אליעזר ברוצקוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליעזר ברוצקוס
אין תמונה חופשית
לידה 19 בינואר 1907
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בדצמבר 1987 (בגיל 80)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע מתכנן ערים ואזורים, מהנדס עיר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אליעזר (ליאוניד) בּרוּצקוּס (19 בינואר 19077 בדצמבר 1987) היה מתכנן ערים ומהנדס ישראלי, שפעל בארץ משנות ה-30 ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, ממעצבי מחשבת התכנון הלאומית הישראלית בראשיתה, ומהדמויות המובילות בתכנון הממסדי. מחלוצי ומפתחי מדיניות פיזור האוכלוסייה, שממנה נגזר מפעל עיירות הפיתוח בשנות החמישים. כונה "אבי התכנון היוזם במדינת ישראל".[1] למרות תרומתו המכרעת לגיבוש תפיסת התכנון ועיצוב המרחב הפיזי הלאומי, הוא כמעט אינו מוכר מחוץ לחוגים המקצועיים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוצקוס נולד בשנת 1907 בסנקט פטרבורג בירת רוסיה, למשפחה יהודית ציונית, בנם האמצעי של אסתר (אמיליה) לבית זיידנמן (1873–1951), רופאת שיניים, ובוריס דב (בֶּר) ברוצקוס (1874–1938), פרופסור לכלכלה חקלאית ועסקן ציבור. אחיו הצעיר, דוד (אנטול) ברוצקוס, היה לימים אדריכל וצייר הירושלמי. כמו כן היה אחיינו של העסקן הציוני רוויזיוניסטי יוליוס ברוצקוס. למד בגימנסיה בפטרוגרד (פטרבורג) מ-1917, ובשנת 1922 היגרה משפחתו מברית המועצות לברלין בירת גרמניה של ויימאר, שם למד עד 1925 בבית ספר תיכון על-ריאלי (Oberrealschule). לאחר מכן למד הנדסה אזרחית וחקלאית באוניברסיטאות הטכניות במינכן (1926-28) ובברלין-שרלוטנבורג (1928-33), תוך התמחות בהנדסה עירונית ובתכנון ערים.[2] בברלין היה פעיל בשנים 193032 במועדון הדיונים היהודי-רוסי. בשנת 1933, עם סיום לימודיו, עלה לארץ ישראל ובשנת 1937 פתח משרד פרטי בירושלים.[3][4] בשנים 19391948 שימש כמהנדס העיר בני ברק, ובמקביל עסק בפרקטיקה פרטית.

בקיץ 1948, לאחר קום מדינת ישראל, השתלב באגף תכנון ובינוי ערים, שהיה כפוף אז למשרד ראש הממשלה. תחת ניהולו של האדריכל אריה שרון, ובמעורבותו הרבה של ברוצקוס מאחורי הקלעים, גיבש האגף את תוכניות פיזור האוכלוסייה הראשונות, שהמפורסמת מביניהן היא "תוכנית שרון" (תוכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל, 1951). תוכניות אלה הן שהדריכו את מפעל עיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים, ועיצבו את מפת התשתיות הלאומיות החל מתחבורה, אזורי תעשייה, נמלים ועד פארקים לאומיים. ברוצקוס כיהן כמנהל מחלקת מחקר וסקר באגף התכנון (1948–1953) וממונה על התכנון הארצי במנהל התכנון (1953–1973) של משרד הפנים. לאחר פרישתו לגמלאות המשיך לשמש כיועץ מנהל התכנון עד 1982 והיה פעיל במעקב תכנוני ובבדיקת תכניות,[5] המשיך להיות פעיל בפורמים ובכתיבה מקצועית, וכן לימד בטכניון ובאוניברסיטת בן-גוריון. נפטר בעקבות פציעה כהולך רגל בתאונת דרכים מסוג פגע וברח[5] בשלהי 1987, בדרכו ללמד בטכניון, בן 80 במותו.

