אקווס (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אקווס
Equus
Equusplaybookcover2.JPG
בימוי ג'ון דקסטר
הפקה קרמיט בלאמגרדן
דוריס אבראהמס
פרנק מילטון
כתיבה פיטר שאפר
דמויות מרטין דיסארט
אלן סטרנג
מדינה ארצות הברית
סוגה דרמה
הצגת בכורה 24 באוקטובר 1974
מספר מערכות 2
שפה אנגלית
פרסים זוכה שני פרסי טוני

אקווסאנגלית: Equus, מלטינית: סוס) הוא מחזה של פיטר שאפר שנכתב ב-1973 המספר את סיפורו של פסיכיאטר שמנסה לטפל בגבר צעיר שיש לו משיכה פתולוגית לסוסים.[1]

את ההשראה לכתיבת המחזה קיבל שאפר כאשר שמע על מעשה פשע שבוצע על ידי ילד בן 17 שעיוור שישה סוסים בעיירה קטנה ליד סאפוק.[2] המחזה מתאר תיאור בדיוני של מה שעלול היה לגרום לאירועים אלו, מבלי לדעת את פרטי הפשע. עלילת המחזה מוצגת כסיפור בלשי, הכולל את ניסיונות של פסיכיאטר הילדים ד"ר מרטין דיסארט להבין את הסיבות למעשיו של הילד, תוך התמודדות שלו עם תחושתיו-שלו אודות המשמעות והמטרות של חייו.[3]

ההפקה המקורית הוצגה בתיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון בין השנים 1973 ו-1975, בבימויו של ג'ון דקסטר. אלק מק'קון שיחק את דיסארט, ופיטר פירת' שיחק את אלן סטרנג, הילד בן ה-17. מאוחר יותר עלתה ההפקה גם בברודוויי בכיכובו של אנתוני הופקינס בתפקיד דיסארט (מאוחר יותר גילמו את התפקיד גם ריצ'רד ברטון, לאונרד נימוי, ואנתוני פרקינס) וכן פיטר פירת' (שכבר כיכב בהפקה הלונדונית) בתפקיד אלן. כשפירת' עזב לטובת ברודוויי, דאי בראדלי החליף אותו בתפקיד אלן בהפקה בלונדון, מול מייקל ג'ייסטון כד"ר דיסארט.[4] טום הולס החליף את פירת' בברודוויי. המחזה הועלה בברודוויי 1,209 פעמים. מריאן סלד הופיעה בכל אחת ואחת מההופעות בברודוויי, בתחילה בתפקיד הסטר, ולאחר מכן בתפקיד דורה. שאפר עיבד את מחזהו לסרט קולנוע באותו השם בשנת 1977.

אחד מהנושאים החשובים ביותר שבהם עוסק המחזה הוא טקסי הקורבן הדתיים, הבאים לידי ביטוי באופן שבו אלן סטרנג בונה תאולוגיה משל עצמו אודות הסוסים והאל "אקווס". אלן רואה בסוסים כנציגיו של האלוהים, ומבלבל את הערצתו ל-"אל" שלו עם משיכה מינית. כמו כן, המחזה בוחן את הקונפליקט בין ערכים אישיים לבין שביעות רצון וחשיבה חברתית, ציפיות ומוסדות. בהתייחסו למבנה הקלאסי של המחזה, לנושאים ולאפיון, דן שאפר בניגוד שבין הדיכוטומיה של הערכים האפולוניים והדיוניזיים לבין המערכות הקיימות בחייהם של בני-האדם.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס ס' דוטון בתפקיד דיסארט, בהפקה בבימויו של בראד מאיס, בולטימור, מאי 1979.

מרטין דיסארט הוא פסיכיאטר בבית חולים לחולי נפש. הוא מתחיל במונולוג שבו הוא מתאר את המקרה של אלן סטרנג בן ה-17, שעיוור שישה סוסים. הוא גם מגלה את התחושה שלו כי המקצוע שלו הוא לא כל מה שהוא רוצה שיהיה ומביע את אי שביעות הרצון והאכזבה שלו מחייו. דיסארט מגלה כי יש "אספקה" בלתי נגמרת של צעירים במצוקה שעליו "לתקן" על מנת שיוכלו לחזור ולקיים "חיים נורמליים"; אבל הוא מטיל ספק בכך שיש טעם לטיפולים הללו, שכן ילדים אלו פשוט ישובו לחיות חיים משעממים, נורמליים, ללא מחויבות או "פולחן" (מוטיב חוזר במחזה זה). הוא מעיר כי פשעו של אלן סטרנג היה קיצוני, אך מוסיף כי יש צורך בקיצוניות כזו כדי להשתחרר מכבלי הקיום.

