אלברטוס מגנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלברטוס מגנוס
AlbertusMagnus.jpg
אלברטוס מגנוס בפרסקו משנת 1352, טרוויזו (איטליה)
תאריך לידה 1193 או 1206 בלאוינגן (בוואריה)
תאריך פטירה 15 בנובמבר 1280 בקלן
קדוש עבור הכנסייה הקתולית
ביאטיפיקציה 1622
קנוניזציה 1931 על ידי פיוס האחד עשר
מקום פולחן עיקרי כנסיית אנדראס הקדוש, קלן
חג 15 בנובמבר
פטרון של סינסינטי (אוהיו); חובשים, מדעי הטבע, פילוסופים, מדענים, סטודנטים, יום הנוער העולמי

אלברטוס מגנוס (1193 או 1206, לאוינגן, שוואביה - 15 בנובמבר 1280, קלן), "אלברט הגדול" ('מגנוס'=גדול), הנודע גם בכינויים "אלברט מקלן, "הקדוש אלברט" ו"החכם הכולל" (doctor universalis) היה נזיר וכומר גרמני דומיניקני, מראשי האסכולה הסכולסטית. הוכרז כקדוש, וכאחד ממורי הכנסייה. הוא נודע בעיקר בזכות כתביו המדעיים, ובזכות מאמציו ליצור סינתזה בין הדוקטרינה הנוצרית והפילוסופיה האריסטוטלית. היה מורו של תומס אקווינס. אלברטוס מגנוס נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים והתאולוגים של ימי הביניים, אשר כבר בחייו זכה למוניטין בשל הישגיו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברטוס מגנוס נולד בלאוינגן למשפחת אבירים גרמנית. בשנת 1223 הצטרף למסדר הנזירים הדומיניקנים, ובמקביל למד באוניברסיטת פדובה שבאיטליה.[1] בשנת 1228 השלים את לימודי היסוד בתיאולוגיה, והחל לשמש כמרצה בעיר קלן, ובערים נוספות בגרמניה. בתקופה זו פרסם את חיבורו החשוב הראשון, De natura boni. סביב שנת 1241 נשלח לפריס להמשך התמחות בלימודי תיאולוגיה.[2] בשנת 1245 קיבל תואר מוסמך בתיאולוגיה, והיה לנזיר הדומיניקני הראשון שהחזיק בתואר זה.[3] מאותה שנה שימש כמרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת פריס, ובמשרה זו החזיק עד שנת 1248. במהלך אותה תקופה למד אצלו תלמידו תומס אקווינס, שמאוחר יותר נחשב לגדול הפילוסופים הנוצריים שפעלו בסוף ימי הביניים.[4] באותם שנים השתתף מגנוס בוועדת הביקורת על התלמוד בבלי שאישרה את שריפת התלמוד בפריז.[5] בשנת 1248 חזר ללמד בעיר קלן, מלווה בתלמידו תומס אקווינס. מגנוס שימש במשך חייו בתפקידים שונים שהוטלו עליו מטעם האפיפיורות ומטעם המסדר הדומיניקני. בין היתר, כיהן כראש המנזר של המסדר הדומיניקני בגרמניה (1254־1257),[6] כבישוף של רגנסבורג (1260־1263), והטיף למסע-הצלב ברחבי הארצות הדוברות גרמנית לבקשת האפיפיור אורבנוס הרביעי (1263־1264), בתקופות שבין שליחויותיו הציבוריות, וכן במקביל אליהן, עסק במחקר, בכתיבה ובהוראה. בעשור האחרון לחייו ישב בעיקר בעיר קלן.[7]