בשנת 1935 נישא למנוחה איטמן (1909, סימנה (אנ') (ליטא) – 1977, ירושלים). בני הזוג היו הורים לשתי בנות: תמר (שטרן) (נולדה ב-1936), מורה לחינוך גופני ומחול, ועירית ברוצקוס (נולדה ב-1946), מתכננת במשרד הפנים.

פועלו המקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל בשנות ה-30 החל להיות פעיל בולט בקהילת המתכננים והאדריכלים המנדטורית. הוא היה אחד מהקולות הראשונים שקראו לגיבוש מדיניות לאומית למגזר העירוני, תחום שהוזנח על ידי המוסדות המיישבים בשנות השיא של האתוס החלוצי-חקלאי. ברוצקוס, שהושפע מהידע שהצטבר באירופה ובארצות הברית על קריסה כלכלית של אזורים שלמים בשנות השפל הגדול וכן ממודלים גיאו-כלכליים של התיישבות מאורגנת (והמפורסמת שבהן היא של קריסטלר), פיתח תפיסת תכנון לאומית המעמידה במרכזה את הפיתוח האזורי ויצירת איזון בין העיר לכפר. הוא קרא לרסן את הפיתוח המואץ של שלוש הערים הגדולות (ירושלים, תל אביב וחיפה) והפִּרווּר סביבן. תחת זאת, ביקש ליצור "מדרג עירוני מאוזן" על ידי תכנון אזורי המשלב הקמת יישובים עירוניים חדשים לצד פיתוח עורף חקלאי, ויצירת אינטגרציה בין המגזרים העירוני והחקלאי. בסוף שנות ה-30 הציע מערך התיישבותי חדש ברוח עקרונות התכנון אזורי כפרי-עירוני ובלימת הפִּרווּר. הוא שרטט תוכנית להקמת שרשרת ערי גנים לאורך מישור החוף, המקושרות במסילת ברזל ומשמשות כמרכז שירותים לאזור הכפרי מסביבן.[6]

ברוצקוס דחף את רעיונותיו במלוא המרץ גם בשנות ה-40. בין היתר, הוא הופיע כעד מומחה בוועדת גרנות (בראשות אברהם גרנות (גרנובסקי)) והציג את עמדותיו בנושא הצורך בתכנון לאומי של המגזר העירוני,[7] פרסם מאמרים והרצה בבמות מקצועיות שונות.[8] בשנים אלה גובשו עיקרי תפיסת עולמו המקצועית, שבה דבק לכל אורך שנות פעילותו.[9] היה חבר פעיל באגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בארץ ישראל. בשנת 1947 יזם יחד עם האדריכל יוסף טישלר את הקמת החוג לרפורמה התיישבותית ושימש כמזכירו. החוג, שפעל עד 1951, הניח את היסודות הרעיוניים לתוכנית האב לפיזור אוכלוסייה, ובפעילותו ניכרים רבים מהרעיונות שהניח ברוצקוס כעשור קודם לכן.[10] על אף החזון המקיף והשיטתי, תפיסת התכנון שלו התמקדה באוכלוסייה היהודית ובפיתוח ההתיישבות היהודית בלבד, ולא כללה דיון רציני באוכלוסייה הפלסטינית-ישראלית ובדרכי שילובה במערך האזורי הכולל.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת מִנהל התכנון הממשלתי בקיץ 1948, מונה לראש מחלקת מחקר וסקר – המחלקה הגדולה ביותר במִנהל, שהייתה אמונה על מיפוי קרטוגרפי ל'תוכנית שרון', תוכנית האב הארצית שפורסמה בשנת 1951. לאחר הטלטלה הארגונית שעבר האגף בשנת 1953, עם פרישתם של ראש האגף האדריכל אריה שרון וסגנו האדריכל ציון השמשוני, הפך ברוצקוס לממונה על התכנון הארצי, עמדת מפתח שבה החזיק עד לפרישתו לגמלאות.[11] במסגרת תפקידו הוביל בשנות ה-50 וה-60 את הכנת התוכניות לפיזור אוכלוסייה ועדכוניהן. תוכניות אלה המשיכו להתבסס על העקרונות לפיתוח אזורי כוללני שגובשו לפני 1948, הנשענים על שיתוף פעולה כלכלי הדוק ומשולב בין היישובים עירוניים והחקלאיים. במסגרת היגיון זה, תוכננו עיירות הפיתוח כמרכזי צריכה ושירותים לקיבוצים ולמושבים מסביבן – תכנון שנכשל כישלון חרוץ בשל נטייתה של ההתיישבות העובדת האליטיסטית להשתמש במערך שירותים פנים-מגזרי.[12] למרות הקולות שקראו להערכה-מחדש של מפעל עיירות הפיתוח כבר בשנים מוקדמות, המשיך ברוצקוס לדבוק בהגיון הפיתוח האזורי.[13]

