איתמר בן ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

איתמר בן ברק (אוקטובר 19165 בפברואר 2008) היה מראשוני ומקימי קיבוץ חניתה ובוניה, מלוחמי ומפקדי חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות, מפקד הנח"ל ומחברם של שני ספרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר נולד בבית הרצל שביער חולדה בשנת 1916, בן בכור להוריו שושנה (לבית פקר) ואהרן בן ברק, מאנשי העלייה השנייה. כעבור כשלוש שנים חלתה שושנה בקדחת ונפטרה. האב אהרן, ממייסדי נהלל, ושני בניו - איתמר וביניה, נמנו עם ראשוני נהלל, בקיץ 1921. השניים גדלו ללא אם בתנאים פיזיים קשים, בעוד האב נאבק על קיום משק חקלאי במושב הצעיר, ונלחם במלריה ובקשיי התקופה. כבר כילדים צעירים נדרשו לעבוד, לסייע בפרנסה ובגידול אחיהם הצעירים. איתמר וביניה נאלצו להפסיק לימודיהם בגיל 16 לצאת לעבודה על מנת לסייע כלכלית לאב, חלק מסיפור זה מתואר בספרו של בן אחותו של איתמר, מאיר שלוהדבר היה ככה.

בימי המרד הערבי הגדול (1939-1936) בלילות עסקו באימוני נשק בשמירה ובהגנה, עם משה דיין ובני דורם. בשנת 1936 היו  איתמר ובניה ממייסדי גרעין "שמרון" של בני נהלל. חברי שמרון עבדו בעיקר בייעור ובחקלאות. בעקבות אהבתה לאיתמר הצטרפה לגרעין גם מכבית גולני, בוגרת בית הספר החקלאי לבנות בנהלל, ולימים נישאו והקימו משפחה. אחרי לבטים ומאבקים רעיוניים ממושכים, החליטו רוב חברי שמרון "למרוד" ברעיון המושב והעדיפו להפוך לגרעין קיבוצי, שיעלה להתיישבות במקום חדש.

בשנת 1938 החליטו המוסדות המיישבים בארץ, כי ב-1 בנובמבר 1938 יקבל גרעין שמרון את האחריות לחניתה, על הר נישא בגבול הלבנון.

חניתה – שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר היה איש אדמה וראה לעצמו מטרה להקים משק חקלאי על אדמות ההר. חבורת הראשונים שעמה נמנה עיבדה בצורה סיזיפית כל חלקה אפשרית באדמה הטרשית והקשה של ההר כדי להוציא ממנה פרנסה ליישוב החדש.

ביוני 1941 פיקד על אחת החוליות של ההגנה, שהשתתפו בפלישת הצבא הבריטי לסוריה ולבנון באותו מבצע נפצע משה דיין ואיבד את עינו.

קיבוץ חניתה סבל מהתקפות חוזרות ונשנות של הכנופיות של אל קאוקג'י וחברי המשק והנוטרים המגנים סבלו ממחסור בנשק, כתוצאה ממדיניות הבריטים. כתוצאה מכך ניסו להתארגן ולהשיג נשק דרך לבנון. ב-1942 נתפס איתמר בשטח לבנון, יחד עם אחיו ביניה, במהלך הברחת נשק מהלבנונים לארגון ההגנה. השניים ריצו תקופת מאסר בכלא בביירות. את פרק הזמן הזה הם ניצלו כדי לשפר את כישורי הלשון הערבית.

בצבא ההגנה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות היה הגליל המערבי במצור. בימי המצור על חניתה שימש איתמר איש קשר בין המפקדה בחיפה ליישובים הנצורים בגליל, והשתתף בפעילות צבאית להתמודדות עם המצור הערבי. בין היתר השליך שקי אספקה ליישובים מהמטוס הקל, שטייסו נפצע. בנוסף לחם בקרבות באזור משמר העמק מול צבא ההצלה של קאוקג'י.

במאי 1948 פינו את ילדי חניתה לחיפה בדרך הים מנהריה. איתמר כבר היה מגויס כמפקד פלוגה בחטיבת כרמלי וקיבל בנמל חיפה את הילדים המפונים, ובהם שני ילדיו, צור ויואב. איתמר ופלוגתו לחמו בגליל המזרחי, בקרבות עקובים מדם מול הסורים, באזור משמר הירדן, דרדרה וירדה. אלו כללו שני קרבות מכריעים, האחד על קיבוץ דרדרה, שבו נבלמה התקפה מסיבית של הסורים על הקיבוץ הקטן שעל שפת אגם החולה. הקרב הסתיים בעשרות הרוגים סוריים ובשלושה הרוגים לכוחות צה"ל. הקרב שני היה הכיבוש האחרון של חרבת ירדה, ששימשה כעמדה בקו החזית ועברה מספר פעמים מיד ליד, עד שנכבשה לבסוף על ידי פלוגתו של איתמר. בנקודה זו נקבע קו הגבול הזמני, ובכך נמנע ניתוק אצבע הגליל על ידי הסורים ששאפו להגיע לראש פינה. בגבול לבנון הוא השתתף בקרבות ליד מנרה, שהסתיימו במבצע חירם. בנוסף לחם בקרבות באזור משמר העמק מול צבא ההצלה של קאוקג'י.

