טוען וחוזר וטוען

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במשפט העברי טוען וחוזר וטוען הוא מושג משפטי כאשר שני אנשים באים לפני בית הדין, ה"טוען" (תובע) וה"נטען" (נתבע), ואחד מבעלי הדינים שינה את טענתו.

דוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה שמובאת בתלמוד[1] היא בשני אנשים שבאו לפני בית הדין אודות קרקע שהייתה מוטלת בספק בין שניהם, כאשר שניהם טוענים שהקרקע היא שלהם, בירושה מאבותיהם. לאחד מהם היו עדים שהקרקע שלו מאז מעולם, ולשני היו עדי חזקת קרקעות שאכל את פירות הקרקע במשך שלוש שנים. רבה, ראש בית הדין רצה להכריע כדעתו של מי שהחזיק בקרקע, בטענת מיגו, ולהסביר את דבריו באופן שלא יסתרו את העדים האחרים (ולומר שכוונתו הייתה שמוחזק הוא בקרקע כאילו הייתה לו בירושה, למרות שקנאה מבעל הדין השני שהעדים מעידים שהיא שלו[2].) אך אביי דחה את דבריו בטענה שאין אומרים כלל מיגו במקום עדים[3]. כאשר ראה בעל הדין שהוא מפסיד בדין, הוא חזר וטען כי אכן זו היא כוונתו: אמנם קנה הוא את הקרקע מחבירו, ומה שטען "שלא אבותי" כוונתו הייתה שמוחזק הוא בקרקע בשופי ללא כל ערעור וספק כאילו הייתה של אבותיו.

ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה כזה נחלקו החכמים: חכמי ישיבת נהרדעא פסקו שאין בעל הדין יכול לחזור ולסתור את דבריו הראשונים, במקרה שנראה שהדין נוטה לחובתו[4], שכן נראה הדבר שהטענות האחרונות שקריות שהרי הוא עצמו סתר אותם, והוא חוזר בו רק מפני שגילה שיפסיד בטענה הראשונה[5]. ועולא חולק על כך וסבור שיכול הוא לחזור ולטעון, בין חכמי דעה זו נמנה אמימר שמדגיש כי למרות שהוא מחכמי נהרדעא הוא סבור ש"טוען וחוזר וטוען". וכן נפסקה ההלכה, שהרי אמימר שגם הוא נמנה עם זקני חכמי נהרדעא סבור כטענה זו[6]. - עם זאת, יכול הוא לטעון טענות שלא עלו על דעתו מקודם לכן, אם לא סתר אותן[7], או במקרה שהדין אינו נוטה לחובתו[4]. ויש ראשונים[8] החלוקים גם על כך, וסוברים שלא ניתן כלל להוסיף טענות מתחילת הדין, כל עוד שאינם מהווים פירוש מובן בטענה הראשונה (כמו "של אבותי - שלקחוה מאבותיך"), וטעמם הוא מכיוון שסבורים שדין זה של "אינו טוען וחוזר וטוען" הוא דין בהלכות טוען ונטען, שלפיו לא ניתן לחזור ולהוסיף טענות חדשות לאחר שכבר התחיל בית הדין לדון בטענות הראשונות וקיבל אותן כטענות היחידות של הטוען[9].

עם זאת, מודים כל החכמים, כי הטענה השנייה יכול להתקבל בבית דין רק אם אינה סותרת כליל את הטענות הראשונות, ולכן אם טען למשל בפירוש "של אבותי ולא של אבותיך", לא יכול הוא לחזור בו ולטעון "של אבותי שלקחוה מאבותיך"[10], שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים. כמו כן, כל טענה שרוצה לחזור בו ולטעון אותה, צריכה להתאים עם הטענה הראשונה על ידי אמתלא - הסבר הגיוני כדי שטענותיו הראשונות לא יסתרו אותה[4].