ברוצקוס היה אחד מראשוני מחנה שימור הטבע והנוף בישראל ומן הקולות העקביים בו. בשנות ה-40 ארגן את 'החוג לשמירת הנוף' וכן היה פעיל בחוג משוטטים ובחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. בשנת 1946 פרסם מאמר פרוגרמטי תחת הכותרת "לשאלת שטחי הירק ושמירת הנוף במסגרת התכנון העירוני והגלילי".[14] בשל עניינו המיוחד בנושאים אלה, מסר שרון לברוצקוס את האחריות לשימור ערכי טבע ונוף עם הקמת מנהל התכנון ב-1948.[14] בשנותיו באגף התכנון הוביל וקידם את הנושא של הקצאת שטחים פתוחים לשימור טבע, נוף ואתרי עבר בחקיקה. ברוצקוס תיאר במבט רטרוספקטיבי את פעילותו בשנים האלה, שבהן "היעדים היו 'התיישבות' ו'פיתוח' בכל מקום ובכל מחיר כהגשמת הרעיון הציוני", כ"מהלך 'ביורוקרטי שקט ללא פרסום ברבים".[15] ברוצקוס היה מתנגד חריף לשימוש ברכב הפרטי ונסע כל חייו בתחבורה ציבורית. עם כיבוש העיר העתיקה והאגן ההיסטורי בידי ישראל במלחמת ששת הימים (יוני 1967) היה ברוצקוס בין הראשונים להעמיד עקרונות תכנון לשימור העיר העתיקה וסביבה.[16] ברוצקוס הִרבה לפרסם מעל במות מקצועיות שונות לכל אורך שנותיו.

הערכת פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היקף כתיבתו של ברוצקוס לאורך חמשת עשורי פעילותו המקצועית יוצא דופן. כבעל תודעה היסטורית חריפה, רבים מכתביו משמשים כעדויות השיטתיות והיסודיות ביותר לשנים הראשונות ולעיצוב מחשבת התכנון הישראלי, אולי אף היחידות שנכתבו מנקודת מבט של מתכנן 'מבפנים'. לדברי יעקב דש, "לא היה נושא תכנוני בר משקל שלא נתן עליו את דעתו ותרם לעיצובו".[17] לדברי האדריכל מיכאל קון, "ברוצקוס משתייך לקבוצה קטנה של בני אדם, המעזה לחשוב בדרכים בלתי שגרתיות ולהתייצב אל מול מצבים בלתי מוכנים (קבוצה טורדנית לגבי המימסד)."[18] בשנת 1983 הוכתר ברוצקוס בתואר "יקיר התכנון בישראל" מטעם איגוד המתכננים בישראל, שהוענק לראשונה אותה שנה.[19] בקרב החוגים המקצועיים נחשב ברוצקוס כאחד מאבות המייסדים של התכנון הישראלי הממסדי והוא מוכר היטב.[20] עם זאת, מחוץ לקהילה המקצועית הוא כמעט אינו מוכר (זאת בניגוד לאחיו האדריכל דוד אנטול ברוצקוס). חלקו בתוכנית האב הארצית 1951, המזוהה עם האדריכל אריה שרון, לרוב אינו ידוע מחוץ לקהילת המתכננים.

