ארנסט בוש (זמר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארנסט בוש
Ernst Busch
Fotothek df pk 0000249 051.jpg
לידה 22 בינואר 1900
קיל, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 ביוני 1980 (בגיל 80)
ברלין המזרחית, גרמניה המזרחית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות גרמניה המזרחית, הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1929 - 1971 (כ־42 שנים)
עיסוק במאי קולנוע, זמר, שחקן תיאטרון, שחקן קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Eva Busch עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לנין לשלום
  • הפרס הלאומי של מזרח גרמניה (1956, 1966, 1979)
  • עיטור הידידות בין העמים (1975)
  • פרס האמנות של פדרציית איחוד הסחר הגרמנית (1977)
  • מסדר קרל מרקס
  • מסדר ההצטיינות הפטריוטי בזהב עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פרידריך וילהלם ארנסט בוש (גרמנית: Friedrich Wilhelm Ernst Busch;‏ 22 בינואר 19008 ביוני 1980), שנודע גם כ"קארוזו של המתרסים" ו"אורפאוס האדום", היה זמר ושחקן גרמני, מגדולי היוצרים שהיו מזוהים עם השמאל בארצו ודמות תרבותית מרכזית בגרמניה המזרחית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוש נולד בעיר קיל והיה בנם של פרידריך בוש, בנאי, ואשתו אמה. מגיל חמש-עשרה הועסק כשוליית מכונאי בנמל העירוני. בגיל שש-עשרה הצטרף לארגון הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולאחר כשנה קודם למזכיר אזורי. ב-1918 הוא השתתף במרד המלחים בקיל. ב-1919 נטש את מפלגתו לטובת הסיעה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית, שהייתה קיצונית יותר, ונמנה עם הפלג ששיתף פעולה עם הקומוניסטים. עוד באוקטובר 1920 החל לקחת שיעורי משחק וזמרה. ב-17 באוגוסט 1921 פוטר מעבודתו כמכונאי, אך תוך זמן קצר מצא חדשה כשחקן בתיאטרון קיל; הוא נשכר מיד לאחר מבחן במה בו ביצע את הנאום של מרקוס אנטוניוס מ"יוליוס קיסר." ב-8 באוקטובר 1921 הופיע לראשונה על הבמה בתפקיד הזוטר של נער המזבח ב"אבירות כפרית".[1]

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 עבר לתיאטרון של פרנקפורט על האודר, וב-1926 לתיאטרון העממי הפומרני. בקיץ 1927 נסע לברלין, שם התקבל לבית המופעים של ארווין פיסקטור כחבר מקהלה. בשנתיים הבאות התקדם לתפקידים משמעותיים יותר. בשנים הבאות הופיע גם בפולקסבינה, בתיאטרון הפועלים ובקברטים שונים של השמאל. ב-31 באוגוסט 1928 השתתף בבכורה העולמית של "אופרה בגרוש" בתפקיד השוטר סמית. במהלך החזרות למחזה "הסוחר מברלין", שהבכורה שלו התקיימה בפולקסבינה ב-6 בספטמבר 1929, פגש בוש את הנס אייזלר והחל שיתוף פעולה פורה ביניהם שהזניק את קריירת הזמרה שלו. מכאן והלאה נעשה כוכב מפורסם: בין היתר, הופיע באופן קבוע במחזותיו של ברטולט ברכט. בפברואר 1932 נשא לאישה את השחקנית אווה צימרמן, ממנה התגרש ב-1938.

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הנאצים לשלטון נמלט בוש להולנד, ולאחר מכן נסע לבלגיה, שווייץ, צרפת ואוסטריה. לבסוף, הגיע לברית המועצות בנובמבר 1935. הוא היה פעיל בחוגי הגולים הגרמנים. באביב 1937 נסע לספרד, שם הופיע רבות בפני הבריגדות הבינלאומיות וברדיו מדריד. שיריו ממלחמת האזרחים בספרד הם בין המפורסמים שביצירותיו. באוגוסט 1938 נסע שוב לבלגיה, שם ערך מופעי התרמה לטובת הבריגדות והפליטים היהודים מגרמניה. ב-10 במאי 1940, ביום תחילת המערכה בחזית המערבית, נעצר בוש על ידי משטרת בלגיה יחד עם כל הגרמנים ששהו במדינה, למרות שאזרחותו הגרמנית נשללה באפריל 1937. הוא נשלח למחנה המעצר גירס. הוא נותר שם גם לאחר כינון משטר וישי. בינואר 1943 נמלט מהמחנה והגיע עד לגבול שווייץ, אך שם נתפס על ידי הז'נדרמריה הצרפתית. ב-15 בחודש הוא הוסגר לידי הגסטאפו והועבר לכלא מואביט בברלין, שם שהה בבידוד. באוקטובר הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע בגידה במדינה, עבירה שעונשה היה גזר דין מוות. בשלב זה התערב לטובתו גוסטף גרינדגנס, ובמרץ 1944 נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בלבד. אחרי המלחמה גמל בוש לגרינדגנס כשהפעיל את השפעתו אצל הסובייטים כדי שישחררו אותו ממעצר. תוך כדי כך, נפצע בוש קשה ב-22 בנובמבר 1943 בעת הפצצה בריטית ופניו שותקו חלקית. הוא העביר את מאסרו בבית הכלא גרדן-ברנדנבורג, שם הועסק בעבודות כפייה במפעל כפתורים. ב-27 באפריל 1945 שוחרר על ידי הצבא האדום.

