יואכים מפיורה
 | |
| לידה |
1135? Celico, ממלכת סיציליה הנורמנית  |
|---|---|
| פטירה |
30 במרץ 1202 (בגיל 67 בערך) Pietrafitta, ממלכת סיציליה הנורמנית |
| מקום קבורה |
San Giovanni in Fiore Abbey |
| תפקיד |
אב מנזר |
| השקפה דתית |
נצרות |
  | |
יואכים מפיוֹרֶה (לעיתים יואכים איש פיורה; באיטלקית: Gioacchino da Fiore, בלטינית: Ioachim Florensis; 1135 - 30 במרץ 1202) היה תאולוג ומיסטיקן. בעל התורה המיסטית (המטה-נראטיב) המחלקת את ההיסטוריה לשלוש תקופות: עידן הברית הישנה שלפני ישו, עידן הנצרות והעידן הרוחני- עידן רוח הקודש. תורתו של יואכים השפיעה רבות על הפרנציסקנים, כמחצית המאה לאחר מותו ודרכם על ההגות המיסטית[1].
תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בקלבריה, בדרום-מערב איטליה של ימינו, שהייתה שייכת אז לממלכת סיציליה הנורמנית. הועסק כמלומד בחצר מלך סיציליה והארכיבישוף של פלרמו. ב-1159 יצא כצליין לממלכת ירושלים (ארץ ישראל הצלבנית) וחווה חוויה מיסטית בירושלים. עם שובו היה לנזיר וב-1168 הוסמך לכמורה. ב-1177 הצטרף למסדר הציסטרציאני וסייע לו לקבל אדמות ממלך סציליה. ב-1182 בילה שנה וחצי במנזר קסמרי (Casamari), שם כתב את שלושת חיבוריו הגדולים.
ב-1184 ייסד את מנזר פיורה (פלורה) בהרי קלבריה. המנזר היווה מרכז לפלג חדש של המסדר הציסטריאני, שהוכר על ידי האפיפיור סלסטינוס השלישי ב-1198.
תורת שלושת העידנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תורתו של יואכים היא פשוטה מאוד ומהווה תבנית - על היסטורית (מטה-נרטיב), מסכת כוללת, סיפור אידאולוגי המקיף את כל המציאות ומסביר אותה לפי חץ הזמן ההיסטורי. דיונו של יואכים מתחיל בשאלת התאולוגיה הנוצרית הבסיסית: "מהו אופיו של השילוש הקדוש?" התשובה שנתן יואכים מקורית (אם כי לא רחוקה מתפיסת תורת השמיטות שבקבלה): השילוש הוא ההיסטוריה. וההיסטוריה נחלקת לשלושה עידנים:
- העידן הראשון, הוא עידן האב, עידן הברית הישנה, לפני התגלותו של ישו. מאפייניה הן המצוות המעשיות והגשמיות של היהדות והחיים הארציים. הטקסט המרכזי של העידן הוא התנ"ך ומוסד המרכזי הוא בית המקדש.
- העידן השני, הוא עידן הבן, ירידתו של ישו לארץ וקורבנו, זהו עידן הנצרות, הטקסט המרכזי שלו היא הברית החדשה ומאפייניו הם החסד הנוצרי, הרוחניות השואפת לחיי העולם הבא והכנסייה.
- העידן האחרון, הוא עידן רוח הקודש העתיד לבוא. הוא מסמל השתחררות מכל הממסדים, המסגרות והמבנים אל החירות, השחרור הגמור ומהווה את "מלכות השמיים" עלי אדמות. הטקסט המרכזי של העידן הוא "האוונגליון האחרון" שיימסר לאנושות על ידי "המבשר".
הכפירה היואכימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי מפרשיו של יואכים ולפי רמזיו, העולם מצוי על סיפו של העידן השלישי העתיד לקום ולהגיע, לפי חישוביו, ב-1260. אולם באופן עקרוני, די בזיהוי האוונגליון האחרון והמבשר על מנת להכריז שהעידן השלישי הגיע. בעת מותו של יואכים לא הייתה תורתו נפוצה או מקובלת. אולם, באמצע המאה ה-13 חלו מספר אירועים שתרמו לתפיסה לפיה העולם עומד על סף קיצו. סוף האלף החמישי של מניין השנים בלוח העברי חל ב-1240; ב-1250 מת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהתעמת עם הכנסייה עד כדי כך שהאפיפיור גריגוריוס השני ראה בו את האנטי-כריסט; והפלישה המונגולית לאירופה הגיעה לשיאה. באופן טבעי הניחו המפרשים שמבשר העידן, ישו שחזר שנית, הוא יואכים עצמו (למרות שהוא-עצמו לא טען זאת מעולם) וכתבי הקודש של העידן החדש הם כתביו. אם העידן השלישי מתחיל, אזי סימן שתם תפקידה של הכנסייה הממוסדת, של נצחיות התחלפות של האפיפיורים על כסאם, דבר שהוביל לגינוי מיידי של תורה זו והגדרתה ככפירה, הכפירה היואכימית(אנ').