בתלמוד מובא כי אם טען מחוץ לבית דין טענות שונות מאלו שטען בבית הדין, אין בעיה בכך שחוזר בו בבית הדין, שכן כך הוא דרכו של אדם חכם, שאינו מגלה את טענותיו מחוץ לבית הדין, כדי שבעל דינו לא יכין ראיות ניצחות לטענותיו. במקרה שהוא טען מחוץ לבית דין טענות הסותרות את הטענות הראשונות, נחלקו הראשונים: יש שסוברים שאפילו טענות כאלו אינן בעיתיות כלל[4], ויש שטענו שבמקרה כזה הודאת בעל דין כמאה עדים ושוב אינו יכול לחזור בו[11].

אם יצא מבית הדין באמצע הדין וחזר וטען טענות סותרות אין הוא נאמן יותר לטעון טענות אחרות, כי יש לחשוש שמא מחוץ לבית הדין למדו אותו לטעון טענות אלו.

השלכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריטב"א מסיק על פי גמרא זו, שבו רואים כי אם אדם יוצא מחוץ לבית הדין חוששים שמא למדוהו לטעון שקר, כי אין לבית הדין להתיר לטוען לטעון עבורו את הטענות, שמא ילמדו לשקר, אך מסייג את דבריו במילים "והכל לפי ראות עיני הדינים".

פסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהמקרים שבאו לפני בית דין בישראל הוא בדיון בין רופא למנותח. המנותח טען שאינו חייב תשלום עבור הניתוח בטענתו הראשונה - לא דיברו כלל אודות תשלום הניתוח עצמו אלא רק אודות הוצאות חדר הניתוח והתחבושות, לאחר מכן שב וטען שאמנם דיברו אודות תשלום ונאמר לו כי לא יצטרך לשלם עבור הניתוח. לעומת זאת טען הרופא שלא אמר מעולם למנותח שפטור מלשלם עבור הניתוח, אלא הסכים לנתח אותו תמורת תשלום ביטוח משלים - שבדיעבד התברר שלא היה קיים, מלבד זאת המנותח הטעה אותו בטענה שהוא עני למרות שהתברר שהוא לא עני כלל ועיקר. בית הדין הסתפק האם מכיוון מדובר ב"טוען וחוזר וטוען", שהרי חזר בו לפני שבאו העדים אך מצד שני לא הסביר את טענתו הראשונה ב"אמתלא" אלא חזר בו, ושאלה זו תלויה ועומדת בראשונים האם יכול הוא לחזור מדבריו באופן כזה[12].

במקרה אחר, כאשר בעל רשם את שם דירתו על שם אשתו בתנאי שרישום זה יהא תקף כל עוד חיים חיים משותפים שלא יתקלקל מחמת האשה, טען הבעל כי האשה "אשמה" בקלקול חייהם בכל שהיא עקרה, לאחר תום הדיונים "נזכר" הבעל לטעון טענה נוספת - שהאשה חולה במחלת הנפילה. בית הדין נטה לדחות את הטענה מכוח "טוען וחוזר וטוען"[13].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"א, עמוד א'.
  2. ^ על פי הסבר הרמב"ן והרשב"א על מסכת בבא בתרא לא א.
  3. ^ על פי הסברו של רבי נחום פרצוביץ, חידושי רבי נחום על מסכת בבא בתרא לא א.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 יד רמ"ה שם.
  5. ^ על פי חידושי המאירי לבבא בתרא לא א, יד רמ"ה שם.
  6. ^ הר"ן שם.
  7. ^ המאירי בשם הרי"ף שם.
  8. ^ שו"ת הרי"ף סימן קמ"ט, שו"ת הר"מ סימן ש"ב.
  9. ^ הרב משה שמואל שפירא, קונטרס הביאורים על בבא בתרא סימן י"ט.
  10. ^ גמרא בבא בתרא לא א
  11. ^ עליות דרבינו יונה בבא בתרא לא א, שיטה מקובצת בשם המאירי בסנהדרין פרק זה בורר בשם הגאונים.
  12. ^ פסק דין בבית דין ירושלים לדיני ממונות וליוחסין פםק 323 סג].
  13. ^ אוסף פסקי דין חלק י"ב עמ' 225.