מבחר מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "האפשרויות והתפקידים של התכנון הארצי", הבניין, 3 (1938), 31–36.
  • בעיית החלוקה הגיאוגרפית של האוכלוסיה, ירושלים: דפוס הממשלה, תשט"ז. (חוברת)
  • "תכנון פיזור האוכלוסיה בישראל", רבעון לכלכלה, יא, 41–42 (דצמבר 1964), 39–55.
  • "תכנית לתפרוסת הגיאוגרפית של אוכלוסיית מדינת ישראל בת 5 מיליונים", עיר ואזור (רבעון למינהל מקומי, לתכנון ולאיכות הסביבה), 3 (אפריל 1973), 3–25.
  • Physical Planning in Israel: Problems and Achievements,Jerusalem: Israel Ministry of the Interior, 1964
  • Regional Policy in Israel, Jerusalem: Ministry of Interior, Town and Country Planning Dept., 1970.
  • "השלטון ה"נפתי" בישראל", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 29 (1983), 26–36.
  • ""אקומנופוליס" – לבחינה מחדש", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 33 (1985), 2–17.
  • "תכנון הנגב והקמת עיירות הפיתוח", בתוך: מרדכי נאור (עורך), יישוב הנגב, 1900–1960: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו 1985, עמ' 157–166 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  • "ה'חלומות' שהפכו לערים: על הנסיונות לתכנון אזורי התיישבות וקליטת עלייה בשנים 1948–1952", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות: 1948–1952: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז 1986, עמ' 127–140 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  • "קביעת הגבולות של מחוזות ונפות אדמיניסטרטיביים בשנים הראשונות של המדינה", אופקים בגאוגרפיה, 23–24 (1988), 73–88. (המאמר (לבעלי הרשאה) באתר JSTOR)
  • "התפתחויות בעולם התכנון והשלטון המקומי: התפתחות מחשבת התכנון בישראל", עיר ואזור, 18 (1988), 98–108.
  • "קוים למדיניות התכנון הארצית", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 37–38 (1987–1988), 1–19; 39 (1988), 1–10.
  • "מחקרים: עבודות המוסד לחקר הבניה והתכניקה", פלשתינה-א"י: הסתדרות המהנדסים, האדריכלים והמודדים בארץ-ישראל; תש"ה 1944, גרסה מקוונת בפרויקט בן יהודה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלום רייכמן, ממאחז לארץ מושב: יצירת המפה היישובית היהודית בארץ ישראל, 1918–1948: עיון ומקורות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי (פרסומי המרכז לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה), תשל"ט 1979.
  • ענת בר-כהן, "עיצוב מדיניות תכנונית ואסדרה תכנונית טרום הקמת המדינה", אופקים בגאוגרפיה, 70 (2008), 69–91. (המאמר (לבעלי הרשאה) באתר JSTOR)
  • יעקב דש, "אליעזר ברוצקוס", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 36 (1987), 65–66.
  • Shira Wilkof, “New Towns, New Nation: Interwar European Planned Settlement and the Emergence of Zionist-Israeli Planning", in Helen Meller and Heleni Porfyriou (eds.), Planting New Towns in Europe in the Interwar Period: Experiments and Dreams for Future Societies, Cambridge: Cambridge Scholars Publishing, 2016, pp. 195-227

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Brutzkus, Eliezer Leonid," in: Politik, Wirtschaft, Öffentliches Leben. Biographisches Handbuch der deutschsprachigen Emigration nach 1933; hrsg. vom Inst. für Zeitgeschichte München [...] Unter der Gesamtleitung von Werner Röder und Herbert A. Strauss, München: Saur 1999, S. 100-101 (בגרמנית)