משנתו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעלו החשוב ביותר של מגנוס היה תרומתו הפילוסופית לתיאולוגיה הסכולוסטית הנוצרית. לשם הבנת חשיבות משנתו יש להקדים סקירה על אודות הרקע ההיסטורי והפילוסופי שבו פעל. הסכולסטיקה הייתה שיטת חשיבה ולימוד ששלטה במנזרים בבתי-הספר הכנסייתיים במהלך ימי הביניים.[8] בשדה התיאולוגי, מגמתה של הסכולסטיקה הייתה ליצור התאמה ומיזוג בין עיקרי האמונה הנוצרית ובין המדעים החילוניים של העולם הפגני העתיק, ובפרט, עם הפילוסופיה הניאו-אפלטונית והאריסטוטלית. עד למאה ה-12 רק חלק קטן מכתביו של אריסטו היו מוכרים לעולם הנוצרי הלטיני.[9] במהלך המאות ה-12 וה-13 העולם הנוצרי האירופי נחשף מחדש למכלול כתביו של אריסטו, וכן לפירושים שכתבו על גביהם פילוסופים מוסלמים ויהודיים, כגון אבן סינא, אבן רושד, והרמב"ם. היכרות מחודשת זו התאפשרה בזכות מפעל תרגומם ללטינית, שנעשה באותה תקופה בעיקר בספרד.[10] היכרות זו, שעשתה רושם רב על העולם הנוצרי, העמידה אותו בפני חשיבה זרה ומנוגדת לאמונה הנוצרית, ולפילוסופיה הניאו אפלטונית, ששלטה על לימיו של מגנוס במסורת הסכולסטית. בעקבות זאת ניצת מחדש העיסוק בהתנגשויות הקיימות בין האמת הדתית לאמת המדעית, כגון הסתירה המפורסמת בין ההשקפה האריסטוטלית בדבר קדמות העולם, ובין תפיסת הבריאה היהודית-נוצרית.[11] הדבר הביא מחד להתפשטותן של דעות שנחשבו למינות על פי הדוגמה הנוצרית, ומאידך לחרמות על כתבי אריסטו בתחום הפיזיקה והמטפיזיקה מטעם הכנסייה.[12] משנתו של מגנוס הייתה פורצת דרך בכך שניסתה לראשונה להתאים את תורתו של אריסטו לעיקרי האמונה הנוצרית. בהיותו מרצה בפריס הורה בגלוי את יצירותיו של אריסטו, בשעה שאחרים חששו לגשת אליהם בשל החרם הכנסייתי שהוטל עליהם.[13] חיבוריו של מגנוס על משנת אריסטו, מהווים דגם פרשנות נוצרי עצמאי ראשון מסוגו לתורתו.[14] מלאכת התאמתה של תורת אריסטו לתיאולוגיה הנוצרית הייתה כרוכה בנוסף ביצירת סינתזה בינה ובין הפילוסופיה הניאו אפלטונית, שהשקפתו של מגנוס נטתה אליה בבירור.[15] עבודתו של מגנוס סללה את הדרך למיזוג הפילוסופיה האריסטוטלית אל תוך הדוקטרינה הנוצרית, וממילא לשחרורה של התיאולוגיה הנוצרית מהתלות בפרשנות הערבית והיהודית לכתבי אריסטו.[16] דגם פרשנות זה בא לידי גיבוש מלא ביצירתו התיאולוגית והפילוסופית של תומס אקווינס, תלמידו של מגנוס, אשר נתקבלה לימים כמקור התיאולוגי הסמכותי העיקרי של הכנסייה הקתולית.[17]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס הותיר אחריו מספר רב של יצירות כתובות, במשרע רחב של תחומים. אוסף יצירתו השלם כולל כ-70 חיבורים, המאכלסים 23 כרכים במהדורת ליון (1651).[18] חלק הארי של יצירתו של מגנוס נכתב בצורת פרשנות פרפרזית על כתבי אריסטו.[19] מגנוס הספיק לכתוב פירוש על מרבית כתביו של אריסטו שהיו נגישים עבורו.[20] מתודת עבודה זו של מגנוס, הביאה אותו לעסוק במגוון התחומים הרחב שאותם מקיף הקורפוס האריסטוטלי. אם כי מרבית כתביו (כ-30) מוקדשים לדיונים תיאולוגיים, מגנוס חיבר עשרות יצירות פילוסופיות ומדעיות העוסקות בלוגיקה, באתיקה, בביולוגיה, בבוטניקה, בפסיכולוגיה, ובאנתרופולוגיה.