד מהעדים דין עד זומם, עד שיוזמו כל העדים בכת.[10]
  • כמו כן, אם התגלו העדים כשקרנים מסיבה אחרת (הדוגמה הקלאסית לכך היא: "בא הרוג ברגליו" - האדם שעליו מעידים שנרצח, לכאורה, בא לפנינו בעצמו), אין הם נקראים זוממים אלא שקרנים בלבד, ואינם נידונים כעדים זוממים.

עדות שאי אתה יכול להזימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפועל יוצא מדין עדים זוממים במשפט העברי מקובל העיקרון כי עדות שאינה ניתנת להזמה אינה מתקבלת בבית דין. עדות כזאת שלא ניתן להזימה תיתכן בשני אופנים:

  1. שהעדים אינם מעידים על מקום וזמן בו התרחש המעשה, ומשכך לא ניתן להעיד נגדם "עמנו הייתם במקום אחר". וסיבה זו היא חלק מההיגיון שעומד בבסיס דיני דרישה וחקירה, שדורשים מהעדים לדעת את הזמן והמקום בו התרחש המעשה.
  2. כאשר יש עדים זוממים שהעידו על אדם שהעונש המיועד לו אינו יכול להיות מבוצע בהם עצמם; לדוגמה - העידו על אדם שהוא טרפה שרצח אחר; העדים הללו בעצם זוממים להרוג אדם שהוא בן מוות ובלאו הכי ימות, מה שאין כן העדים שאינם בני מוות. דין זה מוזכר בלשון התלמוד 'בני קטלא'.[11]
  3. יוצא מן הכלל דין 'זוממי בת כהן ובועלה' אשר נשתנו במקצת מדין הזמה שהרי מתקיים בהם עונש מיתה של 'נפש תחת נפש' אלא שמקבלים סוג מיתה אחר שהוא בחנק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד הנשקה, "עדים זוממים: לפתרונה של חידה עתיקה (בעקבות ספרי זוטא דברים)", תרביץ עב (תשס"ג), עמ' 345–387.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך במקרה של "זוממי בת כהן ובועלה"; ראו בהמשך.
  2. ^ יש שקשרו בין עקרון זה לבין עקרון ההפרכה של פופר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ב, עמוד ב'
  2. ^ הרמב"ן בפירושו לספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ט.
  3. ^ רב ניסים גאון, תשובות הגאונים, אסף, תש"ב; פירוש הרמב"ן על התורה, ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח (הרמב"ן לכאורה סותר את עצמו בפירושו בפסוק שלאחר מכן); ארבעה טורים, חלק חושן משפט, ל"ח; ספר החינוך, מצווה תקכ"ד.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ג'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', ב'.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק כ', הלכה ב'.
  7. ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה ו'.
  8. ^ חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  9. ^ תוספות למסכת בבא קמא, דף ד', עמוד ב' דיבור המתחיל "ועדים זוממין".
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  11. ^ על פי: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ח, עמוד א'.