קרב משמר העמק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קרבות משמר העמק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב משמר העמק
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 4 באפריל 1948
תאריך סיום: 15 באפריל 1948
משך הסכסוך: 12 ימים
מקום: משמר העמק
32°35′51″N 35°09′47″E / 32.59737222°N 35.16311667°E / 32.59737222; 35.16311667 
תוצאה: ניצחון מכריע של כוחות ההגנה וכיבוש הכפרים הערביים באזור
הצדדים הלוחמים

כוחות ההגנה

כוחות ערביים של צבא ההצלה ולוחמים מקומיים

מפקדים
הכנת הביצורים במשמר העמק לקראת הקרב
לוחמים יהודיים בשערי משמר העמק
משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דוד
שלט הסבר לרגלי "הר הגעש"

קרב משמר העמק במלחמת העצמאות נערך בתאריכים 4 באפריל - 15 באפריל 1948, בין כוחות ערביים של צבא ההצלה ולוחמים מקומיים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, לבין מגיני קיבוץ משמר העמק, כוח תגבור של חטיבת גולני, יחד עם כוחות ההגנה בפיקודו של יצחק שדה. הקרב הסתיים בתבוסת הכוחות הערביים, בכיבוש הכפרים הערביים באזור, ובנטישת תושביהם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין הקיבוץ נוסד ב-1922 בשם "קיבוץ השומר הצעיר ב" בנווה שאנן שבחיפה, על ידי קבוצה של יוצאי 'השומר הצעיר' מגליציה ומיתר חלקי פולין, אשר עלו בתקופת העלייה השלישית. בקיץ של שנת 1922 עבר הקיבוץ לנהלל, שם עסקו החברים בייבוש ביצות ובסלילת כבישים. בשנת 1925 עבר הקיבוץ, שמנה כ-60 מבוגרים ושישה ילדים, לעפולה, בה התאחדו עם חברי קיבוץ ד' של 'השומר הצעיר'. ב-3 בדצמבר, עזבה קבוצת-חלוץ של 15 חברים את עפולה, התיישבה בחאן על תל שוש שליד הכפר הערבי אבו שושה. בשנה שלאחר מכן עברה הקבוצה לנקודה הסופית בה הוקם הקיבוץ.

משמר העמק היה נקודת ההתיישבות הראשונה בחלקו הדרומי של עמק יזרעאל. בנובמבר 1928, לאחר ויכוחים, החליט הקיבוץ לקבל את הצעתו של מנחם אוסישקין לקרוא לקיבוץ "משמר העמק". בשנת 1929 נסלל כביש חיפה-מגידו (כיום כביש 66), שהקל מאוד על התחבורה לקיבוץ. במאורעות תרפ"ט נעזב הקיבוץ למספר ימים. ב-1931 הוקם במקום המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, שהפך למוסד קיבוצי אזורי. במאורעות 1939-1936 שוב הותקף הקיבוץ, אלא שבאותה עת הגן הקיבוץ על עצמו בהצלחה. בשנות הארבעים הפכו הקיבוץ וסביבתו לבסיס ולאתר אימונים של ההגנה והפלמ"ח.

השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבוץ משמר העמק נמצא בשיפולים המזרחיים של רמת מנשה. הקיבוץ יושב על כביש חיפה-מגידו-ג'נין (כיום כביש 66), בערך במחצית הדרך שבין צומת יקנעם (כיום צומת התשבי) לצומת מגידו. בנוסף, הקיבוץ נמצא במרחק קילומטרים אחדים מכביש ואדי מילק (כביש 70 של ימינו), אשר קישר את חיפה למרכז הארץ בזמנים שכביש תל אביב-חיפה (כיום כביש 4) היה חסום ליהודים באזור המשולש הקטן, דבר שאירע מדי פעם. ממזרח לכביש חיפה-ג'נין משתרע עמק יזרעאל, וממערבו משתרע אזור של גבעות נמוכות (בגובה של כ-200 מ') מיוערות, בזלתיות בחלקן (אשר כונו 'הרי געש'). בין אלה התנשאה ח'רבת בית-ראס (היום: חרבת בית ראש, כ-2.5 ק"מ מדרום דרום מערב למשמר העמק), על גבעה בגובה של 335 מ' השולטת על פתחי הוואדיות שמדרום לקיבוץ. הקיבוץ היה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב (כולם ממערב לכביש): אבו שושה (כ-700 תושבים) מצפון-מערב, אשר עקב מיקומו הגבוה שלט בתצפית ובאש על חלק ניכר מן הקיבוץ. בהמשך הכביש, באותו כיוון, שכן הכפר אבו זריק (כ-600 תושבים). שני כפרים אלה הפרידו בין משמר העמק לקיבוץ הזורע וליקנעם. הכפר אל-ע'וביה א-תחתא (כ-250 תושבים) נמצא מדרום לקיבוץ. הכפר אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא (כ-700 תושבים) נמצא מדרום-מזרח. הכפר אלנַעְ'נַעִ'יַה (כ-150 עד 200 תושבים) נמצא בהמשך בדרום-מזרח. עוד בהמשך הכביש, באותו כיוון, נמצא הכפר אלמַנְסי (כ-1,200 תושבים, מעט מזרחה ממדרך עוז של ימינו), וחלק מבתיו נבנו גם ממזרח לכביש. הלאה בהמשך הכביש, סמוך לצומת מגידו, נמצא הכפר לג'ון (כיום קיבוץ מגידו). מערבה משם, רחוק יותר מן הכביש, נמצא הכפר אלכַּפְרֵין. עקב מיקומו של הקיבוץ, ממש על כביש חיפה-ג'נין ובקרבת כביש ואדי מילק, הייתה לו חשיבות אסטרטגית, שכן כיבושו על ידי הערבים היה מאיים לנתק את חיפה מגוש דן. פרט לכבישים שנזכרו, נמתח שביל בין משמר העמק לג'וערה ולעין השופט. שביל זה היה כולו בידי היהודים, אם כי סמוך למשמר העמק נשלט בתצפית ובאש מן הכפר אבו שושה. שביל אחר נמתח מזרחה, לכפר ברוך ולשריד. גם זה, בחלקו הסמוך למשמר העמק, נשלט בתצפית ובאש מן הכפר אבו שושה.

הכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם ביצוע ההתקפה ריכז קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה מוקטנת, ובאופן יוצא מן הכלל, פיקד אישית על הקרב. היה זה ריכוז הכוח הערבי הגדול ביותר עד לשלב זה של המלחמה. גרעין הכוח היה גדוד אורגני: גדוד 'קדסיה', וזה תוגבר בכוחות מגדוד 'חיטין', מגדוד הירמוכ הראשון, ובכוחות נוספים, ושבמצטבר היוו בערך גדוד נוסף. לאלה נוספו כמה מאות לוחמים מכפרי הסביבה. באשר לאלה האחרונים, נודעה חשיבות ליכולת של הכפר אבו שושה להמטיר אש על הקיבוץ מעורפו, בעוד 'צבא ההצלה' תוקף מדרום (ר' להלן), וכן ביכולתו, יחד עם אבו זריק, לחסום את הכביש הסמוך. שני כפרים אלה תוגברו בעת הקרב בפלוגה לבנונית של 'צבא ההצלה' (בפועל, אותם כפרים היו יותר מנותקים מאשר מנתקים). כוחות 'צבא ההצלה' הסתייע במספר תותחי שדה 75 מ"מ - נשק שעד כה לא נטל חלק בקרבות בארץ, בשבע מרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של מספר שיריוניות, חלקן נושאות תותח, וחלקן חמושות במקלעים.

היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח היהודי כלל את הלוחמים מקרב אנשי המשק, אשר תוגברו לאחר תחילת ההתקפה הערבית בכוח בגודל פלוגה מחטיבת גולני, חטיבה אשר אזור עמק יזרעאל היה בתחום אחריותה, ומפקדה היה משה מן. גדוד 14 ('דרור') של החטיבה, בפיקודו של יעקב דרור, היה אחראי על מערב העמק. לאלה נוספו במהלך הקרב, החל מן ה-8 באפריל, כוחות ניידים, בפיקודו של יצחק שדה. כוחות אלה נערכו לראשונה לפעילות רצופה בשדה, דבר ש'ההגנה' התנסתה בו לראשונה (ובמקביל, גם במבצע נחשון). חוסר הניסיון בפעילות רצופה בשדה היה בין הגורמים לתשישות הלוחמים לאחר ימי קרב, וזו מצידה הביאה לנטישה חוזרת ונשנית של משלטים וכפרים אשר 'ההגנה' כבשה, ואף הגנה עליהם בהצלחה (ר' להלן). המרכיב העיקרי בכוח הנייד היה הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד 'העמק'), עליו פיקד דן לנר, אשר רוכז לראשונה (אם כי בקרב זה הופעלו במרוכז רק פלוגות, ולא הגדוד כולו. ר' להלן). הסמג"ד, חיים אבינועם, פיקד על הגדוד בשלביו הראשונים של הקרב, בהיעדרו של לנר. הגדוד הראשון כלל שתי פלוגות רובאים, שתי מחלקות בכל פלוגה, ובנוסף, פלוגה מסייעת, ולה מספר מקלעים בינוניים וכיתת מרגמות 81 מ"מ. בהמשך הקרב הגדוד הקים עוד פלוגה מקובצת, ובה טירונים, אנשי חי"ש ולוחמים ממשקי הסביבה. כן כלל הכוח, תחת פיקוד הגדוד, פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני, פלוגה מחטיבת כרמלי ושתי מחלקות של קורס מ"כים של 'גולני' (באותה העת קורסי המ"כים היו באחריות החטיבות).

מערכת משמר העמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשי המלחמה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהחלטת החלוקה חלה החמרה במצב הביטחוני באזור. הדבר התבטא בירי על הקיבוץ ועל הדרכים ממנו ואליו, ובחבלות. ב-12 במרץ 1948 נפצע חבר הקיבוץ מירי מכיוון אל-ע'וביה א-תחתא. כיוון שהירי מאותו מקום נמשך גם בימים הבאים, ערכה 'ההגנה' בסוף מרץ פעולת תגמול ובה פוצצו כמה בתים בכפר, שנעזב. חברי המשק עסקו באימונים ובהתבצרות, אם כי זו לא נועדה להתגוננות בפני נשק כבד. בסוף מרץ 1948 חל 'משבר השיירות', אשר נחשב לנקודת השפל של היישוב במלחמת העצמאות.

ההתקפה על הקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקאוקג'י נכשל בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק כיעד להתקפה גדולה. ל'הגנה' היו ידיעות מוקדמות, אך לא ממוקדות, על כוונותיו של קאוקג'י. 'צבא ההצלה' ריכז את כוחותיו מצפון למנסי, כאשר הכביש באגפו הימני.

בבוקר 4 באפריל 1948 הבחינו הרועים של הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בעמק מנסי, כולל מספר תותחים. כן דווח על הצבת מרגמות על 'הר הגעש הקטן' (כיום גבעת אשמר, בערך 1.5 ק"מ מדרום לקיבוץ).באותה עת היו בקיבוץ כ-600 נפש, מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום, וכל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים - לעמדות ההגנה.

יצחק שדה (1948)

בשעה 16.50 פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ (חלק מן הפגזים החטיאו ופגעו באבו שושה), אליה נלוותה אש מן המשוריינים, ואש מרגמות. אש זו גרמה לשני הרוגים, אם ובתה, מפגיעת פגז בבית התינוקות. כן גרמה האש למספר פצועים, שאחד מהם מת אחר כך מפצעיו. נזק רב נגרם לבניינים. החשמל נותק (ותוקן) ומשק החי נפגע קשה. לאחר ההפגזה החלו לוחמים ערבים לתקוף את הקיבוץ מדרום, בעצמה של פלוגה מוגברת, ופלוגה נוספת נועדה לניצול ההצלחה. אלה, מלווים בחיפוי אש של חמישה משוריינים, החלו להתקדם לעבר משמר העמק. המגינים ירו מספר פגזי מרגמה על ריכוזי הלוחמים הערבים, ואלה עצרו את התקפתם, אם כי מספר לוחמים ערבים הצליחו לחתוך את גדר הקיבוץ.

עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. בלילה הגיעו לקיבוץ דרך שדות עמק יזרעאל כ-120 לוחמים מגדוד 14 של חטיבת גולני, בפיקודו של מאיר עמית, שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ[1].

למחרת, ב-5 באפריל 1948, הגיעה שיירת אמבולנסים לקיבוץ, ובסיוע בריטי, הן בהגעה, הן בחזרה, פינו את הפצועים. ב-6 באפריל, לעת ערב, פתח 'צבא ההצלה' בהפגזה נוספת, אשר גרמה להרוג אחד. כן נהרג חיל חי"ש, מאש צלפים, בסמוך לכפר ברוך. ב-7 באפריל הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות (בתחילה חשבו שזו יוזמה של הבריטים אבל לאחר כיבוש משטרת לג'ון נמצא מסמך ביומן המשטרה באנגלית: 6/4/1948- "הופיע לויטננט מצבא השחרור עם מכתב רשמי מאת המפקד קאוקג'י שבו הוא מבקש שנישא וניתן עם משמר העמק על הפסקת אש. העברנו את השליח אל מפקדת הצבא הבריטי בג'נין").

חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה בעיקר כדי לפנות את הפצועים והילדים. הפצועים פונו באותו לילה דרך קווי הערבים כדי לקבל טיפול מהיר בבית חולים, ואילו הילדים, עם ;הצוות החינוכי פונו למחרת ברכב צבאי בריטי. באותו זמן הגיעו לקיבוץ מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה.

לאחר 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש. מטרת קאוקג'י הייתה להעביר חלק מכוחותיו לאזור הקרבות בדרך לירושלים. הפעם השיבו חברי הקיבוץ בשלילה.

התקפת הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים הכיר הפיקוד העליון של 'ההגנה' בחשיבות המערכה על משמר העמק[2]. יצחק שדה נתמנה למפקד הכוחות באזור וקבע את מפקדתו בבית האבן בג'וערה.

יצחק שדה החל לרכז כוחות לקראת פתיחת התקפה על הכוחות הערביים הצרים על הקיבוץ. למקום הגיע הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד העמק) בפיקודו של דן לנר[3] שהופעל לראשונה במסגרת גדודית. למקום הגיעו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. כן השתתפו בקרבות חיילים מקורס המ"כים שהתקיים בג'וערה. הסמג"ד, חיים אבינועם סירב להוראת המפקדה המרחבית לצרף את כוח הפלמ"ח לכוחות המגינים על הקיבוץ, וחלף זאת, הצטרף אל הכוח המתמרן שריכז שדה.

הגלעד על "הר הגעש" לזכר הנופלים בקרב משמר העמק

'צבא ההצלה' תקף את הקיבוץ בחזית צרה, תוך הזנחה יחסית של אבטחת אגפיו. לפיכך, תכנן שדה לכבוש את הגבעות שבשיפוליה המזרחיים של רמת מנשה, כאשר חשיבות מיוחדת ניתנה לח'רבת בית-ראס, וכך לאיים ממערב על אגפו של 'צבא ההצלה'. בעת התקפת הנגד, הופעלו כוחות הפלמ"ח בעיקר ככוח מתמרן, וכוחות החי"ש הופעלו בעיקר לצורך תפיסת והחזקת משלטים. מאמץ אחר נערך מצפון לקיבוץ, ומטרתו הייתה אבטחת עורפו של הקיבוץ, והדרך לג'וערה ולעין השופט.

מאפיין אחר של אותם קרבות, היה הימנעות הכוח שבפיקוד שדה מהתקפות מצח על 'צבא ההצלה', המרוכז בעמק מנסי, ואשר נהנה מיתרון בעוצמת אש. כמעט כל ההתקפות של הצד היהודי נערכו בלילה, לנוכח התנגדות קלה, והוכתרו בהצלחה. לעומת זאת, 'צבא ההצלה', לנוכח האיום על אגפו, נהג לתקוף לאור יום, דבר שהרבה את אבדותיו.