הסטר סולומון, שופט בבית המשפט, מבקר את דיסארט ואומר לו שהוא מאמין ביכולותיו לעזור לאלן להשלים עם פשעיו. בבית החולים, דיסארט מתקשה לעשות כל סוג של התקדמות עם אלן, שבתחילה מגיב לשאלותיו של דיסארט בשירה של ג'ינגלים של פרסומות מהטלוויזיה.

דיסארט מספר על חלום שהיה לו, בו מצא עצמו ביוון העתיקה, בתקופת חייו של הומרוס. בחלום, הוא משמש כאיש ציבור, העומד בראש טקס פולחן של הקרבת קורבן בהשתתפות המוני אנשים, חותך ומוציא את הקרביים של מאות ילדים. הוא נגעל ממעשיו, אך בשל רצונו להיתפס כמקצועי בעייני עמיתיו, הוא לא מפסיק את מעשיו.

דיסארט משוחח עם הוריו של אלן. הוא מגלה כי מגיל צעיר, אלן סופג השקפות עולם סותרות על הדת מהוריו. אמו של אלן, דורה, היא נוצרייה אדוקה שקראה לו כל יום מהתנ"ך. פרקטיקה זו עוררה התנגדות מצד אביו של אלן, פרנק, שאינו מאמין.

לאט לאט, דיסארט יוצר קשר עם אלן על ידי משחק שבו כל אחד מהם שואל שאלה, אשר חייב להיות ענה בכנות.

דיסארט לומד כי פרנק, המודאג מכך שאלן הביע עניין רב דווקא בהיבטים האלימים יותר של התנ"ך, השחית תמונה אלימה של הצליבה שאלן תלה מעל מיטתו. אלן החליף את התמונה עם תמונה של סוס, בעל עיניים גדולות, בוהות.

אלן מגלה לדיסארט שבמהלך נעוריו התגבשה אצלו משיכה לסוסים. החינוך המיני שלו החל עם אמו שאמרה לו שהוא יכול למצוא אהבת אמת באמצעות מסירות דתית ונישואים. במהלך הזמן הזה, אלן החל לפתח משיכה מינית לסוסים, משיכה ללטף אותם, להרגיש את הגוף השרירי שלהם ולהריח את הזיעה שלהם. אלן מגלה לדיסארט שראה סוס לראשונה בגיל שש, על חוף הים. רוכב התקרב אליו והרים אותו על הסוס. אלן היה נרגש מאוד, אולם כאשר הוריו מצאו אותו הם משכו אותו בכוח מעל גב הסוס.

דיסארט מהפנט את אלן, ובמהלך ההיפנוזה מגלה דיסרט אלמנטים מחלומו המפחיד על רצח פולחני של ילדים. דיסארט מגלה את כי אלן רוצה לעזור לסוסים להשתחרר מהשיעבוד שלהם.

בגיל 17, החל אלן לעבוד בחנות למוצרי חשמל, שם פגש את ג'יל מייסון, צעירה צעירה וחופשייה. אלן גילה בה עניין לאחר שהיא סיפרה לו שהיא עובדת עבור הארי דלטון, בעלים של אורוות סוסים. היא מציעה לאלן לעבוד עבור דלטון, והוא מסכים.

דיסארט נפגש עם דלטון, שאומר לו כי הוא אלן היה עובד למופת, ששמר את האורוות ללא רבב וטיפל היטב בכל הסוסים, ובפרט בסוס בשם נאגט. דיסארט מבין כי אלן פיתח אובססיה אירוטית כלפי נאגט (המכונה גם אקווס) שסחפה אותו לצאת לרכיבה על גבו של הסוס ללא אוכף, בשעות לילה מאוחרות, כשהוא עירום. אלן רואה את עצמו כמלך ואת אקווס כאלוהים, ויחד הם מביסים את אויביהם.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורן רהר (משמאל) בתפקיד ג'יל ובראד מאיס בתפקיד אלן, בהפקה בבימויו של מאיס, בולטימור, מאי 1979.