במזרח גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה הצטרף למפלגה הקומוניסטית, וכך נעשה אוטומטית חבר מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה כשזו קמה מהאיחוד בין קודמתה לסוציאל-דמוקרטים. כמו כן, הוטל עליו מטעם הרשויות לייסד את הוצאת "שיר הזמן" (Lied der Zeit) שריכזה את הפצת תקליטי המוזיקה בשטח הכיבוש הסובייטי. ב-1949 הוענק לו הפרס הלאומי של גרמניה המזרחית, אותו קיבל שוב ב-1956 וב-1979. ב-1951, לאחר סכסוך בינו לבין מזכ"ל הנוער הגרמני החופשי אריך הונקר ולאחר חילוקי דעות באשר להלאמת "שיר הזמן", במסגרת העברת כל העסקים במדינה לבעלות ממשלתית, כמעט וגורש בוש מהמפלגה, אך ההוצאה הולאמה לבסוף. הוא הופיע בתפקידיו הידועים ביותר בתיאטרון בשנות ה-50, בברלינר אנסמבל ובדויטשס תיאטר: הטבח ב"אמא קוראז' וילדיה" ב-1951; יאגו ב"אותלו" ב-1953; אזדאק ב"מעגל הגיר הקווקזי" ומפיסטופלס ב"פאוסט", שניהם ב-1954, וגלילאו ב"חיי גלילאו" ב-1955. כמו כן, המשיך להקליט את שיריו, שהיו פופולריים מאוד. ב-1961 הכריז על פרישה מהופעות מסיבות בריאותיות, ועבר לעבוד בהוצאת התקליטים "אורורה." בשנות השישים היו שיריו של בוש להיטים בקרב דור מחאות הסטודנטים בגרמניה המערבית; אולריקה מיינהוף הייתה ממעריצותיו. במהלך המאבק שניהל הממסד נגד וולף בירמן, שנחשב בעיני רבים ליורשו של בוש, תמך הזמר ברשויות: בטור קצר שפרסם ב"גרמניה החדשה", שופר המפלגה, כתב כי "כל אדם רשאי לבקר את ארצו, אך כשהוא מוכר עצמו לאויב העם זהו דבר אחר לגמרי."[2]

הרשויות המשיכו להעתיר עליו פרסים: ב-1965 ניתן לו אות השירות למולדת, ב-1970 הוענקו לו עיטור קרל מרקס ומדליית לנין הסובייטית. ב-1972 זכה בפרס לנין לשלום, וב-1975 במסדר ידידות העמים. ב-1981, לאחר מותו, נקרא על שמו בית-הספר למשחק במזרח-ברלין, שעודנו נושא אותו.

משיריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ach Ihr Wege
  • Aufbauleid
  • Ballade von den Säckeschmeißern
  • Der Barrikaden
  • Dank Euch Ihr Sowjetsoldaten
  • Diplomaten
  • Der Graben
  • Der heimliche Aufmarsch
  • Es Kommt der Tag
  • Frieden der Welt
  • Kämpfen wie Lenin
  • Kampflied gegen den Faschismus
  • Korea
  • Lenin
  • Lied der Bergarbeiter
  • Lied der Interbrigaden
  • Lied der Partei - 1950
  • Lied des Werktätigen
  • Lied vom Vaterland
  • Linker Marsch
  • Links Rechts
  • Lob des Kommunismus
  • Marsch der Antifaschisten
  • Der Marsch Ins Dritte Reich
  • Matrosen von Kronstadt
  • Der rote Wedding
  • Sehnsucht nach der Heimat
  • Solidaritätslied
  • Stalin Freund Genosse - 1949
  • Trotz alledem
  • Vorwärts Bolschewik
  • Adelante Campesinos
  • Am Rio Jarama
  • Las Compañías de Acero
  • Los Cuatro Generales
  • Hans Beimler
  • Einheitsfrontlied
  • Mamita Mia
  • Die Moorsoldaten
  • Nuestra Bandera
  • Peter, Mein Kamerad
  • Spaniens Himmel

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Herbert Ihering, Hugo Fetting. Ernst Busch. Henschelverlag, Berlin 1965.
  • Ben Leenders, Bernd Meyer-Rähnitz. Der Phonographische Ernst Busch. Eine Discographie seiner Sprach- und Gesangsaufnahmen. Albis International Bibliophilenverlag, Dresden 2005, ISBN 80-86067-39-4.
  • Carola Schramm, Jürgen Elsner. Dichtung und Wahrheit. Die Legendenbildung um Ernst Busch. Trafo Verlag, Berlin 2006, ISBN 3-89626-640-3.
  • Karl Siebig. „Ich geh mit dem Jahrhundert mit“. Ernst Busch. Eine Dokumentation. Reinbek, Rowohlt 1980, ISBN 3-499-25149-3.
  • Karl Siebig, Ludwig Hoffmann. Ernst Busch. Eine Biographie in Texten, Bildern und Dokumenten. Henschelverlag, Berlin 1987, ISBN 3-362-00103-3 (Lizenzausgabe: das europäische buch, Westberlin 1987).
  • Jochen Voit. Er rührte an den Schlaf der Welt. Ernst Busch – Die Biographie. Aufbau Verlag, Berlin 2010, ISBN 978-3-351-02716-2.8

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנסט בוש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Walter Matthias Diggelmann, Klara Obermüller. DDR: Tagebuch einer Erkundungsfahrt. Benziger Verlag GmbH, 1977. עמ' 100.
  2. ^ "ארנסט בוש". גרמניה החדשה, 20 בנובמבר 1976. (נדרשת הרשמה) (בגרמנית)