ליל 9-8 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל 1948 פתח שדה בהתקפת נגד, כאשר ג'וערה משמשת כבסיס היציאה של הכוחות. פלוגה מ'כרמלי' תפסה את גבעה 286 (כיום: בערך ק"מ ממערב לחרבת בית-ראש) השולטת על הדרך לאלכפרין, ונשארה במקום ככוח עתודה. פלוגת פלמ"ח כבשה, לאחר התנגדות קלה, את ח'רבת בית-ראס. או אז קודמה פלוגת 'כרמלי' וכבשה ללא התנגדות את 'הר הגעש' (תל קוטא) ו'הר הגעש הקטן' הסמוך, והוחלפה על ידי כוח הפלמ"ח שכבש את ח'רבת בית-ראס, וזה בתורו הוחלף על ידי מחלקה מ'כרמלי'. פלוגת פלמ"ח אחרת כבשה את אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא לנוכח התנגדות קלה. כוח הפלמ"ח שכבש את הכפר הוחלף על ידי קורס המ"כים של 'גולני', ונערך למארב מדרום לחורשת משמר העמק. בזמן פינוי כוח הפלמ"ח התפוצץ רימון יד שנשמט בעת פריקת נשק שלל, ושניים נהרגו. מהלך הקרבות באותו הלילה הראה כי 'צבא ההצלה' לא היה ערוך כנגד התקפת הנגד המתוארת, במקום ובזמן בו נערכה. לנוכח ההצלחה באגף הדרומי, תפס כוח בגודל מחלקה, מ'כרמלי', את 'ההר הקירח' (כיום גבעת קיפוד, כ-1.5 ק"מ ממערב לקיבוץ).

9 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-9 בחודש, תקף הכוח על 'ההר הקירח', יחד עם כוח 'גולני' שבקיבוץ, את אבו שושה, ולפנות ערב נטשו אותו, לאחר שהרסו בתים בכפר. הערבים המשיכו להמטיר אש על המשק, והגיבו בהתקפות נגד. אלה התמקדו בכפר אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, והגיעו לעיתים עד כדי טווח רימונים. הכוח אשר נערך באותו כפר (קורס המ"כים של 'גולני') עמד במשך כל היום בפני לחץ קשה, ואף ביקש לסגת, אלא שהבקשה לא נענתה. בנוסף, 'צבא ההצלה' הפגיז את הכפר בתותחים וכוח רגלי עשה דרכו במטרה לאגף את כוח 'גולני' שהחזיק בו. כוח 'צבא ההצלה' ספג אש מכוח הפלמ"ח שהוצב בעוד מועד בדרומה חורשת משמר העמק, ובמקום לאגף את אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, התמקם ברכס שממזרח לח'רבת בית-ראס. כוח הפלמ"ח נע לרכס הסמוך, והמשיך להטרידו ביריות. כיוון שהלחץ על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא נמשך, נשלחה לשם פלוגת 'כרמלי' כתגבורת. בערב, נסוג כוח 'צבא ההצלה' מן הרכס שתפס. גם מגיני אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא נסוגו בלילה, עקב תשישות, לאחר שהרסו רבים מן המבנים בכפר. באותו היום חזר המג"ד דן לנר לפקד על הגדוד הראשון.

10 באפריל עד ליל 12-11 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי ה-10 באפריל חזר 'צבא ההצלה' והמטיר אש על משמר העמק, הן אש מקלעים, הן, בהמשך, אש ארטילרית. בנוסף, 50 פועלי סולל בונה הגיעו לקיבוץ והחלו מיד בחיזוק הביצורים במקום.

