ארנאלדו מוויאנובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ארנאלדו מוויאנובה

ארנאלדו מוויאנובהלטינית: Arnaldus de Villa Nova או Arnaldus Villanovanus, בקטלאנית: Arnau de Vilanova (ארנאו דה וילאנובה), בספרדית: Arnaldo de Villanueva, בצרפתית: Arnaud de Ville-Neuve, ‏ בערך 12401311) היה רופא, כומר וסופר קטלאני-ולנסיאני מימי הביניים. הוא היה גם תאולוג בעל דעות שחרגו מהקו הרשמי של הכנסייה ומילא שליחויות דיפלומטיות. ארנאלדו מוויאנובה נמנה עם אותם המלומדים שהחזירו את הרפואה במערב אירופה למורשת היוונית-רומית. בעבר יוחסו לו בשוגג ספרים לתחום האלכימיה והאסטרולוגיה. יליד ממלכת אראגון, אולי בעיר ויאנואבה דה חילוקה, או יליד ולנסיה, למד רפואה וקורסים לתאולוגיה בוולנסיה. אחרי תקופה שבה חי בחצר מלך אראגון ושנים שבהן לימד בבית הספר לרפואה במונפלייה, נסע ארנאלדו לפריז, שם זכה לפרסום רב ועורר את עוינות הכמורה המקומית. בשיעוריו במונפלייה לימד במיוחד את הרפואה של גאלנוס, בגרסה המתוקנת והמתומצתת הערבית של א-ראזי. הוא נחשב לאחד האבות של החינוך הרפואי הממוסד במערב אירופה. ב-1311 הוזמן לאביניון על ידי האפיפיור קלמנס השביעי, אולם מת בעת המסע מחוץ לחוף של ג'נובה. מיחסים לו תרגומים של ספרי רפואה ופילוסופיה מהשפה הערבית, כולל ספרי אבן סינא ואבו א-סאלט, וכן תרגומים מגאלנוס. בעבר יוחסו לו בטעות גם כתבי אלכימיה רבים, לרבות Rosarius Philosohorum ,Novum Lumen, Flos Florum אופסי כתביו הופיעו בעיר ליון ב-1504 ו-1532 (עם ביוגרפיה מאת סימפוריאנוס קמפגיוס), אחר כך בבזל -1585 ושוב בליון ב-1686. ארנאלדו מווילנובה כתב ספרים בתחום הרפואה Speculum medicinae ו-Regimen sanitatis ad regem Aragonum. כיום סבורים שספרי רפואה אחרים שיוחסו לו, כמו Breviarium Practicae, לא נכתבו על ידו. ארנאלדו מווילנובה כתב גם ספרי תאולוגיה בלטינית ובקטלאנית ולנסיאנית, שבהם הטיף לרפורמות בכנסייה הנוצרית וניבא נבואות אפוקליפטיות וסכיזמה חדשה אלימה בין הכנסייה ה"אמיתית" וזו ה"מזויפת". בהתחלה מחונך בחוגים הדומיניקנים, התנתק מהם ואימץ את השקפות הבגינים והאחים הרוחניים הפרנציסקנים. ארנאלדו מוויאנובה היווה דמות של מלומד מגויס, כרופא מונע על ידי גישה שכלתנית וכתאולוג מעורב בפולמוסים האידיאלוגיים והמוסריים של התקופה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנאלדו מוויאנובה נולד בין השנים 1235 ו-1240 באזור האראגון התחתי, בממלכת אראגון במשפחה מעוטת אמצעים. מקום הולדתו המדויק שנוי במחלוקת, מכיוון שקיימים כמה יישובים בעלי אותו שם - ויאנואבה או וילנובה. בדרום צרפת ישנם וילנב-לס-מגלון, וילנב-לובה ווילנב (אלפ דה אוט פרובאנס, בימינו פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור) ובספרד - ויאנובה ,אואסקה, באראגון. בסופו של דבר[1][2] בסופו של דבר נתגלתה כתובת בשולי כתב יד המצביעה על כמה נקודות אחיזה חשובות להשערה שהוא נולד על יד דארוקה, סרסגוסה, בגבול ממלכת אראגון,[3] במשפחה שמקורה בוילנב-אן פרובאנס, קרוב לוודאי יהודים מומרים שעברו לחיות בממלכת אראגון. ארנאלדו גדל בוולנסיה, מעט אחרי גירוש השלטון המוסלמי והקמת הממלכה הנוצרית של ולנסיה על ידי חיימה הראשון, מלך אראגון. הוא התוודע לאוכלוסייה המקומית ההיספנית-ערבית-ברברית ולשפה הערבית. הוא התוודה פעם שהרגיש קטלאני. לכל אורך חייו נע ארנאלדו בין שטחי ספרד, צרפת ואיטליה של ימינו, שהיו מחולקים בתקופתו בין פסיפס של ממלכות קטנות ורוזנויות תחת חסות ממלכת אראגון, שהסתפחו ואבדו בהתאם לתוצאות המלחמות וקשרי הנישואים בין השליטים. הוא התגורר בוולנסיה, בברצלונה, במונפלייה, בנאפולי, בפלרמו, במסינה וכו'. ביקר גם אצל האפיפיורים ברומא, פרוג'ה ואביניון והיה שגריר בפריז.

לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 1260 למד ארנאלדו רפואה באוניברסיטת מונפלייה, אז בתחום ממלכת אראגון ומאוחר יותר בתחום ממלכת מיורקה.[4] הוא סיים את לימודיו עם תואר Magister medicinae. למד גם תאולוגיה אצל הנזירים הדומיניקנים. למד קורס Humaniora (מדעי רוח) ולשונאות (studium languarum) בערבית, לטינית, ואולי גם עברית.[5] אחרי שקיבל את "ההסמכות הקטנות", לבסוף ויתר על מעמד של כומר על מנת להתחתן עם אנייס בלאזי, בת של סוחר שמקורה במונפלייה, אך לא חדל משיעורי כתבי הקודש אצל הדומיניקנים בברצלונה. נולדה לו בת, מריה, שהפכה לנזירה דומיניקנית.

פרופסור לרפואה ורופא של מלכים ואפיפיורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנאלדו דה ויאנובה, תמונתו בתחריט על עץ, בכרוניקה מנירנברג, 1493

ארנאלדו התפרס מהר כרופא ונקרא לייעוץ בחצרות השליטים. ב-1281, בתקופה שהוא חי בברצלונה, היה לרופא אישי שלהם. בערך ב-1280 הוא כתב את הספרו הראשון בתחום הרפואה. בהמשך כתב כ-40 ספרים, שנגעו בכל היבטי הבריאות. כמו כן כתב ספכי תאולוגיה. אחרי מותו נתגלו כתבי אלכימיה שהיו חתומים בשמו. ב-1285 הוא נקרא למראשות המלך פדרו השלישי של אראגון ששכב על ערש דווי. המלך העניק לו כתגמול את הכנסות טירת אולייר באזור טרגון[6]. קצבה זו אושרה לו מחדש על ידי המלך חיימה השני. בשנים 1299-1289 לימד ארנאלדו רפואה באוניברסיטת מונפלייה.[7] לפי עדויות, ברחוב קאמנו, בחזית בית מגוריו במונפלייה, היו מוצבים פסלים של אריה ושל נחש האוכל את זנבו. בהרצאותיו הגן ארנאלדו את השקפותיו של גאלנוס, במטרה להעביר את העקרונות הקאלניים הגדולים העשויים להצדיק את הפעולות הרפואיות השונות. זאת הייתה תקופה פוריה מאוד בחייו, שבה כתב את עיקר כתביו ברפואה והתאולוכיה. בינואר 1295-אוקטובר 1303 טיפל ארנאלדו באפיפיור בוניפציוס השמיני. בעזרת חותם אסטרולוגי מזהב, אומרים שהקל על סבלו של האפיפיור מאבנים בכליות.[8] יוקרתו בעקבות הצלחה טיפולית זו גרמה לכך שקשרו את שמו לספרים רבים לאלכימיה, אסטרולוגיה ומגיה, אף על פי שהוא גינה פרקטיקות מגיות. בהמשך טיפל ארנאלדו גם באפיפיורים בנדיקטוס האחד עשר וקלמנס החמישי. חיימה השני, מלך אראגון, הקרוי "הצדיק", קרא לו פעמים חוזרות לחצרו - ב-1293 - וב-1297. ארנאלדו הקדיש לו ספר על דיאטות בריאות - Regimen santitatis, ספר שהתפרסם במהרה באירופה כולה.

