מפיסטופלס

מפיסטופלס טס מעל ויטנברג, בהדפס אבן, מאת אז'ן דלקרואה

מפיסטופלס (בגרמנית: Mephistopheles; נהגה /ˌmɛfɪˈstɒfɪliːz/, בגרמנית: [mefɪˈstoːfəlɛs]), ידוע גם בשמות מפוסטופיליס או מפיסטו, הוא שד המופיע בפולקלור הגרמני, ונחשב לשטן הראשי באגדת פאוסט .

במקורו הופיע בדמות שד באגדת פאוסט, אך מאז הפך לדמות טיפוסית (stock character) החוזרת ביצירות אמנות ותרבות פופולרית. שמו נקשר לדמותו ההיסטורית של יוהאן גאורג פאוסט , אך מפיסטופלס מעולם לא הפך לחלק אינטגרלי ממסורת הקסם או הדמונולוגיה המסורתית.

אטימולוגיה ומשמעות השם

השם "מפיסטופלס" הוא צירוף יווני מורכב (כלומר, הלחם מילים שנשחק או הושחת במהלך ההשאלה לשפה אחרת). תחילית הצירוף היא חלקיק השלילה היווני μή (mē), והסיומת היא המילה היוונית ל"אהבה" או "אוהב" – φίλος (philos). אולם המרכיב האמצעי של הצירוף נתון במחלוקת. הוצעו שלוש משמעויות אפשריות, ולצידן שלוש אתימולוגיות שונות:

1. "שונא אור" – מהשורש φῶς (phōs, אור) – גרסה קדומה לשם היא מפוסטופלס
2. "שונא את פאוסט"
3. "מיפיטי" – מונח המתאר גזים רעילים העולים מביצות, מערות או מעיינות גופריתיים ("mephitic vapors")

מפיסטופלס מופיע גם כדמות של רוח טבע (Naturgeist) – אך אף על פי כן, חוקרים רבים ממשיכים לראות בו דמות רעה או הרסנית. ככל הנראה, השם הומצא במיוחד עבור האלכימאי ההיסטורי יוהאן גאורג פאוסט, על ידי מחבר אנונימי של ספר פאוסט הראשון ("Faustbuch"), שפורסם בשנת 1587. מפיסטופלס מעולם לא היה חלק ממסורות הקסם והדמונולוגיה הקלאסיות. במחזה דוקטור פאוסטוס (1604) מאת כריסטופר מרלו, מפיסטופלס מוצג כמלאך שנפל ולא כ"שד מלווה" ("familiar"). ואילו בדרמה פאוסט (בשני חלקים) מאת יוהאן וולפגנג פון גתה, מופיע מפיסטופלס כדמות קרה, אירונית ובעלת הומור מריר.

באגדה של פאוסט

מפיסטופלס מזוהה עם אגדה גרמנית עתיקה על מלומד שאפתן בשם פאוסט, המבוססת על דמותו ההיסטורית של יוהאן גאורג פאוסט. באגדה, פאוסט כורת עסקה עם השטן – בתמורה לנשמתו – כאשר מפיסטופלס משמש כסוכנו של השטן. שמו של מפיסטופלס מופיע כבר בחוברות הסיפורים (chapbooks) מן המאה השש-עשרה המאוחרת, שעסקו בחייו של פאוסט ונכתבו על ידי סופר גרמני אנונימי. בגרסה משנת 1725, אותה קרא גם גתה, מופיע מפוסטופילס כשד בדמות נזיר פרנציסקני אפור ("greyfriar") שפאוסט מזמן ביער סמוך לוויטנברג. מן החוברות הללו, חדר השם לספרות הפאוסטיאנית הרחבה. סופרים רבים עשו בו שימוש, מגתה ועד כריסטופר מארלו. במהדורת 1616 של "ההיסטוריה הטרגית של דוקטור פאוסטוס" מאת מארלו, שונה השם ל-"Mephistophilis".

בגרסאות מאוחרות יותר של סיפורי פאוסט, מופיע מפיסטופלס לעיתים קרובות כדמות ראשית נושאת שם הכותרת:

• "Mephistopheles, or Faust and Marguerite" (1855) מאת מאייר לוץ
• "Mefistofele" (1868) מאת אריגו בויטו
• "Mephisto" מאת קלאוס מאן
• ו-"Mephisto Waltzes" מאת פרנץ ליסט

בנוסף, קיימים קווי דמיון רבים בין דמותו של מפיסטופלס לבין דמותו של לורד הנרי ווטון בספר "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד.

