איסור הלבנת פנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור הלבנת פנים
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, י"ט, י"ז
משנה תורה הלכות דעות, פרק ו', הלכה ח'
שולחן ערוך חושן משפט, סימן ת"כ, סעיפים ל"ד-מ'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ש"ג
ספר החינוך, מצווה ר"מ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איסור הלבנת פנים הוא מצוות לא תעשה מהתורה האוסרת להכלים פני אדם מישראל.

המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור הלבנת פנים לא כתוב כמצווה מפורשת בתורה, אלא נזכר אגב מצוות תוכחה:"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא." (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ז) על הפסוק אמרו חז"ל: "יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא."[1] למרות מצוות התוכחה המוטלת על האדם, עליו להוכיח את חבירו בדרך "שלא ישא עליו חטא", דהיינו שלא לביישו[2]. אם במצב של מצווה על האדם להוכיח את חבירו בנועם, על אחת כמה וכמה שלא במקום מצווה[3].

חומרת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבדרך כלל אדם העובר על איסור תורה מתחייב במלקות, המבייש אינו לוקה מפני הכלל "לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו"[4]. ולמרות זאת, זהו איסור גדול. ואומרת על כך המשנה בפרקי אבות:

רבי אלעזר המודעי אומר... והמלבין פני חברו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא!

רבי חנינא אומר על כך: "כל היורדין לגיהנם- עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין. ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו"[5] . אבל אם חזר בתשובה הרי הוא מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה[6]. וכך גם אומרת הגמרא שם: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". בהמשך הגמרא מוסבר שפני המתבייש מלבינים ולכן נקרא מלבין פני חברו ברבים[7]. ממעשה תמר שלא ביישה את יהודה ולא אמרה שהוא זה ששכב עמה, לומדת הגמרא ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"[8]. כך אמר גם יוסף "הוציאו כל איש מעלי"[9] והסתכן שאחיו יהרגוהו ובלבד שלא יבייש את אחיו בפני המצריים[10]. הגמרא במסכת סנהדרין[11] מספרת על חכמים שהיו אומרים שחטאו בחטא שאחרים עשו כדי שלא לבייש את מי שעשה את המעשה.

הנהגות ותקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפאת חומרת המעשה, הספרות היהודית מלאה בהנהגות שעל האדם ליישם כדי שלא יגיע להלבנת פנים. ולכן אמרו: "אל לאדם להסתכל בפני הסועד"[12] דהיינו שלא להסתכל בפניו או בצלחת אדם כשאוכל כדי שלא לביישו. אדם שהלווה כסף לחברו ויודע שהלווה אינו יכול לפרוע את ההלוואה- אסור לו לעבור לידו, אפילו בלי לתבוע את החוב, בשביל לא להיות לו כנושה, אך גם מחמת שיעליב אותו[13]. וכן אמרו שלא לשאול את הרב בנושא שונה מהנושא שהוא מלמד כרגע, כדי שלא לביישו אם לא ידע לענות[14].

חוץ מהנהגות פרטיות, גם בציבור נתקבלו הנהגות שונות כדי שלא יבואו להלבנת פנים. כך למשל, בנות ירושלים שהיו יוצאות בט"ו באב לכרמים היו יוצאות כולן בבגדים שאולים שלא לבייש את מי שאיו לה[15]; המת מולבש בבגד פשוט שלא לבייש את העניים[16]; גם למי שידע לקרוא היו מקריאים את פרשת ביכורים, כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא[17]. מטעם דומה נהגו שהחתן אינו מברך את ברכת האירוסין בעצמו.

יש שמונים את המצווה כמצוות לא תעשה במניין המצוות[18], ויש שמונים את האיסור כחלק מלאו של אונאת דברים[19]. יש האומרים שאיסור הלבנת פנים אינו מפורש בתורה[20].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרא, קדושים, ב
  2. ^ רש"י על הפסוק
  3. ^ סמ"ג לאוין ו
  4. ^ ורבי יהודה חולק בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ג', עמוד א') על דין זה וסובר שמתחייבין מלקות אף על לאו שאין בו מעשה.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ח, עמוד ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ח, עמוד ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב'
  9. ^ ספר בראשית, פרק מ"ה, פסוק א'
  10. ^ תנחומא רבה, פרשה בראשי"ת, פסקה מ"ה
  11. ^ דף י"א עמוד א'
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ז', הלכה ו'
  13. ^ משנה תורה, משפטים, מלוה ולוה, א', ג'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ג', עמוד ב'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א'
  16. ^ תוספתא, נידה, ט, יא
  17. ^ פירוש הרמב"ם למשניות על משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ז'
  18. ^ ספר המצוות, סמ"ג וספר החינוך
  19. ^ שולחן ערוך הרב
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב', תוספות ד"ה נוח

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.