הגותו הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שסיים ללמד רפואה במונפלייה הקדיש ארנאלדו יותר ויותר זמן ולהט בקידום דעותיו הדתיות הרדיקליות. במשך הזמן חיבר מספר רב של ספרים והצטייר, כדברי אנטואן קאלווה, כ"אישיות רוחנית ייצרית".[9]. בעת ששימש רופא, יועץ ודיפלומט בחצרות של שליטים ואפיפיורים, ניסה לרכוש את תמיכתם בהשקפותיו הנבואיות בגבול האידיאלוגיה הקתרית.[10]

נבואות אפוקליפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שהיה תלמידשם של מטיפים דומיניקנים ושל רמון מארטי (רמון מארטן), מורו לעברית, אחרי שנות ה-1290 הושפע ארנאלדו במיוחד על ידי הנזיר הפרנציסקני פייר דה ז'אן אוליבי (או ז'אן אולייה Olieu) שהטיף למנהגי העוני של מסדרו. ארנאלדו כתב אז פירושים לאפוקליפסה Expositio super Apocalypsi‏ (1292) שבישרו את בואו הקרוב של אפיפיור מלאכי שמחד יתקן את הכנסייה ומאידך את האנטיכריסט. דעותיו אלה גרמו לנתק בינו לדומיניקנים וקרבו אותו ל"אחים המינורים" - הפרנציסקנים.

הסכסוך עם הסכולסטיים מפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1300[11], נשלח ארנאלדו של ידי מלך אראגון, חיימה השני, כשגריר לפריז בחצרו של פיליפ היפה כדי לדון עם הצרפתים בנוגע לשליטה על ואל ד'אראן. בעת שהותו בפריז, שוחח ארנאלדו עם חברי הפקולטה לתאולוגיה על ספרו "על ביאת האנטכריסטוס" (De adventu antechristi‏ (1288) שבו ניבא הקרבותם של של שינויים מרחיקי לכת לאחר ביאת האנטיכריסטוס בעת שהתכונן לנסוע לטולוז, נעצר ארנאלדו על ידי קצין הפקולטה לתאולוגיה על אף מחאותיו שלו ושל הארכיבישוף מנרבון, ז'יל אסלן. נחשד ב"נבואות שקר" שביקשו להוכיח שהופעת האנטכריסטוס תחסל את ממסדו של ישו, השליחים והאפיפיורים. אולם קשריו ההדוקים עם אנשים בתפקידים בכירים, במיוחד עם יועץ המלך, ידידו, גיום דה נוגארה, איפשרו את שחרורו ממעצר למחרת, תמורת ערבות בשווי 3,000 לירות. התבסוכת אליה נקלע תיפתר אחרי שנאלץ לחתום על רשימת נקודות שנויות במחלוקת (temerarie assertos) שהוכנה על ידי הפקולטה הפריזאית.[12] צרותיו עם אנשי הסכולסטיקה השכלתנית מפריז הדפו אותו עוד יותר אל המחנה היריב שדרש רפורמה עמוקה של הכנסייה

סניגור הבגיניות ו"הרוחניים" הפרנציסקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1302 קרא המלך חיימה שני לארנאלדו לקטלוניה כדי לשרת בה כרופא. שם התפלמס ארנאלדו עם הדומיניקנים מז'רונה ונאלץ לפנות לעזרת האפיפיור בנדיקטוס האחד עשר. כתב לו אגרת שבה הגן על עניינם של ה"רוחניים" הפנציסקנים. על כך נידון לשנת מאסר. אחרי מות האפיפיור בפרוג'ה ב-1304, נמלט ארנאלדו לחצרו של פדריקו השלישי, מלך סיציליה, מגן ה"רוחניים". מלך זה העריץ אותו וכינה אותו "אפלטון החדש". ארנאלדו הקדיש לו את ספרו האחרון "Allocutio christiani‏ (1310) ובו הסברים על חובותיו של מלך נוצרי. ב-1305 שב ארנאלדו לקטלוניה כדי לשמש למלך חיימה כרופא, יועץ ושגריר. אז כתב טקסט שבו תמך בבגיניות Informatio Beguinorum, שמשך אחרי מותו, ב-1316 גינוי מצד האפיפיור. אחד המקורות להשקפותיו הרדיקליות נבעו ישירות מהספר של אבן סינא שהוא תרגם מערבית ללטינית בשנת 1306 - De viribus cordis.

