פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי

פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי
Palazzo Medici Riccardi

מידע כללי
סוג	מוזיאון, palazzo museum, מוזיאון דת, ארמון העיר, מרכז מנהלתי, museum of a public entity
מיקום	פירנצה
מדינה	איטליה
מבקרים בשנה	85,000 (נכון ל־2014)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – המאה ה־15
תאריך פתיחה רשמי	המאה ה־15
אדריכל	מיקלוצו
סגנון אדריכלי	אדריכלות הרנסאנס
מידות
שטח	1,900 מ"ר (נכון ל־2018)
קואורדינטות	43°46′31″N 11°15′22″E
אתר רשמי
(למפת פירנצה מוגדלת)   פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי (למפת פירנצה רגילה)   פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי

החצר הפנימית

הקיר המזרחי של קפלת האמגושים

פרט ממקהלת המלאכים באפסיס של קפלת האמגושים

פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי (באיטלקית: Palazzo Medici Riccardi) הוא ארמון בפירנצה שהוקם בין 1445 ו-1460 לפי הזמנת קוזימו דה מדיצ'י ("הזקן") עבור משפחתו. הארמון נרכש ב-1659 על ידי משפחת הבנקאים ריקארדי ונושא מאז את שמם. במאה ה-19 ורוב המאה ה-20 שימש הארמון בעיקר כבניין משרדים ומאז 1992 הוא מוזיאון פתוח לציבור.

תיאור המבנה

החזית

המבנה, שתוכנן על ידי מיקלוצו, מציג כלפי הרחוב חזית מרשימה אך מאופקת ואלגנטית ולא ראוותנית. המבנה בן שלוש קומות המופרדות זו מזו על ידי כרכובים. בחיבור הגג נמצא אפריז מגולף, שהוא הסממן הרשמי היחיד במבנה, שכן סימל באדריכלות הרנסאנס מבנה שלטוני.

החצר הפנימית

בלב המבנה נמצאת חצר פנימית אלגנטית ומפוארת בעלת עיטורים קלאסיים. החצר מוקפת באכסדרה הנשענת על עמודים קוריניתיים. במרכז החצר הציב קוזימו את פסלו של דונטלו "דוד". לאחר גירושו של פיירו די לורנצו דה מדיצ'י ב-1494 הפסל הוחרם והוצג בפאלאצו דה לה סיניוריה. כיום הפסל נמצא במוזיאון הלאומי ברג'לו.

קפלת האמגושים

קפלת האמגושים (Cappella dei Magi) היא קפלה פרטית בתוך הארמון, ב"פיאנו נובילה", קומת המגורים. היא עוטרה בין השנים 1459–1461 על ידי אמן הפרסקו בנוצו גוצולי (Benozzo Gozzoli), תלמידו של פרה אנג'ליקו. העיטורים עשירים בצבע ובפרטים.

התמה של עיטוריו של גוצולי היא מסעם של שלושת האמגושים לבית לחם, אך הדמויות המוצגות הן של אישים שהגיעו לפירנצה במסגרת מושב הועידה האקומנית של פירנצה (1438–1439) ושל בני משפחת מדיצ'י. בין דיוקנאות בני משפחת מדיצ'י בקיר המזרחי, דיוקן של לורנצו המפואר בגיל צעיר, על סוס לבן, מובל על ידי אביו, פיירו חולה השיגרון. עוד מופיעים בציור חברי גילדות האמנים ובהם דיוקן עצמי של גולוצי עצמו; הומניסטים כמרסיליו פיצ'ינו; יוחנן השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית שהגיע לוועידה וחשף את אמני העיר לעושר התרבותי של האימפריה הביזנטית מוקף בפמלייה וחיות אקזוטיות כלינקס (שונר) ובז; זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והאפיפיור פיוס השני, רוכב על גבי פרד, מובל על ידי ג'וליאנו דה מדיצ'י.

משני צידי האפסיס צוירו שתי מקהלות מלאכים בסגנון פרא אנג'ליקו.

במאה ה-17 הותקן גרם מדרגות בקיר הקפלה, שגרם להרס חלק מהפרסקו. הקפלה עברה רסטורציה בשנות ה-90.

בתקופת לורנצו המפואר

לורנצו המפואר גדש את הארמון ביצירות אמנות מאת פאולו אוצ'לו, בוטיצ'לי, ורוקיו וגירלנדיו ובאוסף אבני חן וכלי בדולח. בגן שמאחורי הארמון (גן סן מרקו) הוצבו פסלים אותם הזמינה רעייתו, קְלָריצֶ'ה אורסיני, במיוחד מרומא. ג'ורג'ו וזארי מדווח בביוגרפיה של מיכלאנג'לו שתלמידי האקדמיה, בהם מיכלאנג'לו עצמו שאף חי בארמון כאורחו של לורנצו תקופה מסוימת, למדו טכניקות פיסוליות לפי פסלים אלה.

בארמון התכנסו ישיבות של "האקדמיה האפלטונית" בה היו שותפים הוגי דעות כפיקו דלה מירנדולה, מרסיליו פיצ'ינו והמשורר אניולו פוליציאנו וכן צעירים שבאו לשמוע את הרצאות המלומדים ובהם מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י וניקולו מקיאוולי.

ימי השקיעה

משני צידי הפינה - חלונות רוכנים

עם מותו של לורנצו המפואר ב-1492 והדחת בני משפחת מדיצ'י על ידי ג'ירולמו סבונרולה ב-1494 הוחרמו אוצרות המשפחה מן הארמון. רוב היצירות לא אבדו אלא שוכנו בפאלאצו וקיו, אך חלקן נמכרו באופן משפיל במכירה פומבית.