[21] מלבד פרשנות לדברי אריסטו, מגנוס הוסיף פרקים משלו על דבריו במקומות שבהם היה סבור כי אריסטו החסיר או שגה, בהתבסס על הידע שהצטבר מאז חתימת כתביו, או על הידע שהשיג מגנוס בזכות מחקר עצמאי.[22] בנוסף כתב פירושים, גם כן על דרך הפרפרזה, על כתביהם של פורפיריוס, בואתיוס, פטר לומברד ("משפטים"), ואחרים. מלבד זאת, מגנוס חיבר מספר פירושים על הביבליה.[23] בצד יצירותיו המקוריות, קיימות מספר יצירות המיוחסות למגנוס, אך מידת האותנטיות שלהן מוטלת בספק. בין היתר מיוחסים לו חיבורים העוסקים באלכימיה, במתמטיקה, באסטרונומיה, ברפואה, ובמאגיה. בעוד שהייחוס של אחדים מחיבורים אלו למגנוס הוכח כזיוף, הרי שאמינות הייחוס של כתבים אחרים שנויה במחלוקת.[24]

בין אלברטוס מגנוס ומלומדים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו הפילוסופית של מגנוס הושפעה ממשנתם של הוגים יהודים, ובעיקר מהגותו של הרמב"ם. מגנוס העתיק לחיבורו פרקים שלמים מספר מורה הנבוכים של הרמב"ם, וכן הלך בעקבותיו בעניין הפרכת ההוכחות של המפרשים הערביים של אריסטו על קדמות העולם. עוד הוא מזכיר בכתביו את רבי יצחק הישראלי, וכן את ספר "מקור חיים" של רבי שלמה אבן גבירול.[25] מאידך, יצירותיו של מגנוס היו מוכרים לחכמים יהודים מאוחרים יותר בימי הביניים, וכמה מהם אף נתרגמו לעברית בראשית המאה ה-14 על ידי רבי יהודה גור אריה (ליאוני רומנו), ועל ידי מתרגמים אחרים.[26]

התקבלותו בעולם הנוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחייו מגנוס זכה להוקרה על מפעלו, שבאה לידי ביטוי בכינויים שנקשרו לשמו (כגון "הגדול"). לאחר מותו נקשרו סביב שמו אגדות על מעשי ניסים שנתחוללו כביכול על ידו.[27] למשנתו הייתה השפעה מכרעת על המסורת הסכולסטית והתיאולוגיה הנוצרית בדורות שלאחריו. תלמידיו, כתומס אקווינס, ואולריך משטרסבורג, הפכו לתיאולוגים המובילים של האסכולה הסכולסטית. משנתו הפילוסופית זכתה להתעניינות גם בקרב מלומדי הרנסנס.[28] למרות זאת, גורמים נוצרים שמרניים לא ראו בעין יפה את חדשנותו של מגנוס ושל תלמידו אקווינס שבאה לידי ביטוי באימוץ השיטה האריסטוטלית לחיק הנצרות. הדבר הצית פולמוס בעולם הנוצרי, ומגנוס נאלץ להגן על משנתו של תומס אקווינס מפני התקפות כלפיה שהגיעו בעיקר מצד חברי המסדר הפרנציסקני.[29] בשנת 1484 ניתן לחברי המסדר הדומיניקני אישור מטעם האפיפיורות לציין את יום פטירתו של מגנוס, מחווה השקולה לקאנוניזציה. בשנת 1931 האפיפיור פיוס האחד עשר הכריז על מגנוס כקדוש, וכאחד ממורי הכנסייה.[30]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The entry "Albert the Great", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Summer 2016 Edition, chapter 1. The entry "Albertus Magnus", Dictionary of Gnosis & Western Esotericism, 2006 Edition, p. 9
  2. ^ שם; שם.
