אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוריה בוסקוביץ משמאל לצד המלחין מרדכי סתר בשנות ה-40
לוחית זיכרון על ביתו של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ברח' האלקושי 3 בתל אביב

אלכסנדר (שאנדור) אוריה בּוֹסְקוֹביץ' (16 באוגוסט 19075 בנובמבר 1964) היה מלחין ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוסקוביץ נולד בקלוז' שבחבל טרנסילבניה, שהיה שייך באותה תקופה לאימפריה האוסטרו-הונגרית ומאוחר יותר עבר לשלטון רומניה. מוצא המשפחה היה בעיירה בוסקוביצה שבמוראביה, ומשם מקור השם. בוסקוביץ' למד בקלוז' בליצאום "תרבות", בית ספר תיכון יהודי, שבו למדו יהודים נאולוגים ואורתודוקסים יחד. בשנת 1920 הצטרף אלכסנדר לארגון היהודי המקומי "השומר" והיה פעיל בו במשך 4 שנים. אחרי לימודיו התיכוניים למד שנה אחת מוזיקה בווינה ואחר המשיך לפריז, שם למד פסנתר אצל לזר לוי ואלפרד קורטו, הלחנה אצל פול דיקא ונדיה בולאנז'ה, והתמחה במוזיקה כוראלית בסקולה קאנטורום בשניםן 1929-1922. לאחר זאת חזר לעיר הולדתו, שם נודע כפסנתרן, מלחין ומנצח האופרה הרומנית ושל התזמורת הסימפונית גולדמארק, שאותה ייסד בשנת 1935. בשנת 1936 יצא למסע בהרי הקרפטים לאיסוף חומר פולקלוריסטי-יהודי.‏[1]

בשנת 1937 שלח בוסקוביץ' גרסה לפסנתר של יצירתו "שרשרת הזהב" למנצח איסאי דוברובן. יצירה זו, שהתבססה על שירי עם יהודיים מהרי הקרפטים, נכתבה תחילה לפסנתר ואחר, ב-1936, עובדה לתזמורת. דוברובן הציע לתזמורת הארץ-ישראלית לשבץ את היצירה בקונצרט בניצוחו בשנת 1938. בוסקוביץ' הוזמן לביצוע הבכורה של יצירתו "שירי עם יהודיים" על ידי "תזמורת פלשתינה" שאך זה נוסדה והייתה בהמשך לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, בא והחליט להישאר בארץ ולהשתקע בתל אביב. בשנים הבאות אמר לא פעם, כי דוברובן, "שרשרת הזהב" והזמנת התזמורת הצילו את חייו.‏[2]

אחת מאבני הפינה בהתפתחות המוזיקה האמנותית בארץ ישראל בתקופת היישוב היה ביצוע הסוויטה השמית של בוסקוביץ' בתזמורת ההסתדרות, בניצוח פרנק פולק. לאחר עלייתו ארצה חל שינוי מיידי בסגנון כתיבתו, כפי שאפשר להיווכח בסוויטה השמית, מן השפה הטונאלית של אירופה למרקמים, שחיקו את העוד או הקאנון הערבי.‏[3]

בכתיבתו בארץ ישראל הושפע בוסקוביץ' ממראות הארץ, אור השמש וצבעי החול והים ומן המוזיקה המקומית, הן זו של עדות ישראל השונות והן זו של ערביי פלשׂתינה ושל עדות אתניות אחרות. בהשראת כל הגורמים האלה התפתח סגנונו האישי המיוחד לו, תוך חדירה אל עומק השפה העברית, שתהיה לאחד המקורות החשובים ביותר ביצירתו. בניגוד לאחרים, לא השתמש בשירים או מחולות של עדות ישראל אלא עיבד רעיונות משלו בהשראתם. כך יצר את הקונצ'רטו לכינור, יצירתו הגדולה הראשונה משנת 1942, שזכתה בפרס ראשון בתחרות על שם ברוניסלב הוברמן מטעם התזמורת הארץ ישראלית. היצירה בוצעה בשנת 1944 בנגינת לורנד פניבש ובניצוח גיאורג זינגר. על אף הצלחת היצירה, פסל אותה בוסקוביץ'; בשנת 1957 עיבד את פרקה האמצעי לכינור ופסנתר. בקונצ'רטו לאבוב ותזמורת (1943) ניכרת השפעה מזרחית בולטת.‏[4]