קאוקג'י, אשר הודאג מן היוזמה שגילה כוח השדה היהודי, וכן עמד בפני קשיים שהציב בפניו הכוח המגן על הקיבוץ, פנה להזעיק עזרה מכוחות אחרים של 'צבא ההצלה'. הוא קרא לעזרתו את הכוח אשר פעל בהרי ירושלים, בפיקודו של מאמון אל-ביטאר, וזה הגיע ונטל חלק בקרבות החל מן ה-13 באפריל. הנוסף, קאוקג'י ביקש מן הכוח שבאזור שפרעם, לתקוף בגזרתו, כדי לרתק כוחות יהודיים. אלא שזה האחרון תקף, דבר שהביא לקרב רמת יוחנן, רק ב-16 לחודש.

לאחר שכוח 'ההגנה' עזב את אבו שושה, חזרו הערבים לכפר, ב-10 לחודש, הטרידו באש את הקיבוץ, וחסמו למעשה את הדרך לחיפה. ב-11 לחודש, פגעו שיריוניות 'צבא ההצלה' במשאיות שניסו לעשות דרכן אל המשק מכיוון כפר ברוך. התחמושת שעל המשאיות נפרקה והובאה רגלית לקיבוץ.

בליל ה-12-11 באפריל נכבשו הכפרים אבו שושה ופלוגת 'כרמלי', אשר יצאה מהזורע, כבשה את אבו זריק מצפון למשמר העמק. לאחר התנגדות קלה, נמלטו תושבי הכפר. ל'כרמלי' היה הרוג אחד ושני פצועים. לערבים 12 הרוגים. כך חודש סופית הקשר עם חיפה. דרומה משם, הכפר אלכפרין נמצא נטוש.

באותו לילה הגיע לג'וערה משלוח של נשק צ'כי אשר הובא לארץ זמן קצר קודם לכן. כוחות 'ההגנה', אשר עד לאותה העת הצטיידו בנשק שנאגר באופן אקלקטי, דבר שיצר בעיות הפעלה, חלפים ותחמושת, נהנו כעת מנשק אחיד, וגם משפע תחמושת.

12 באפריל ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 13-12 באפריל תפסה פלוגת פלמ"ח, בפיקוד ישעיהו גביש (אז שקלאר), את 'הר הגעש' ו'הר הגעש הקטן', השולטים על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא. בבוקר ה-13 באפריל הסתערה מחלקה מאותה פלוגה, בפיקודו של רפי איתן (אז הנטמן), בעזרת אש חיפוי מאותן גבעות שולטות, וכבשה שוב אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, זו הפעם לנוכח התנגדות חזקה יותר. הכוחות הערביים, שהגנו על הכפר, התבססו בתל אכבריה (כיום תל בר, כ-1.5 ק"מ צפונית מערבית למדרך עוז) ובח'רבת חישש הסמוכה ממזרח. פלוגת פלמ"ח נוספת השתלטה, בליל 13-12 באפריל, ללא התנגדות, על שתי גבעות מערבה למנסי. למחרת, ה-13 בחודש, 'צבא ההצלה' הגיב בהפגזה, ואחר כך בהתקפת נגד חזקה, מן הגבעות שמדרום לאותם משלטים, על אותה פלוגה, אשר היו לה שני הרוגים וארבעה פצועים. התוקפים הגיעו מספר פעמים עד לטווח רימונים, אולם בכל הפעמים הם נהדפו, כאשר המגינים הסתייעו באש מרגמה מח'רבת בית-ראס. פלוגת פלמ"ח שלישית התמקמה בחורשת משמר העמק.