דיסארט נותן לאלן תרופת דמה של "סם אמת", ואלן מתחיל לשחזר את פגישותיו עם ג'יל. ג'יל, שהתעניינה באלן, ביקשה ממנו לקחת אותה לאולם קולנוע המציג סרטים פורנוגרפיים. בעודם שם, השניים נתקלים בפרנק. עבור אלן, המפגש הזה היה טראומטי, בייחוד כשהבין שאביו שיקר כשניסה להצדיק את נוכחתו במקום. עם זאת, האירוע הזה גרם לאלן להבין כי סקס הוא דבר טבעי עבור כל הגברים, אפילו עבור אביו. אלן לוקח את ג'יל הביתה, והיא משכנעת אותו לבוא איתה לאורוות.

בהגיעם לאורווה, ג'יל מפתה אלן והם מתפשטים ומנסים לקיים יחסי מין. אלן לא מצליח לקבל זקפה, ומחליט שהסיבה לכך היא קולות צהלת הסוסים שבאורווה. ג'יל מנסה לשאול את אלא מה הבעיה, אבל הוא צועק עליה ומגרש אותה משם. לאחר שהיא מתלבשת ועוזבת את המקום, אלן ניגש עירום אל הסוסים, ומתחנן לסליחה, שכן הוא רואה בסוסים יצורים אלוהיים. אלן הנסער, שסבור שהאלוהים רואה אל תוך נשמתו, לוקח לידיו מסמר מפלדה ומעוור את ששת הסוסים שבאורווה.

בסצנה האחרונה של המחזה יש מונולוג של דיסארט, שבו הוא מטיל ספק במקצועו ותוהה עד כמה באמת עזר לאלן, והאם הטיפול שקיבל אכן יגרום לו להפוך לנורמלי או שיפגע באנושיות שלו.

הפקת ברודוויי המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עלה לראשונה בברודוויי ב-Plymouth Theatre ב-24 באוקטובר 1974, שם הוצג עד ל-11 בספטמבר 1976. החל מה-5 באוקטובר 1976 המחזה הוצג ב-Helen Hayes Theatre עד ל-2 באוקטובר 1977, לאחר סך של 1,209 הופעות.[5]

עיבוד קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאפר עיבד את המחזה שלו לתסריט לסרט קולנוע שיצא בשנת 1977 בכיכובם של ריצ'רד ברטון, פיטר פירת', איילין אטקינס, קולין בלייקלי, ג'ואן פלוורייט וג'ני אגוטר, ובבימויו של סידני לומט. בניגוד להפקות הבימתיות, שבהן הסוסים מגולמים על ידי שחקנים אנושיים, לעיתים קרובות גברים שרירים עם מסכות בסגנון שבטי,[6] לומט לא האמין שניתן לעשות זאת גם בגרסה הקולנועית, בה נדרשת מידה מסוימת של ריאליזם.[7]

פרופסור ג'יימס מ' וולש האנגלי הישווה בין המחזה לבין סרט הקולנוע, וחש כי השימוש בסוסים אמיתיים בסרט היה מובן, אבל טען שסצינות החוץ הפרו את "העיצוב התיאטרלי המופשט" שהעניק למחזה את היצירתיות שבו.[8] וולש גם הרגיש שהסצנה בה אלן מעוור את הסוסים הייתה דוחה, ו-"רוב רוחו של המחזה אבדה כתוצאה מכך."[9]

הפקות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערב התיכון של ארצות הברית, המחזה "אקווס" הוצג בהצגת בכורה בלאנסינג, מישיגן, בתיאטרון Boarshead Theatre. את המחזה ביים ג'ון פיקס, וכיכבו בו ריצ'רד תומסן בתפקיד דיסארט, דייוויד קרופ בתפקיד אלן, כרמן דקר בתפקיד דורה, וליסה הודג' בתפקיד ג'יל. ליהוק זוג שחקנים נשוי לתפקידים של אלן וג'יל שיכך מחלוקת מקומית בשל סצנת העירום שבמחזה. הפקה זו זכתה בשני פרסי Boarshead Theatre עבור ההפקה הטוב ביותר ועבור שחקן המשנה הטוב ביותר (קרופ).[10]

אקווס הוצג גם בבולטימור בשנת 1979 ב-Lovegrove Alley Theatre. בהפקה זו כיכבו צ'ארלס ס' דוטון בתפקיד דיסארט, בראד מאיס (שהיה גם הבמאי) בתפקיד אלן סטרנג, לורן רהר בתפקיד ג'יל מייסון, ורונה רהר (שהייתה אימה האמתית של לורן) בתפקיד דורה, אימו של אלן.