בסיום הלחימה איתמר השתתף במשלחת לשביתת הנשק מול הסורים. בשנת 1949 פיקד על גדוד באזור אילת, הנגב והערבה.

ב-1951 פשט את מדיו וחזר לחניתה. בתקופה זו הוא מילא תפקידים רבים ובהם מרכז המשק והגזבר.

בשנת 1956 חזר איתמר לשרות קבע כמפקד הנח"ל[1]. אולם בסוף 1958 הוא נאלץ לפרוש מתפקידו[2] לפני המועד בעקבות מותה של רעייתו מכבית ממחלת האפילפסיה לה עדיין לא היה בארץ טיפול נאות בתקופה ההיא. היא נפטרה בגיל 40 והותירה אחריה שלושה בנים: צור (18), יואב (12) ואסף (6).

חניתה – לאחר השחרור מצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר חזר לעבודות השדה והיה מחלוצי גידול הכותנה בגליל המערבי. הוא למד את המקצוע מהיסודות, תוך שילוב  עבודת כפיים וניהול. במקביל הקים את משפחתו בשנית: הגר מורבין עלתה מארצות הברית עם בתה אברה, והן הצטרפו לאיתמר ובניו בחניתה. מאוחר יותר נישאו השניים ונולדה להם בת, גמר.

איתמר מילא תפקידים מרכזיים בחניתה, ובהם מרכז ענף הכותנה, מרכז משק. בנוסף גם מילא תפקידים מחוץ לקיבוץ וכיהן כיו"ר ארגון עובדי הפלחה, וכן במועצת הכותנה ובחברת כים-אויר. הוא היה ממקימי המנפטה האזורית בקבוצת מפעלי מילואות ומנכ"ל המנפטה, ובהמשך כיהן כמזכ"ל הארגון. בשנת 1970 היה איתמר חלק ממשלחת של מדריכי גידול כותנה שנסעה מטעם משרד החקלאות להדריך מגדלים באתיופיה. בשעות הפנאי גם ריכז את ועדת התרבות והחגים בחניתה.

בנו הבכור של איתמר, צור בן ברק[3], היה טייס קרב בחיל האוויר ובנו השני יואב שירת כצוער בקורס טיס. בשנת 1967 נפצע יואב בתאונת אימונים ועשרה ימים מאוחר יותר נפל צור בתאונה בפעילות מבצעית בגבול מצרים[4][5].

בשנות ה-70 השלים השכלה בלימודי ניהול במסגרת לה"ב באוניברסיטת ת"א. באותה תקופה עמל איתמר לילות כימים, באיסוף חומר לכתיבת שני ספרים: "קשים כצורי ההר" על ימיה הראשונים של חניתה;  ו"כך נפרשו הכנפיים", סיפור קורס הטיס של בנו צור.

בשנות ה-70 לחייו השתתף כשומע חופשי בקורס לתכנון גנים בפקולטה לאדריכלות בטכניון. את הרעיונות שקיבל שם הוא יישם בחניתה ביצירת פינות חמד שבהן שילב את הצמחייה הטבעית מהחורש של חניתה. איתמר  הושפע רבות מחברו יצחק קוטנר שחי בעבר בחניתה והיה אדריכל גנים. כאחד מראשוני תחום אדריכלות בנוף בארץ עיצב קוטנר את תפיסת הנוף הייחודית של חניתה. איתמר השתייך לצוות העובדים בגן הנוי של חניתה. במקביל גם  עסק בניהול מוזיאון חומה ומגדל שבקיבוץ.

בשנות ה-80 הוביל איתמר את הצוות שכתב וערך את ספר היובל שהוצא לקראת חגיגות היובל של קיבוץ חניתה.

בגיל 81 עבר אירוע בריאותי, אשר בעקבותיו הפך מאדם בריא וחסון, לאדם התלוי באחרים, שבריאותו וכושרו הרוחני אינם עוד כפי שהיו. ב-5 בפברואר 2008 נפטר ונקבר בחניתה, ועל קברו חרותות מילותיו: "לו הייתי צריך לבחור שוב את הדרך, לא הייתי מהסס לשנייה: חניתה זה פסגה, חניתה זה אופקים, חניתה זה מסירות, נאמנות. חניתה זה אדמה".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קשים כצורי ההר, תל אביב: עם עובד, תשל"ו 1976
  • כך נפרשו הכנפים : סיפור פריחתם של פרחי הטיס, תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סא"ל בן ברק מפקד הנח"ל, חרות, 3 בספטמבר 1956
  2. ^ סא"ל א. אבנון - מפקד הנח"ל, דבר, 18 בנובמבר 1958
  3. ^ צור בן ברק, יד לבנים
  4. ^ אל"מ (מיל') זאב רז, מוות בטיסת אימונים מזכיר לי את החברים שהלכו, באתר הארץ, 22 אוקטובר 2008
  5. ^ סרן צור בן ברק, דבר, 2 בפברואר 1967