בשנות הארבעים ותחילת החמישים היה בוסקוביץ המנסח והמטיף למען רעיון ה"מוזיקה הים תיכונית". ה"ים תיכוניות" לדעתו, אותה עברית חדשה, שורשית, אותנטית, אותה התמזגות עם ה"אני הלאומי" הציוני ועם הנוף והאקלים של המזרח, נקנתה אצלו בייסורים. בוסקוביץ אהב אופרה, אהב את המוזיקה הענוגה של ראוול ובכלל את האמנות הצרפתית, ואהב גם את הניגונים היהודיים של מזרח אירופה. אבל בארץ ישראל, כך הרגיש וכך הטיף, יש לפתוח דף חדש - ואולי לוותר על האהבות הישנות. כתב את שתי יצירות המפתח הארצישראליות שלו: קונצ'רטו לאבוב ולתזמורת, ו"סוויטה שמית", אותה יצר בהשראת מוזיקה ששמע מלהקתה של ירדנה כהן. יש בסוויטה כל מה שבוסקוביץ רצה: מוטיבים מקוטעים ברוח האלתור המזרחי, ופסנתר שנשמע כמו כלי פריטה או כלי הקשה מהמזרח התיכון. היצירה הזו שמשה כמודל לבני דורו ולדור התלמידים שלו. בין יצירותיו הגדולות ניתן למנות גם את הקונצ'רטו לכינור ואת הקנטטה "בת ישראל" וה"קונצ'רטו דה קאמרה".

"שיר המעלות" (1960) מבוסס מבחינת רוחנית על התנ"ך ושפתו, ויסודות הקבלה מוסיפים לו עומק ונימה מיסטית. המוטיב היסודי של יצירה זו נושא אופי תימני. אין בה ממסורות אירופה ולא מן הסגנון הים-תיכוני, אבל הגוונים ואור השמש של ארץ ישראל שזורים בתזמור ובמקצבים, שנגזרו ממילים עבריות. הקנטטה "בת ישראל" (1960) כתובה לתמליל שירו של חיים נחמן ביאליק בשם זה. מילות השיר נתונות לטנור הסולן ואילו המקהלה מזמרת פסוקים משיר השירים ומתפילת קבלת שבת. המוזיקה לטקסט של ביאליק כתובה בסגנון מודרני, כמעט סריאלי לעתים, ואילו המוזיקה לטקסט המסורתי כתובה בסגנון ארכאי-מודאלי. הסינתיזה הזו בין הסגנונות פתרה בהצלחה את הקונפליקט בין ההטעמה האשכנזית של שירת ביאליק להטעמה הספרדית של הטקסט התנכ"י. ב"עדיים" לחליל ותזמורת מובא פירוש אינסטרומנטאלי לגרסה התימנית של טעמי המקרא בשירת בני ישראל אחרי קריעת ים סוף.‏[5]

לאלכסנדר אוריה בוסקוביץ היו תלמידים רבים, הן מלחינים צעירים והן בני דורו ואף מבוגרים ממנו, בהם תלמידו לתזמור, מקס ברוד. בין תלמידיו יחזקאל בראון, יצחק סדאי, צבי סנונית, תאודור הולדהיים, יורם פפוריש, דוד זהבי, חביב תומא ועוד. אשתו, מרים (אידית) בוסקוביץ' (1932-), היא מוזיקאית בזכות עצמה ולימדה פסנתר באקדמיה למוזיקה בתל אביב. אחרי מות בעלה קטלגה את עזבונו והעבירה את כתבי היד שלו לארכיון למוזיקה ישראלית של אוניברסיטת תל אביב.

בוסקוביץ היה מעשן כבד, ונהג לומר: "מי שלא מעשן הוא לא קומפוזיטור".

בוסקוביץ אף חיבר את השיר "דודו" למילותיו של חיים חפר, אחד מהלהיטים הגדולים של מלחמת השחרור, שמנגינתו קולחת, רוויית זכרונות יהודיים עצובים ממזרח אירופה ומהלכים הרמוניים כמעט רומנטיים. עם "דודו" נעלם בוסקוביץ ה"שמי" כאילו בבת אחת, ודבר לא נותר מהחד-קוליות המזרחית שהטיף לה.

בנו הוא הצייר דוד בוסקוביץ'.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1942 – פרס הוברמן על הקונצ'רטו לכינור‏[6]
  • 1946 - פרס אנגל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנדראה גיצה, כתב העת הרומני Acum, מאי 2011
  2. ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוזיקאים בישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ן-1990, עמ' 110.
  3. ^ Jehoash Hirshberg, The Vision of the East and the Heritage of the West: Ideological Pressures in the Yishuv Period and their Offshoots in Israeli Art Music during the Recent Two Decades.
  4. ^ כהן, שם, עמ' 110-11.
  5. ^ כהן, שם, עמ' 113.
  6. ^ צלילי הנגב, פסטיבל צלילים במדבר, באתר בידור ובמה.