דניאל רדקליף מגיע להופעה של אקווס, 2008.

אקווס הוצג שוב בווסט אנד של לונדון בשנת 2007, בהפקת דיוויד פג ודאפיד רוג'רס, בכיכובם של ריצ'רד גריפית'ס, דניאל רדקליף וג'ואנה כריסטי בתפקידים הראשיים. ההצגה, בבימויה של תיאה שרוק, עלתה בפברואר 2007 ב-Gielgud Theatre. ההפקה עוררה תשומת לב תקשורתית, שכן גם רדקליף וגם גריפית'ס הופיעו בסדרת סרטי הארי פוטר (בתור הארי פוטר וורנון דרסלי, בהתאמה). בפרט, ליהוקו של רדקליף - אז בן 17 - עורר מחלוקת מסוימת משום שתפקידו של אלן סטרנג דורש ממנו להופיע בעירום מלא על הבמה. לאחר שעלתה בלונדון בשנת 2007, ההפקה הועברה לברודוויי, שם הציגה ב-Broadhurst Theatre. לאחר 21 הצגות הרצה, שהחלו ב-5 בספטמבר 2008, ההצגה נפתחה רשמית ב-25 בספטמבר 2008, ורצה 156 פעמים, עד ל-8 בפברואר 2009. רדקליף וגריפית'ס שבו לגלם את דמויותיהם של אלן ודיסארט, ושרוק שבה לביים את ההצגה. צוות השחקנים כללה גם את קייט מאלגרו, אנה קאמפ, קרולין מק'ורמיק, לורנצו פיסוני, ט. ריידר סמית', גרם מלקולם, סנדרה שיפלי, קולין באג'ה, טיירון ג'קסון, ספנסר ליף, אדסולה אוסקלומי ומארק ספולדינג.[11] על הופעתו במחזה זה, רדקליף קיבל מועמדות לפרס Drama Desk עבור השחקן הראשי הטוב ביותר בהצגה.

אקווס הוצג שוב בסן חוזה, קליפורניה, במרץ 2011 ב-City Lights Theater‏.[12] הפקה זו, בהשתתפות השחקנים שון גילברי בתפקיד אלן סטרנג וסטיב למברט בתפקיד דיסארט, קיבלה ביקורות נלהבות. ה-"Mercury News" הגדיר את הופעתם של גילברי ולמברט "מהפנטת" וציין כי גילברי "... חושף רגשות ואפידרמיס, רוכב עירום מכל בחינה. הוא מצליח בהדרגה לגרום ליצור צעיר ולא מושך במיוחד, לא רק להיות אהוד, אלא גם בר-הצלה, תוך שמירה הן על העוינות שבו והן על האנושיות שבו".[13] ‏"Starkinsider" העניק להפקה 4.5 מתוך 5 כוכבים, כינה את לאמברט "מעולה" ו-"בעל הופעה מושלמת", תוך שהוא קורא לגילוורי "מסנוור ובעל "יכולת טבעית לאכלס את נשמתו האמיתית. כמו הצעיר הסוער שהוא מגלם, גם לו וגם לסטראנג יש תשוקה למשהו שהוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם".[14] הפקה זו זכתה בפרס Standout Classic Production Award מטעם Silicon Valley Small Theatre Awards.‏.[15]

