ארנאלדו מוויאנובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ארנאלדו מוויאנובה

ארנאלדו מוויאנובהלטינית: Arnaldus de Villa Nova או Arnaldus Villanovanus, בקטלאנית: Arnau de Vilanova (ארנאו דה וילאנובה), בספרדית: Arnaldo de Villanueva, בצרפתית: Arnaud de Ville-Neuve, ‏ בערך 12401311) היה רופא, כומר וסופר קטלאני-ולנסיאני מימי הביניים. הוא היה גם תאולוג בעל דעות שחרגו מהקו הרשמי של הכנסייה ומילא שליחויות דיפלומטיות. ארנאלדו מוויאנובה נמנה עם אותם המלומדים שהחזירו את הרפואה במערב אירופה למורשת היוונית-רומית. בעבר יוחסו לו בשוגג ספרים רבים בתחום הרפואה, ואף בתחום האלכימיה והאסטרולוגיה. הוא כיהן כפרופסור באוניסריטת מונפלייה.

ארנגלדו דה ויאנובה נולד ככל הנראה באחד מחבליה האיבריים של כתר אראגון בדרום צרפת, או באחד המחוזות של ממלכת אראגון-קטלוניה, שבהם קיימים יישובים רבים בשם ויאנובה, ויאנואבה או בצרפתית - וילנב. הוא למד רפואה ותאולוגיה בוולנסיה. אחרי תקופה שבה חי בחצר מלך אראגון ושנים שבהן לימד בבית הספר לרפואה במונפלייה, נסע ארנאלדו לפריז, שם זכה לפרסום רב ועורר את עוינות הכמורה המקומית. בשיעוריו במונפלייה לימד במיוחד את הרפואה של גאלנוס, בגרסה המתוקנת והמתומצתת הערבית של א-ראזי. הוא נחשב לאחד האבות של החינוך הרפואי הממוסד במערב אירופה. ב-1311 הוזמן לאביניון על ידי האפיפיור קלמנס השביעי, אולם מת בעת המסע מחוץ לחוף של ג'נובה. מיחסים לו תרגומים של ספרי רפואה ופילוסופיה מהשפה הערבית, כולל ספרי אבן סינא ואבו א-סאלט, וכן תרגומים מגאלנוס. בעבר יוחסו לו בטעות גם כתבי אלכימיה רבים, לרבות Rosarius Philosohorum ,Novum Lumen, Flos Florum אופסי כתביו הופיעו בעיר ליון ב-1504 ו-1532 (עם ביוגרפיה מאת סימפוריאנוס קמפגיוס), אחר כך בבזל -1585 ושוב בליון ב-1686. ארנאלדו מוויאנובה כתב ספרים בתחום הרפואה Speculum medicinae ו-Regimen sanitatis ad regem Aragonum. כיום סבורים שספרי רפואה אחרים שיוחסו לו, כמו Breviarium Practicae, לא נכתבו על ידו. ארנאלדו מווילנובה כתב גם ספרי תאולוגיה בלטינית ובקטלאנית ולנסיאנית, שבהם הטיף לרפורמות בכנסייה הנוצרית וניבא נבואות אפוקליפטיות וסכיזמה חדשה אלימה בין הכנסייה ה"אמיתית" וזו ה"מזויפת". בהתחלה תלמידם של החוגים הדומיניקנים, התנתק ארנלדו מהם ואימץ את השקפות הבגינים והאחים הרוחניים הפרנציסקנים. ארנאלדו מוויאנובה היווה דמות של מלומד מגויס, כרופא מונע על ידי גישה שכלתנית וכתאולוג מעורב בפולמוסים האידיאלוגיים והמוסריים של התקופה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנאלדו מוויאנובה נולד בין השנים 1235 ו-1240 בממלכת אראגון או באחד משטחיה האיבריים או הדרום-צרפתיים של כתר אראגון. מקום הולדתו המדויק שנוי במחלוקת, מכיוון שקיימים יישובים רבים בעלי אותו שם באראגון, בממלכת ולנסיה, בקטלוניה (כיום בספרד), בלנגדוק ובפרובאנס. הוזכרו כאפשרויות וילנב-לה-מגלון שעל יד מונפלייה בלנגדוק (כיום אזור אוקסיטניה), ויאנובה-אואסקה במחוז אואסקה בצפון-מזרח ארגאון, ויאנובה דה גראו או גראו דה ולנסיה, על יד ולנסיה[1] או ויאנובה דה חילוקה במחוז סרגוסה שבמרכז אראגון. בסופו של דבר נתגלתה כתובת בשולי כתב יד המצביעה על כמה נקודות אחיזה חשובות להשערה שהוא נולד על יד דארוקה, סרסגוסה, בגבול ממלכת אראגון,[2][3][4] במשפחה שמקורה בווילנב-אן פרובאנס, אולי יהודים מומרים שעברו לחיות בממלכת אראגון, מעט אחרי גירוש השלטון המוסלמי והקמת הממלכה הנוצרית של ולנסיה על ידי חיימה הראשון, מלך אראגון. ארנאלדו גדל בוולנסיה הוא התוודע לאוכלוסייה המקומית ההיספנית-ערבית-ברברית ולשפה הערבית. אולם הדגיש פעם שהרגיש קטלאני. הוא נולד במשפחה מעוטת אמצעים. לכל אורך חייו הוא נע בין שטחי ספרד, צרפת ואיטליה של ימינו, שהיו מחולקים בתקופתו בין פסיפס של ממלכות קטנות ורוזנויות - כתר אראגון, תחת חסות מככי אראגון, שהסתפחו ואבדו בהתאם לתוצאות המלחמות וקשרי הנישואים בין השליטים. ארנלדו התגורר במשך חייו בוולנסיה, בברצלונה, במונפלייה, בנאפולי, בפלרמו ובמסינה. הוא ביקר אצל האפיפיורים ברומא, בפרוג'ה ובאביניון והיה שגריר בפריז.

