טענו חיטין והודה לו בשעורין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טענו חיטין, והודה לו בשעורין הוא שמה של סוגיה במסכת שבועות העוסקת בדיני מודה במקצת, מסגרתה נדון האם גם כאשר אדם נתבע שחייב חיטים והוא מודה שחייב שעורים נחשב הדבר כהודאה במקצת.

"טענו חיטים והודה לו בשעורים" הפך למטבע לשון, שמשמעותו המושאלת היא "השיב תשובה לא לעניין", "ענה שלא ממין הטענה".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרה של טענו חיטים והודה לו בשעורים מובא הן לגבי שאלת חיוב שבועה מדין מודה במקצת, והן לעניין חיוב ממון מדין הודאת בעל דין.

חיוב שבועה- מדין תורה, מי שנתבע על ידי חברו, על חוב ממוני, שכביכול הוא חייב לו, והנתבע כופר בכל החוב, אם אין לו לתובע כל הוכחה לקיומו של החוב, הנתבע פטור, מדין 'חזקה שאין אדם מעיז פניו, כנגד בעל חובו'. לעומת זאת, מודה במקצת, הוא אדם הנתבע על ידי חברו, בנוגע לחוב ממוני שלטענת התובע הוא חייב לו, והוא טוען שאינו חייב את מלוא סכום החוב, אך מודה שחייב חלק מן הסכום, במקרה זו חייב שבועה מהתורה שאכן אינו חייב יותר ממה שהודה.

המשנה במסכת שבועות, דנה במקרה שאדם תובע את חברו כי הוא חייב לו חפץ מסוים, וחברו מודה שאכן חייב לו, אך חפץ אחר ממה שנתבע, וכך לשון המשנה: "טענו חיטים, והודה לו בשעורים"[1].

במשנה נחלקו תנאים האם מקרה זה נכנס תחת ההגדרה של 'מודה במקצת' ומתחייב שבועה או לא. לדעת חכמים, וכך נפסק להלכה, הנתבע נחשב כ'כופר הכל' פטור מן השבועה.

חיוב ממון- על אף שהודה הנתבע שחייב שעורים, והודאת בעל דין מחייבת ממון, הגמרא אומרת שהנתבע פטור מלשלם גם על השעורים[2]. נחלקו ראשונים בטעם הדבר: לדעת רש"י הטעם הוא, שמאחר והתובע תבע רק חיטים ולא שעורים, הדבר מוכיח שהוא מחל לנתבע עליהם. כעין זה כתב ההרמב"ם[3], הרא"ש[4] סבר שבכך שהתובע לא תבע 'שעורים' משמש הדבר כהודאת בעל דין נגדית, שאין הנתבע חייב לו שעורים.

טעם נוסף כתב הראב"ד שבמקרה שאדם הודה מעצמו על דבר שלא נתבע, לא נאמר הכלל 'הודאת בעל דין', ואנו מפרשים את הודאתו כאמירה שנאמרה שלא ברצינות ('משטה הייתי בך').

שימוש כביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי היהדות שלאחר התלמוד, השתמשו בביטוי ההלכתי "טענו בחיטין", בהשאלה, על מנת להביע פליאה, או אף לעג, על תשובה שאינה עונה לשאלה שנשאלה.

רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים", תמה על תשובת כָּלֵב למרגלים וכך הוא כותב: "וקשה מאי הוי דאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה הא מרגלים לא אכחשו האי ומחזי טענת כלב עם טענתייהו כעין טענו חיטים והודה לו בשעורים"[5]. כלומר: המרגלים הרי טענו בדבר גבורתם של תושבי הארץ, וקשה מדוע משיב כלב על טוּבָה של הארץ, הרי זאת תשובה שלא ממין הטענה, וכאן משתמש בהשאלה בביטוי "טענו חיטים והודה לו בשעורים".

ביידיש, מתוך הומור, הביאו את הביטוי לידי קיצוניות נוספת: "טענו בחיטין, והודה לו בלאקשען" כלומר באטריות.[6]

פרפרזה נפוצה על ביטוי זה להמחיש את חוסר הקשר בין הנושא לנשוא, גורסת כך: "טענו חיטים והודו לזכר קדשו".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ו', משנה ג'
  2. ^ ב"ק לה ב
  3. ^ טוען ונטען ג
  4. ^ יש שסוברים שהרא"ש סבר כרש"י אבל זו ההבנה הפשוטה של הרא"ש
  5. ^ נמסר לרבי יוסף קארו, ‏מגיד מישרים, מהדורת וילנא, ה'תר"ם, פרשת שלח לך, עמוד ל"ח, באתר HebrewBooks
  6. ^ חיים שלמה סמט, ‏השפעת ספרותנו העתיקה על פתגמי העם - חלק א, מהדורת ורשה, ה'תרצ"ה, עמוד 147, באתר HebrewBooks