ב-1308 נשלח כשגריר של חיימה השני בחצרו של האפיפיור קלמנס החמישי (1314-1305) שמושבו היה באביניון. בעצתו של ארנאלדו, בשנת 1309 הוציא קלמנס החמישי בולות שבהן קבע את תוכניות הלימודים באוניברסיטת מונפלייה. כעבור זמן קצר שוב נסע ארנאלדו לסיציליה בחצר בטרינקריה, שם ביקש ממנו פדריקו השלישי לפרש לו חלום ולענות לספקותיו לגבי מקורה האלוהי של התגלות הדת. פדריקו תכנן מסע צלב ובמטרה זו שלח את ארנאלדו לאביניון. ארנאלדו פגש שם את רוברטו, בנו של קרלו השני לבית אנז'ו, שהכתיר עצמו זה עתה כמלך נאפולי. עם מלך זה מצא ארנאלדו תמימות דעים בסוגיות רבות. לפי הזמנת רוברטו הראשון, מלך שנודע בתמיכתו במלומדים וב"רוחניים", נסע ארנאלדו בשנת 1311 לנאפולי. תחת חסות המלך מנאפולי הוקמו scriptoria בנאפולי, בברצלונה, בוולנסיה, במסינה וכנראה בפלרמו ובקטניה, שבהן התפתחו קהילות שאימצו את דעותיו של ארנאלדו.[13]

האפיפיור קלמנס החמישי שהיה חולה פנה לעזרה לארנאלדו. הרופא מיהר לצאת לראותו אך מת בדרך ב-6 בספטמבר 1311, בספינה קרוב לג'נובה.[14]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו הרוחניים של ארנאלדו דה ויאנובה הוקעו על ידי האינקוויזיציה, בעוד שספרי הרפואה שלו זכו להערכה ולבאורים רבים. יחד עם רמון לול נחשב ארנאלדו לאבי הספרות בקטלאנית. דמותו כמלומד מגויס הייתה לדגם בדומה לעוד אינטלקטואלים אחרים בתקופות הבאות. ארנאלדו דה ויאנובה הצטיין כאיש מדעים רציונליסטי, מוכשר במלאכת הרפואה, כפי שנודעה באותם הימים, וכאדם מגויס, שהשתתף בלהט במחלוקות המוסריות והדתיות של זמנו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Antoine Calvet Les œuvres alchimiques attribuées à Arnaud de Villeneuve ; Grand œuvre, médecine et prophétie au Moyen-Âge S.É.H.A, Paris, Archè, Milano 2011
  • | Michael Mc Vaugh Arnau de Vilanova and Paris : one embassy or two Archives d'histoire doctrinale et littéraire du Moyen Âge vol.73, 2006, pp.29-42

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנאלדו מוויאנובה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Le rosier alchimique de Montpellier
  2. ^ Marc Haven 1896
  3. ^ J.Benton 1962
  4. ^ אחוזת מונפלייה בראשות הבישוף של מגלון, הייתה ירושת מאריה, בתו של גיירמו השמיני ממונפלייה, כשזאת התחתנה ב-1204 עם פדרו הראשון של אראגון, רוזן של ברצלונה. צאצאיהם של נישואים אלה החזיקו באחוזת מונפלייה עד לקנייתה על ידי מלך צרפת ב-1348 - ראו L.Cifuentes 2001
  5. ^ H.Lagerlund עמ' 1468
  6. ^ 1923 Lynn Thorndike
  7. ^ Jean Astruc 1767
  8. ^ בטקסט אפוקריפי "על החומות" De sigiliis 1585' תיאר המחבר תריסר חותמות עשויות זהב טהור, לפי סימני המזלות.
  9. ^ A.Calvet 2011 עמ' 728
  10. ^ פרארנו, 1979, מצא כי השתמש בטקסקט קתרי כדי ללמד סנגוריה על אורח החיים של "בגיניות" -ב-Information beguinorum 1305
  11. ^ לפי Hauréau אורו (1881) ועוד מחברחים אחריו, לפי דעות אחרות - 1299, ולפי מחקריו של מ.מקוו M.McVaugh - היה מדובר בשנת 1306
  12. ^ L.Principe 2013
  13. ^ A.Calvet
  14. ^ Haureau