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1260 למד ארנאלדו רפואה באוניברסיטת מונפלייה, אז בתחום ממלכת אראגון ומאוחר יותר בתחום ממלכת מיורקה.[5] ארנאלדו סיים את לימודיו עם תואר Magister medicinae. למד גם תאולוגיה אצל הנזירים הדומיניקנים. למד קורס Humaniora (מדעי רוח) ולשונאות (studium languarum) בערבית, לטינית, ואולי גם עברית.[6] אחרי שקיבל את "ההסמכות הקטנות", לבסוף ויתר על מעמד של כומר על מנת להתחתן עם אנייס בלאזי, בת של סוחר שמקורה במונפלייה, אך לא חדל משיעורי כתבי הקודש אצל הדומיניקנים בברצלונה. נולדה לו בת, מריה, שהפכה לנזירה דומיניקנית.

פרופסור לרפואה ורופא של מלכים ואפיפיורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנאלדו דה ויאנובה, תמונתו בתחריט על עץ, בכרוניקה מנירנברג, 1493

ארנאלדו התפרסם מהר כרופא ונקרא לייעוץ בחצרות השליטים. ב-1281, בתקופה שהוא חי בברצלונה, היה לרופא אישי של מלך אראגון. בערך ב-1280 הוא כתב את ספרו הראשון בתחום הרפואה. בהמשך כתב כ-40 ספרים, שנגעו בכל היבטי הבריאות. כמו כן כתב ספרי תאולוגיה. אחרי מותו נתגלו כתבי אלכימיה שהיו חתומים בשמו. ב-1285 הוא נקרא למראשות המלך פדרו השלישי של אראגון ששכב על ערש דווי. כגמול עלך שירותיו העניק לו המלך את הכנסות טירת אולייר באזור טרגון.[7] קצבה זו אושרה לו מחדש על ידי המלך חיימה השני הקרוי "הצדיק". חיימה השני קרא לו פעמים חוזרות לחצרו - ב-1293 וב-1297. ארנאלדו הקדיש לו ספר על דיאטות בריאות - פירוש לספר האכולה הראפוית של סלרנו Regimen sanitatis Salernitanum, ספר שהתפרסם במהרה באירופה כולה והיה לספר הרפואה הפופולרי ביותר במאה ה-15 באירופה.