אקווס הוצג שוב ביוסטון, טקסס לתקופה מגובלת, ב-יולי 2014 ב-Frenetic Theater. ההפקה מומנה ברובה על ידי תרומות בקיקסטארטר והתקבלה היטב מצד מבקרים וצופים כאחד. "Broadway World" כינה את ההפקה הזו "אפילה, מרתיעה וחושנית", ושיבח את צוות השחקנים.[16] ב-"Houston Press" נכתב שההצגה "מדהימה להפליא ... חובה לראות".[17] ב-"Culturemap" נכתב שהצגה זו היא אחת מההפקות החמות של השנה.[18]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת ברודוויי המקורית
שנה טקס הפרס קטגוריה מועמד/ים תוצאה
1975 פרס טוני המחזה הטוב ביותר זכייה
השחקן הטוב ביותר בתפקיד ראשי במחזה פיטר פירת' מועמדות
השחקנית הטובה ביותר במחזה פרנסס סטרנהגן מועמדות
הבמאי הטוב ביותר במחזה ג'ון דקסטר זכייה
עיצוב התאורה הטוב ביותר אנדי פיליפס מועמדות
Drama Desk Award המחזה הטוב ביותר זכייה
השחקן הטוב ביותר במחזה אנתוני הופקינס זכייה
פיטר פירת' מועמדות
השחקנית הטובה ביותר במחזה פרנסס סטרנהגן זכייה
הבמאי הטוב ביותר במחזה ג'ון דקסטר זכייה
עיצוב התפאורה הטוב ביותר ג'ון נפייר מועמדות
עיצוב התלבושות הטוב ביותר מועמדות
עיצוב התאורה הטוב ביותר אנדי פיליפס מועמדות
Outer Critics Circle Award המחזה הטוב ביותר זכייה
הופעת המשחק הטובה ביותר אנתוני הופקינס זכייה
פיטר פירת' זכייה
Special Award זכייה
New York Drama Critics' Circle המחזה הטוב ביותר פיטר שאפר זכייה
Theatre World Award פיטר פירת' זכייה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אקווס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Equus". Discussion Guides for Penguin Classics. The Great Books Foundation. אורכב מ-המקור ב-17 June 2008. בדיקה אחרונה ב-20 באוקטובר 2008. 
  2. ^ Pearce, Ian (18 במרץ 2008). "Review: EQUUS". Theater and Dance Reviews. www.bbc.co.uk. בדיקה אחרונה ב-1 בפברואר 2010. 
  3. ^ "EQUUS: About The Show". EQUUS on Broadway. The Shubert Organization. אורכב מ-המקור ב-15 April 2008. בדיקה אחרונה ב-18 ביוני 2008. 
  4. ^ "A fully illustrated programme for EQUUS". The Home Of InfoText Manuscripts (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2017. 
  5. ^ https://www.ibdb.com/broadway-production/equus-3484
  6. ^ Richard Harland Smith, "Equus (1977)," Turner Classic Movies, URL accessed 24 October 2016.
  7. ^ Ralph Applebaum, "Colour and Concepts," Sidney Lumet: Interviews, University Press of Mississippi, 2006, p. 75.
  8. ^ James M. Welsh, Video Versions: Film Adaptations of Plays on Video, Greenwood Press, 2000, p. 111.
  9. ^ Welsh, p. 112.
  10. ^ "Lansing State Journal from Lansing, Michigan on May 12, 1984, Page 24". Newspapers.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-28 בינואר 2017. 
  11. ^ "Horse Power: Equus Revival Opens on Broadway Sept. 25". Playbill. אורכב מ-המקור ב-29 October 2013. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015. 
  12. ^ "City Lights Theatre: ‘Equus’". SanJose.com. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2016. 
  13. ^ "Review: ‘Equus’ at San Jose’s City Lights – The Mercury News". בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2016. 
  14. ^ Writer, Guest (22 במרץ 2011). "Theater Review: 'Equus' at City Lights, San Jose | Stark Insider". Stark Insider (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2016. 
  15. ^ Artsalot (2 באוגוסט 2011). "6th Annual Silicon Valley Small Venue Theatre Awards – The 2011 Honorees!". Artsalot. בדיקה אחרונה ב-29 בדצמבר 2016. 
  16. ^ Nyderah Williams. "BWW Reviews: Matthew C. Logan's Production of EQUUS is Intense and Beautifully Poignant". BroadwayWorld.com. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015. 
  17. ^ Jim Tommaney. "A Kickstarter-Funded Revival of Equus: Well-Handled With a Strong Lead Performance". Houston Press. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015. 
  18. ^ Eric Sandler. "Houston's hottest summer theater: Full frontal nudity & Falstaff party - CultureMap Houston". CultureMap Houston. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2015.