מפרסומיו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלום רייכמן, כנס מתכננים לזכרו של אליעזר ברוצקוס, האוניברסיטה העברית, 31 בדצמבר 1988.
  2. ^ אביטל (אבני) שכטר, "מתכננים, פוליטיקאים, ביורוקרטים: הנסיון הישראלי בתכנון פיסי בשנות המדינה הראשונות", עבודת מוסמך (בהנחיית יוברט לו יון), הפקולטה לארכיטקטורה ובנוי ערים, הטכניון, תש"ן 1990, עמ' 67.
  3. ^ Anna Minta, Israel bauen. Architektur, Städtebau und Denkmalpolitik nach der Staatsgründung 1948, Berlin, Reimer, 2004, S. 43.
  4. ^ "Brutzkus, Eliezer," in: Who's Who in Israel and in the work for Israel abroad, 1978, p. 86.
  5. ^ 1 2 עירית עמית-כהן, נספח - אליעזר ברוצקוס - קורות חיים וקווים לדמותו, ליבה ופריפריה (הרצאה), בדף שלה, המחלקה לגאוגרפיה, אוניברסיטת בר-אילן.
  6. ^ אליעזר ברוצקוס, "האפשרויות והתפקידים של תיכון ארצי", הבניין, 3 (אוגוסט 1938), 31–36 (מופיע אצל שלום רייכמן, ממאחז לארץ מושב, ירושלים תשל"ט 1979).
  7. ^ ענת בר-כהן, "עיצוב מדיניות תכנונית ואסדרה תכנונית טרום הקמת המדינה", אופקים בגאוגרפיה, 70 (2008), 69–91. (המאמר (לבעלי הרשאה) באתר JSTOR).
  8. ^ אליעזר ברוצקוס, "המדיניות הקרקעית ברשויות המקומיות", דיוני הכינוס המוניציפלי השנתי (התשיעי) של ההסתדרות, תל אביב, דצמבר 1946, 10–23; הנ"ל, "לשאלת התיישבותנו העירונית", עתון אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בארץ ישראל, ה,ב (דצמבר 1943), 13–14.
  9. ^ E. Brutzkus, Physical Planning in Israel: Problems and Achievements,Jerusalem: Israel Ministry of the Interior, 1964
  10. ^ רייכמן, ממאחז לארץ מושב, 1979, עמ' 426.
  11. ^ שלום רייכמן ומירה יהודאי, פרקים בתולדות התכנון הפיסי בישראל: סקר תכנון פיסי-יוזם 1948–1965, חלק א', ירושלים: משרד הפנים – מנהל התכנון, 1984, בפרט עמ' 10–40.
  12. ^ אלישע אפרת, עיירות הפיתוח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח–תשי"ח, ירושלים: יד יצחק בן צבי – המחלקה לחינוך והדרכה, תשנ"ח 1997; סמדר שרון, "המתכננים, המדינה ועיצוב המרחב הלאומי בראשית שנות החמישים", תיאוריה וביקורת, 29 (סתיו 2006), 31–57.
  13. ^ אליעזר ברוצקוס, "תכנון פיזור האוכלוסייה בישראל", רבעון לכלכלה, יא, 41–42, 39–55.
  14. ^ 1 2 יוסי כץ, לעצור את הדחפור: הקמתם של הכלים המוסדיים לשמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן (עיונים במשק ובחברה), תשס"ד 2004, 5–14.
  15. ^ אליעזר ברוצקוס, "מה היה לפני ההתחלה?: שלבים ראשונים ביצירת מערך שמורות טבע ונוף", טבע וארץ (כתב עת לטבע ולידיעת הארץ), כט,8 (ספטמבר 1987), 28–29.
  16. ^ אליעזר ברוצקוס, 'השגות ראשונות לתכנון ירושלים השלמה', 20 ביוני 1967.[דרושה הבהרה]
  17. ^ יעקב דש, "אליעזר ברוצקוס", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 36 (1987), 65 (מובא אצל עמית-כהן).
  18. ^ מיכאל קון, עתידו של העתיד, דבר, טור 1, 7 באוקטובר 1981.
  19. ^ "חתני התואר "יקירי התכנון בישראל"", תכנון סביבתי (רבעון האיגוד לתכנון סביבתי), 30 (1983), 35; זוכי אותות האיגוד לדורותיהם, באתר איגוד המתכננים בישראל.
  20. ^ כנס מתכננים לזכרו, האוניברסיטה העברית, 31 בדצמבר 1988.[דרושה הבהרה]