באותו היום, תקף 'צבא ההצלה' גם בגזרת אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, בסיוע שני תותחים, אשר הוצבו גלויים בעמק מנסי, מחוץ לטווח הנשק שהיה בידי 'ההגנה', וכן בסיוע שיריוניות. כדי לסייע בהגנת המקום, יצאה מחלקת הפלמ"ח שעל 'הר הגעש הקטן' וכבשה את תל אכבריה ואת ח'רבת חישש, אם כי זו האחרונה נעזבה בהמשך. אחר הצהריים גבר הלחץ הערבי על הכפר, נערכו מספר הסתערויות, אך כל ההתקפות נהדפו, ובערב - פסקו. אבדות הפלמ"ח באותה גזרה במשך היום היו שני הרוגים. אחר הצהרים, ב-13 באפריל, הכוח הערבי שבפיקודו של אל-ביטאר נע בסיוע שני תותחים נגררים בעמק מנסי, מערבה לכיוון תל ג'יחש. דן לנר, מג"ד הגדוד הראשון של הפלמ"ח חשש פן כוח זה יצטרף להתקפה על משמר העמק. לפיכך, הפלוגה אשר התמקמה בחורשת משמר העמק נעה עד מדרום ל'הר הגעש', ופתחה באש על אותו כוח.[4] כן הצטרפו לירי מרגמה ומקלע בינוני. מן האש נפגעה משאית טעונה תחמושת, אשר גררה תותח. המשאית והתותח הושמדו, וכן נפצע קשות מאמון אל-ביטאר, שמת אחר כן מפצעיו.[5] נוסף לשתי ההתקפות, על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא ועל הגבעות שממערב למנסי, הפגיז 'צבא ההצלה' פעם נוספת את הקיבוץ. בלילה שוב נסוג הפלמ"ח מן המשלטים שתפס. למחרת, ה-14 לחודש, תפס כוח ערבי את 'הר הגעש', אולם נסוג עת יצא לקראתו כוח מהקיבוץ. באותו היום נסוגו כוחות 'צבא ההצלה' מהאזור ולמחרת החלה מנוסת ערבים מכל כפרי הסביבה. בתי הכפרים פוצצו וכל השטח אשר בין משמר העמק לצומת מגידו נשאר ריק מערבים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה (אף כאן, במקביל ל'נחשון') כבשה 'ההגנה' יישובים ערביים, ושטחים שמחוץ לתחומי 'היישוב'. כוחות 'ההגנה' לא החזיקו בכל כיבושיהם בהיעדר כוחות חיל מצב מספיקים. כך למשל, לג'ון ננטשה, ובתחילת מאי חזרו הערבים והסתננו לשוליים המזרחיים של רמת מנשה, כולל ח'רבת בית-ראס ואל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא. ב-6 במאי הם הטרידו באש את הקיבוץ, עד שכוחות 'גולני' הרחיקום. עד סוף מאי השתלטה 'גולני' סופית על כל אזור צומת מגידו.

הניצחונות בקרב משמר העמק ובמקביל, במבצע נחשון, היוו נקודת מפנה חיובית, הן צבאית, הן מוראלית, עבור 'היישוב' במלחמת העצמאות[6].

מספר חללי הצד היהודי בקרב משמר העמק הגיע ל-19: חמישה מתושבי הקיבוץ, עשרה מן הגדוד הראשון, שניים מ'כרמלי', אחד מ'גולני' ואחד מ'אלכסנדרוני'. אבדות הערבים מוערכות בכ-100 הרוגים וכמה מאות פצועים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הגבעה שכונתה 'הר הגעש', הוקם גלעד מאבני בזלת, ועליו לוח שיש עם שמותיהם של 19 חברי הקיבוץ ולוחמי 'ההגנה' שנפלו בקרב משמר העמק במלחמת העצמאות. האתר הורחב אחר-כך לחללי הקיבוץ בכל מערכות ישראל.

מיצג המתאר את הקרב קיים במוזיאון ג'וערה ברמות מנשה. בנוסף, קורס סיור וניווט (סיו"ן) במסגרת של"ח וידיעת הארץ מבצע מדי שנה שיחזור לקרב זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלחנן אורן, "הדיפת צבא ההצלה ממשמר העמק", מערכות 295-294, 1984, עמ' 90-84.
  • עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013.
  • יוסי ארגמן וברוך רון, ואלה המקומות - 100 אתרי ההגנה, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 2000.
  • בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמודים 104-105.
  2. ^ יוסף וקסמן, "ההאזנה" שהביאה לתבוסה, מעריב, 30 באפריל 1968
  3. ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמוד 263.
  4. ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמודים 231-236.
  5. ^ ההגנה מסתערת על עמדות התותחים, דבר, 15 באפריל 1948
  6. ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמודים 261-263.