בשנים 1299-1289 לימד ארנאלדו רפואה באוניברסיטת מונפלייה.[8] לפי עדויות, ברחוב קאמנו, בחזית בית מגוריו במונפלייה, היו מוצבים פסלים של אריה ושל נחש האוכל את זנבו. בהרצאותיו הגן ארנאלדו על השקפותיו של גלנוס, במטרה להעביר את העקרונות הגאלניים הגדולים ששימשו כבסיס לפעולות הרפואיות השונות. זאת הייתה תקופה פוריה מאוד בחייו, שבה כתב את עיקר כתביו בתחום הרפואה והתאולוגיה.

בינואר 1295-אוקטובר 1303 טיפל ארנאלדו באפיפיור בוניפציוס השמיני שסבל מכאבים עזים שנגרמו לו על ידי אבנים בכליות. הוא המליץ לו על הידרותרפיה בעזרת מים חמים ממעיינות פיוג'י שהובאו עבור האפיפיור לרומא ולאניאני "בתוך כדים עטופים בשטיחים או בבדי צמר" על מנת לשמור על הטמפרטורה המקורית. בנוסף ביולי 1301 נעזר ארנאלדו גם בחותם - קמע אסטרולוגי מזהב, טעון תכונות מגיות. לפי דבריו הושגו התכונות אלה על ידי חשיפת הקמע לכוח השמש שנמצאה באותם הימים במזל אריה.[9] האפיפיור נשא אותו קמע בתוך חגורה מעור שנועדה לתמוך בכליות, כנראה כדי לטפל בצניחתן (נפרופטוזיס)[10] את החותם המאגי יצר ארנלדו לפי תיאור שמצא בספר "Picatrix" (יעד החכם, ר'עייט אל-חקים) מאת האסטרונום והאלכימיאי הערבי אבו אל-קאסם מסלמה אבן-אחמד אל-מג'ריטי שנפטר בקורדובה בסביבות 1008. יוקרתו בעקבות הצלחה טיפולית זו גרמה לכך שקשרו את שמו לספרים רבים לרפואה, לאלכימיה, לאסטרולוגיה ולמגיה, אף על פי שהוא גינה פרקטיקות מגיות. בהמשך טיפל ארנאלדו גם באפיפיורים בנדיקטוס האחד עשר וקלמנס החמישי.

הגותו הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שסיים ללמד רפואה במונפלייה הקדיש ארנאלדו יותר ויותר זמן ולהט בקידום דעותיו הדתיות הרדיקליות. במשך הזמן חיבר מספר רב של ספרים והצטייר, כדברי אנטואן קאלווה, כ"אישיות רוחנית יצרית".[11] בעת ששימש רופא, יועץ ודיפלומט בחצרות של שליטים ואפיפיורים, ניסה לרכוש את תמיכתם בהשקפותיו הנבואיות בגבול האידיאלוגיה הקתרית.[12]

נבואות אפוקליפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שהיה תלמידם של מטיפים דומיניקנים ושל רמון מארטי (רמון מארטן), מורו לעברית, אחרי שנות ה-90 של המאה ה-13 הושפע ארנאלדו במיוחד על ידי הנזיר הפרנציסקני פייר דה ז'אן אוליבי (או ז'אן אולייה, Olieu) שהטיף למנהגי העוני של מסדרו. ארנאלדו כתב אז פירושים לאפוקליפסה Expositio super Apocalypsi‏ (1292) שבישרו את בואו הקרוב של אפיפיור מלאכי שמחד יתקן את הכנסייה ומאידך את האנטיכריסט. דעותיו אלה גרמו לנתק בינו לדומיניקנים וקרבו אותו ל"אחים המינורים" - הפרנציסקנים.