ב-1250 התפרסם ספרו של אחד ממפרשי יואכים, הנזיר הפרנציסקני האיטלקי ג'ירארדו דה בורגו סן-דונינו, בשם "מבוא לאוונגליון הנצחי". הנזיר פירש פסוק בדברי יואכים לפיו האוונגליון הנצחי יוכרז על ידי מלאך, שומר החותם השישי בחזון יוחנן, הנושא את סמל האל החי. ומי מתאים לתיאור זה יותר מפרנציסקוס מאסיזי, מייסד מסדרו, שנשא על בשרו את סימני הסטיגמטה (פצעי הצליבה). כלומר המבשר כבר הגיע ופעל בעולם והעידן השלישי החל. למרות שהאפיפיור גינה את הספר, עשתה הבשורה כנפיים והביאה לתסיסה ספיריטואליסטית (רוחנית) בקרב קבוצה מחברי המסדר הפרנציסקני שנקראה "המינוריטים". ב-1263 הוכרזו דעותיו של ג'ירארדו דה בורגו סן-דונינו מינות, אך התנועה לא דעכה וב-1294 אף נבחר נזיר ספיריטואליסטי לאפיפיור (סלסטינוס החמישי), אך הוא אולץ להתפטר כעבור מספר חודשים[2].
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב"הקומדיה האלוהית" שם דנטה אליגיירי בפיו של בונוונטורה הקדוש, ראש המסדר הפרנציסקני, השוהה בגן העדן עם נשמות הצדיקים, את השורות:
ולצידי זוהרת
שלהבת יואכים, אבי מנזר קלבריה
נחן האיש ברוח הנביאים מקדם.— הקומדיה האלוהית: העדן, קנטו 12, שורות 140–143, תרגום אריה סתיו
"הרייך השלישי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג "המלכות (בגרמנית: רייך) השלישית" התגלגל לשיח הפוליטי במאה ה-19, ככינוי למצב האידיאלי לאחר הגשמת השאיפות הלאומיות והחברתיות. כבר ב-1919 כתב דיטריך אֶקָרט, אחד מראשוני הנאצים, כי "אין עם המוכשר להביא את המלכות השלישית יותר מהגרמנים." ב-1923, בספרו "הרייך השלישי", חילק ההוגה ארתור מלר ואן דר ברוק (גר') את ההיסטוריה הגרמנית לשלושה שלבים בהשראת הדגם של פיורה: הרייך הראשון, הוא הקיסרות הרומית הקדושה; הרייך השני, הקיסרות הגרמנית; ורייך שלישי עתידי שיקום לאחר סילוק הרפובליקה המנוונת, יאחד את כל דוברי-הגרמנית ויפתור את בעיות החברה על ידי מיזוג של לאומיות, שמרנות וסוציאליזם שייצור משטר כלכלי חדש וצודק. הספר התפרסם מאוד, והחתירה אל אותו "רייך שלישי" נעשתה למטרה מרכזית של הימין האנטי-דמוקרטי בגרמניה. אף שהמושג היה נפוץ מאוד בתעמולה הנאצית ובעיתונות עד ל-1939 – אז הורו היטלר וגבלס להפסיק להשתמש בו, אם כי הוא לא נעלם מהשיח – מעולם לא היה רשמי בשום אופן. כמוהו גם כינויים אחרים כמו "רייך אלף השנים" וכדומה[3].
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Liber Concordiae Novi ac Veteris Testamenti ("ההרמוניה של הברית הישנה והחדשה")
- Expositio in Apocalipsim ("חשיפה של חזון יוחנן")
- Psalterium Decem Cordarum ("עשרת מיתרי ספר תהילים")
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר לימודי יואכים מפיורה
- ערך באנציקלופדיה הקתולית
- יואכים מפיורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמוס פונקנשטיין, לוח זמנים לקץ העולם בתוך: תדמית ותודעה היסטורית, עם עובד 1991, עמ' 59
- ^ ז'אק לה גוף, ימי הבינים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 200-201
- ^ Cornelia Schmitz-Berning. Vokabular des Nationalsozialismus. Walter de Gruyter, 1998. עמ' 160.