  3. ^ Francis J Kovach; Robert W Shahan, Albert the great: Commemorative essays (Norman: University of Oklahoma, 1980), p. x.
  4. ^ Stanford, chapter 1; Dictionary, 9; אורה לימור [עורכת ראשית], בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה כרך ד (תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1997), עמ' 180.
  5. ^ הערך "אלברטוס מגנוס", האנציקלופדיה העברית, כרך ג, עמ' 375, מהדורת תשכ"א.
  6. ^ כלומר, של המחוזות של דוברי הגרמנית. נקרא גם " Province of Teutonia".
  7. ^ ראה ההפניות בהערה 3, וכן Kovach, xiii.
  8. ^ הערך "סכולסטיקה", האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 995־996, מהדורת תשל"ד.
  9. ^ שם; בין יהודים לנוצרים, 169, 182.
  10. ^ "סכולסטיקה", 998; בין יהודים לנוצרים, 175, 183.
  11. ^ שם; בין יהודים לנוצרים, 169־171, 174-175. שאלת התאמת האמונה הדתית עם האמת המדעית העסיקה את הנצרות עוד מראשיתה, אך היא נתעוררה מחדש בעקבות החשיפה לקורפוס האריסטוטלי.
  12. ^ "אלברטוס מגנוס" ,375; סכולסטיקה, 998; בין יהודים לנוצרים, 175־176. החרם על כתבי אריסטו נעשה באמצעות סדרת איסורים מטעם האפיפיורות על לימוד כתביו אלו, שניתנו בין השנים 1210־1231. העולם הנוצרי נחשף לפילוסופיה היוונית בתיווכם של הפילוסופים המוסלמים הרציונליסטיים, שצורת ההתמודדות שלהם (ובייחוד של הפילוסוף אבן-רושד) עם סתירות בין הדת והמדע היא על פי רוב באמצעות פרשנות אלגורית לעיקרי האמונה המשתמעים מכתבי הקודש, אשר מרוקנת אותם ממשמעותם המקובלת על דרך הפשט. הגם שהיו בעולם הנוצרי מעטים שאימצו דרך זו (ונתכנו לפי שמו הלטיני של אבן-רושד אוורואיסטים לטיניים), הרי שדרך זו נפסלה על ידי הכנסייה הנוצרית. שלא כיהדות וכאסלאם, הנצרות מושתתת על מערכת דוגמות של אמונות ודעות שהתעצבה בידי הכנסייה, ואת זו לא ניתן להמיר בקלות בלהטוטי פרשנות אליגורית. עיין יצחק יוליוס גוטמן, דת ומדע: קובץ מאמרים והרצאות (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 5, 32.
  13. ^ בין יהודים לנוצרים, 180.
  14. ^ "אלברטוס מגנוס", 375־376; Stanford, chapter 2.
  15. ^ "סכולסטיקה", 999; Stanford, chapter 2.
  16. ^ "סכולסטיקה", 999; "אלברטוס מגנוס", 376; בין יהודים לנוצרים, 180.
  17. ^ "סכולסטיקה", שם; בין נוצרים ליהודים, 188.
  18. ^ Kovach, xv; "סכולסטיקה", שם.
  19. ^ Dictionary, 10. "אלברטוס מגנוס", 376.
  20. ^ Stanford, chapter 2.
  21. ^ Kovach xv; Dictionary, 11.
  22. ^ "אלברטוס מגנוס" 367; Stanford, chapter 2; Dictionary, 10.
  23. ^ Stanford, chapter 2; Dictionary, 10.
  24. ^ Kovach xv; Dictionary, 11.
  25. ^ "אלברטוס מגנוס", 376. הרמב"ם היה מוכר בעולם הנוצרי הלטיני בשם Rabbi Moyses Aegyptus.
  26. ^ שם.
  27. ^ Encyclopedia of Religion, 181.
  28. ^ Stanford, chapter 7.
  29. ^ בין יהודים לנוצרים, 190; Stanford, chapter 7.
  30. ^ Stanford, chapter 1; Dictionary, 12.