הסכסוך עם הסכולסטיים מפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1299-1300,[13] נשלח ארנאלדו על ידי מלך אראגון, חיימה השני, כשגריר לפריז בחצרו של פיליפ היפה כדי לדון עם הצרפתים בנוגע לשליטה על ואל ד'אראן. בעת שהותו בפריז, שוחח ארנאלדו עם חברי הפקולטה לתאולוגיה על ספרו "על ביאת האנטכריסטוס" (De adventu antechristi‏, 1288), שבו ניבא שינויים מרחיקי לכת לאחר ביאת האנטיכריסטוס בעתיד הקרוב - בשנת 1378. בעת שהתכונן לנסוע לטולוז, נעצר ארנאלדו על ידי קצין הפקולטה לתאולוגיה על אף מחאותיו שלו ושל הארכיבישוף מנרבון, ז'יל אסלן. נחשד ב"נבואות שקר", נטען שביקש להוכיח שהופעת האנטכריסטוס תחסל את ממסדו של ישו, של השליחים ושל האפיפיורים. עם זאת קשריו ההדוקים עם אנשים בתפקידים בכירים, במיוחד עם יועץ המלך, ידידו, גיום דה נוגארה, איפשרו למחרת את שחרורו ממעצר, תמורת ערבות בשווי 3,000 לירות. התבסוכת אליה נקלע נפתרה כשנאלץ לחתום על רשימת נקודות שנויות במחלוקת (temerarie assertos) שהוכנה על ידי הפקולטה הפריזאית.[14] הצרות עם אנשי הסכולסטיקה השכלתנית בפריז הדפו אותו עוד יותר אל המחנה היריב שדרש רפורמה עמוקה של הכנסייה.

סניגור הבגיניות ו"הרוחניים" הפרנציסקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1302 קרא המלך חיימה שני לארנאלדו לקטלוניה כדי לשמש שוב כרופא בחצר המלוכה. שם התפלמס ארנאלדו עם הדומיניקנים מז'רונה ונאלץ לפנות לעזרת האפיפיור בנדיקטוס האחד עשר. הוא כתב לו אגרת שבה הגן על עניינם של ה"רוחניים" הפרנציסקנים. בשנת 1304 הציג השקפותיו בפני כינוס של הכנסייה בפרוזג'ה. נידון בשנת 1304 לשנת מאסר. אחרי מות האפיפיור בפרוג'ה באותה שנה 1304, נמלט ארנאלדו לחצרו של פדריקו השלישי, מלך סיציליה, מגן ה"רוחניים". מלך זה העריץ אותו וכינה אותו "אפלטון החדש". ארנאלדו הקדיש לו את ספרו האחרון "Allocutio christiani‏ (1310) ובו הסברים על חובותיו של מלך נוצרי. אחרי מות האפיפיור בוניפציוס השמיני נבחר לתפקיד הרם קלמנס החמישי, ידיד ותיק של ויאנובה, שאיפשר לו כמה בשנים של שלווה (1309-1305). ב-1305 שב ארנאלדו לקטלוניה כדי לשמש למלך חיימה כרופא, יועץ ושגריר. אז כתב טקסט שבו תמך בבגיניות Informatio Beguinorum, ושמשך אחרי מותו, ב-1316, גינוי מצד האפיפיור. אחד המקורות להשקפותיו הרדיקליות נבעו ישירות מהספר של אבן סינא שהוא תרגם מערבית ללטינית בשנת 1306 - De viribus cordis. היוקרה שממנו נהנה איפשרה לו להתערב בסוגיות כמו זו של משפט הטמפלרים והכנות למסעות צלב (בכך נתמך על ידי תלמידו רימון לול שהחל משנת 1287 שורה של מסעות כדי לשכנע מלכים ואפיפיורים בצורך ברפורמה של הכנסייה ובצורך במסע צלב).

ב-1308 נשלח כשגריר של חיימה השני בחצרו של האפיפיור קלמנס החמישי (1314-1305) שמושבו היה באביניון. בעצתו של ארנאלדו, בשנת 1309 הוציא קלמנס החמישי בולות שבהן קבע את תוכניות הלימודים באוניברסיטת מונפלייה. כעבור זמן קצר שוב נסע ארנאלדו לסיציליה בחצר בטרינקריה, שם ביקש ממנו פדריקו השלישי לפרש לו חלום ולענות לספקותיו לגבי מקורה האלוהי של התגלות הדת. פדריקו תכנן מסע צלב ובמטרה זו שלח את ארנאלדו לאביניון. ארנאלדו פגש שם את רוברטו, בנו של קרלו השני לבית אנז'ו, שהכתיר עצמו זה עתה כמלך נאפולי. עם מלך זה מצא ארנאלדו תמימות דעים בסוגיות רבות. לפי הזמנת רוברטו הראשון, מלך שנודע בתמיכתו במלומדים וב"רוחניים", נסע ארנאלדו בשנת 1311 לנאפולי. תחת חסות המלך מנאפולי הוקמו scriptoria בנאפולי, בברצלונה, בוולנסיה, במסינה וכנראה בפלרמו ובקטניה, שבהן התפתחו קהילות שאימצו את דעותיו של ארנאלדו.[15]

