עביד איניש דינא לנפשיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.

אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

עביד איניש דינא לנפשיה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'
משנה תורה ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה י"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בהלכה ובמשפט העברי, נדונה שאלת הסמכות לעשיית דין עצמית, כלומר שאלת זכותו של אדם ליטול את החוק לידיו ולהשתמש בכוח כדי לשמור על זכויותיו הממוניות והמשפטיות מבלי לפנות לבית הדין, שהוא הגוף הממונה על עשיית הצדק ועל שמירת החוק. בתלמוד ובפוסקים מכונה המושג עביד איניש דינא לנפשיהארמית: עושה אדם דין לעצמו).

ככלל, המגמה במשפט העברי היא התנגדות לעשיית דין עצמית, ועשיית הדין היא תפקידו של בית הדין. הדגשת מגמה מגמה זו עולה מתוך דוגמאות רבות בתורה: על "גואל הדם" נאסר להרוג את הרוצח עד שיועמד "לפני העדה למשפט" (במדבר, ל"ה, י"ב); הוריו של בן סורר ומורה נדרשים להביאו "אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים, כ"א, י"ט) ולא להענישו בעצמם; גם כאשר הופקד פיקדון והשומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו, הבעלים-המפקיד נדרש לפנות לבית הדין (שמות, כ"ב, ז').[1] למרות זאת, חז"ל וההלכה מכירה במקרים מסוימים בזכותו של האדם לעשות את דינו בעצמו, וישנה מחלוקת על היקף הזכות הזו.

הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה מתחלקת לשני יישומים מרכזיים: "במקום דאיכא פסידא" – כשיש הפסד מיידי, ו"במקום דליכא פסידא" – כשאין הפסד מיידי וניתן להמתין להכרעת-דין. התלמוד קובע כי במקום שיש הפסד, קיימת הסכמה כי מותר לאדם לעשות דין לעצמו; לדוגמה, אדם שמילא את חצר חברו בכדים, רשאי חברו לשבור אותם כדי לצאת ולהיכנס לחצרו שלו. לעומת זאת במקרה בו אין הפסד מיידי, נחלקו רב יהודה ורב נחמן: לשיטתו של רב נחמן, אף במקרה בו אין הפסד מיידי – אדם עושה דין לעצמו.[2]

הרמב"ם פוסק להלכה כשיטתו של רב נחמן, וכותב: ”יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה - אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו – אין סותרין את דינו” (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק ב', י"ב).

לעיתים עשיית דין עצמאית מחליפה חוסר-אונים של מערכת אכיפת ההלכה. דוגמה לכך היא פסק ההלכה של הרא"ש, הקובע שאף על פי שבימינו אין דנים דיני קנסות – כגון גנב שאמור לשלם את כפל גנבתו ובימינו ישלם רק את הקרן, אך אם הבעלים לקח בכוח מידי הפושע את הקנס המגיע לו – אין מוציאים מידו.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א – דין דיין ודיון (תשס"ב), עמוד 164.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ז, עמוד ב'.
  3. ^ פסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא,פרק א' סימן כ'.
First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.