לאחר השבת שלטון המדיצ'ים על כנו באמצעות האפיפיור לאו העשירי ואחיינו האפיפיור (אז עדיין חשמן) קלמנס השביעי החל ב-1517 שיקומו של הארמון שנבזז. השיקום מיוחס בחלקו למיכלאנג'לו, בפרט החלפת חלק מדלתות הכניסה שנאטמו ל"חלונות רוכנים" (finestre inginocchiati), אף שאין לדבר סימוכין בני התקופה. אולם ב-1527 גורשו שוב בני מדיצ'י מן העיר והארמון נבזז שנית, הוא שוקם שוב ב-1530.

בהמשך עבר הארמון בין צאצאים שונים של ענפי משפחת מדיצ'י, עד שבמחצית המאה ה-17 קיבל לידו את הארמון פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, שמכר אותו ב-1659 למשפחת הבנקאים ריקארדי, עמה היו לו קשרים עסקיים ענפים.

תקופת ריקארדי

גלריית לוקה ג'ורדנו

ספריית ריקארדי כיום

משפחת ריקארדי ידועה כאחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר בפירנצה באותה תקופה והיא החזיקה בבניין כמאתיים שנה. המבנה הורחב כמעט כפליים מגדלו המקורי, בעוד שצורתו החיצונית של המבנה נשמרה בוצעו על ידי משפחת ריקארדי שינויים רבים בחללים הפנימיים.

ב-1685 הוקמה בקומה הראשונה גלריה בסגנון הבארוק. הגלריה עשירה בעיטורי טיח מוזהבים של מלאכים ותקרתו צוירה על ידי לוקה ג'ורדנו. באגף נפרד הוקמה על ידי ג'ובאני בטיסטה פוג'יני הספרייה ובה אוסף ספרים יקרי ערך של ריקארדי ואוסף פסלים עתיקים ועתיקות שונות.

בחצר הוצב פסל הרקולס שפניו כפני המרקיז פרנצ'סקו ריקארדי.

בשיפוץ שנערך ב-1988 התגלתה קומת ביניים בלתי נגישה בין הקומה הראשונה לשנייה, שהייתה מעוטרת בציורי קיר אשר נשכחה ללמעלה מ-170 שנה.

המאה ה-19

ב-1810 הפך הארמון למעמסה על משפחת ריקארדי והוא נמכר לממשלת הדוכסות של טוסקנה, שהשתמשה במקום כמפקדת השיטור העירוני. עם איחוד איטליה עבר הארמון לרשות ממשלת ממלכת איטליה ששיכנה בו את משרד הפנים. ב-1874, כאשר משרדי הממשלה עברו לבירת איטליה החדשה, רומא, עבר הארמון לרשות מטה נפת פירנצה, לו הוא שייך עד היום.

בסוף המאה ה-19 נערכו עבודות מודרניזציה בבניין, חלקן שנויות במחלוקת כמו התקנת מתקן טלגרף בחצר הפנימית.

המאה ה-20

הארמון במבט על, בסביבתו

בין השנים 1911 ל-1928 נערכו עבודות שיקום ושיחזור במטרה להחזיר את המבנה לקדמותו, תוך הסרת כל התוספות שנעשו בו למן סוף המאה ה-17 ותוך הכנסת מודרניזציה הכרחית לבניין משרדים, מבלי לפגוע בחזות החלקים בעלי המורשת ובחזית החיצונית.

ב-1939 הפכו מספר חללים בארמון למוזיאון בשם "מוזיאון האיקונוגרפיה של מדיצ'י", בו הוצגו שרידי המשפחה ה"דקדנטית" כאמצעי תעמולה פוליטי של השלטון הפשיסטי. בין הפריטים שהוצגו היו מסכות המוות של חלק מבני המשפחה, שיניו הרקובות של לורנצו והבגדים המגואלים בדם שלבש ג'וליאנו דה מדיצ'י כאשר התנקשו בחייו וכדומה.

ב-11 באוגוסט 1944 התקיימה בארמון ישיבתה הראשונה של "ועידת טוסקנה לשחרור לאומי" לאחר שחרור פירנצה מעול השלטון הנאצי. בשל כך מאוחסן כיום במבנה ארכיון ההתנגדות האיטלקית.

עליית נהר הארנו על גדותיו ב-1966 גרמה פגיעה קשה במבנה שנסגר למשך שנים לצורך שיקום. כאשר נפתח מחדש ב-1972 הציג תערוכות מתחלפות. כמה אולמות מקוריים ובהם קפלת האמגושים נפתחו לציבור באירועים מיוחדים. עם זאת החצר והגן שימשו כחנייה ציבורית.

בין 1992 ל-2000 נפתח הבניין כולו לביקור הציבור, תוך שיקום החצר הפנימית והגנים. בשל הגודל הקטן של קפלת האמגושים קיים צורך לערוך בקרה וויסות על כמות המבקרים במקום. המבנה עדיין מכיל את משרדי מושל הנפה, מגורי השרד שלו וחדר אירוח וכן חדר עבור נשיא הרפובליקה, בו הוא מתאכסן כאשר הוא מגיע לפירנצה.

לקריאה נוספת

• Giovanni Cherubini e Giovanni Fanelli (עורכים), Il Palazzo Medici Riccardi di Firenze, Giunti, Firenze 1990. (באיטלקית)

• אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 140–142, מסת"ב 978-965-566-137-8
• Manfred Wunddram, Art of the Renaissance, universe books, new york 1972
• Peter Murray, The Architecture of the Renaissance, thames and hudson,London 1988

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של פאלאצו מדיצ'י-ריקארדי (באנגלית)
• אתר על קפלת האמגושים (באנגלית)