האפיפיור קלמנס החמישי שהיה חולה פנה לעזרתו. הרופא מיהר לצאת לאביניון לראותו כשהוא ממלא גם שליחות דיפלומטית.[16] הוא הפליג ממסינה בספינה אך מת בדרך ב-6 בספטמבר 1311, כשהאונייה טבעה קרוב לג'נובה.[17]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו הרוחניים של ארנאלדו דה ויאנובה הוקעו על ידי האינקוויזיציה, בעוד שספרי הרפואה שלו זכו להערכה ולבאורים רבים. יחד עם רמון לול נחשב ארנאלדו לאבי הספרות בקטלאנית. דמותו כמלומד מגויס הייתה לדגם בדומה לעוד אינטלקטואלים אחרים בתקופות הבאות. ארנאלדו דה ויאנובה הצטיין כאיש מדעים רציונליסטי, מוכשר במלאכת הרפואה, כפי שנודעה באותם הימים, וכאדם מגויס, שהשתתף בלהט במחלוקות המוסריות והדתיות של זמנו.

בתחום הרפואה ומדעי בטבע תרם ארנלדו דה ויאנובה תרומות רבות. בין היתר תיאר את הפחמן חד-חמצני MO, גז רעיל שנוצר אז משריפת העץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Antoine Calvet Les œuvres alchimiques attribuées à Arnaud de Villeneuve ; Grand œuvre, médecine et prophétie au Moyen-Âge S.É.H.A, Paris, Archè, Milano 2011
  • | Michael Mc Vaugh Arnau de Vilanova and Paris : one embassy or two Archives d'histoire doctrinale et littéraire du Moyen Âge vol.73, 2006, pp.29-42

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנאלדו מוויאנובה בוויקישיתוף

"Arnaldo Da Villanova medieval physician (1235-1311) A first approach "Giornale italiano di nefrologia 18.02.2016

  • [Rompel, J. art.Arnaldus Villanovanus in The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton 1912]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 2016 B.Ricciardi et al
  2. ^ Le rosier alchimique de Montpellier
  3. ^ Marc Haven 1896
  4. ^ J.Benton 1962
  5. ^ אחוזת מונפלייה בראשות הבישוף של מגלון, הייתה ירושת מריה, בתו של גיירמו השמיני ממונפלייה, כשזאת התחתנה ב-1204 עם פדרו הראשון של אראגון, רוזן של ברצלונה. צאצאיהם של נישואים אלה החזיקו באחוזת מונפלייה עד לקנייתה על ידי מלך צרפת ב-1348 - ראו L.Cifuentes 2001
  6. ^ H.Lagerlund עמ' 1468
  7. ^ 1923 Lynn Thorndike
  8. ^ Jean Astruc 1767
  9. ^ בטקסט האפוקריפי "על החומות" De sigiliis 1585' תיאר המחבר תריסר חותמות עשויות זהב טהור, לפי סימני המזלות
  10. ^ B.Ricciardi et al 2016
  11. ^ A.Calvet 2011 עמ' 728
  12. ^ פרארנו, 1979, מצא כי השתמש בטקסקט קתרי כדי ללמד סנגוריה על אורח החיים של "בגיניות" -ב-Information beguinorum 1305
  13. ^ לפי Hauréau אורו (1881) ועוד מחברים אחריו, לפי דעות אחרות - 1299, ולפי מחקריו של מ.מקוו M.McVaugh - היה מדובר בשנת 1306
  14. ^ L.Principe 2013
  15. ^ A.Calvet
  16. ^ B.Ricciardi 2016
  17. ^ Haureau