מפיסטופלס על הבמה

פאוסט של גתה

במחזה "פאוסט" מאת גתה, דמותו של מפיסטופלס היא מורכבת במיוחד. השחקן יוזף קאינץ תיאר את התפקיד כאחד מהאתגרים הדרמטיים הגדולים ביותר בתיאטרון העולמי. הדמות משנה את טון הדיבור וההבעה שלה באופן תדיר לאורך המחזה, דבר שמעניק לה תחושת אי-עקביות או חוסר יציבות על הבמה.

כאשר מפיסטו פוגש את פאוסט לראשונה, הוא מתאר את רוחו שלו כ"אַיִן" ("Nothing"), הנמצאת בניגוד מתמיד לרוח העולם, שהיא "יֵשׁ" ("Something") – (חלק א', סצנה III, שורות 1362–1366). הסתירה הזו בין האין ליש משקפת את הקונפליקט המתמיד שבו שרוי השטן: הוא זר לעולם שאליו נקלע, ותפקידו נע בין פרשנויות רבות ולעיתים סותרות.

שחקן המגלם את מפיסטופלס ביצירה זו נדרש "לגלם את ה'אין' עצמו" – ולהתנתק מן ה"יש" האנושי, החומרי, הארצי. על מנת להגיע לאפיון מדויק של הדמות, שחקנים מתבקשים להשתמש בגוון דיבור גס, בהבעות דרמטיות, ובשפת גוף חדה ומנוכרת – באופן הסותר את יסודות התיאטרון הקלאסי המסורתי.

פרשנויות

השטן, הארורה והגיהנום

על אף שמפיסטופלס מופיע בפני פאוסטוס כדמון – משרת של לוציפר – טוענים מבקרים כי אין הוא מחפש נשמות לתעייה או לפיתוי, אלא מופיע כדי לשרת ולבסוף לאסוף את נשמותיהם של אלו שכבר מקוללים.

החוקר פרנהאם מסביר:

"מפיסטופילס אינו מופיע בפני פאוסטוס כשטן מהלך על פני הארץ, המחפש אנשים לפתות ולהשחית. הוא מופיע משום שהוא חש, בזימון הקסום של פאוסטוס, שפאוסטוס כבר מושחת, וכי הוא כבר 'במצב של סכנת קללה'."

מפיסטופלס עצמו כלוא בגיהנום אישי משלו עקב שירותו לשטן. הוא מזהיר את פאוסטוס מפני הבחירה שהוא עומד לעשות – למכור את נשמתו לשטן:

"מפיסטופיליס, שליחו של לוציפר, מופיע ולכאורה מייעץ לפאוסט לא לזנוח את הבטחת גן העדן כדי לרדוף אחרי תאוותיו."

פרנהאם מוסיף:

"...[פאוסטוס] נכנס אל תוך גיהנום אישי, תמידי, בדיוק כמו זה של מפיסטופלס."

במחזה "השטן לתשלום" ("The Devil to Pay") מאת דורותי ל. סיירס, שפורסם ב-1939, מוצג מפיסטופלס אף הוא כ"שד מלווה" ("familiar") של השטן. אולם בניגוד לגרסאות קלאסיות יותר, סיירס בוראת את מפיסטופלס כדמות שובבה, מאיימת ולעיתים רמזית, המבצעת את רצון השטן.

בגרסה זו, נראה כי פעולותיו של מפיסטופלס נעשות מרצון חופשי. הוא אינו בהכרח מזהיר את פאוסטוס, אלא משדל אותו להאמין שהוא משרתו האישי. לאחר שפאוסטוס נכבש, קורא מפיסטופלס אל פי הגיהנום:

"לוציפר, לוציפר! הציפור נלכדה..."

מיניות

אחת מהפרשנויות המודרניות לדמותו של מפיסטופלס מציגה אותו כמציצן מיני ("sexual voyeur"). פרשנות זו משקפת את הבלבול המיני של פאוסט ואת פיתויו הגובר.

דוגמה לכך ניתן למצוא במפגש של פאוסט עם הלנה מטרויה: ככל שפאוסט שוקע בתאווה ובפיתוי, נחלשת אחיזתו של מפיסטופלס, והאחרון מאפשר לו לסטות עוד יותר מדרך האל ומן הגאולה.

מחוץ לאגדה של פאוסט

ויליאם שייקספיר מזכיר את השם "מפיסטופילוס" במחזהו "נשות וינדזור העליזות" ("The Merry Wives of Windsor"), מערכה I, סצנה I, שורה 128.

כבר במאה ה-17, הפך השם לישות עצמאית שאינה תלויה עוד באגדת פאוסט, והחל להופיע בהקשרים ספרותיים ותרבותיים נפרדים.

גם בתרבות הפופולרית מפיסטו מופיע בהקשרים שונים, וביניהם: כדמות בחוברות הקומיקס של "מארוול"; כאחד משליטי השדים במשחק התפקידים "מבוכים ודרקונים"; וכאחד מהאנטגוניסטים הראשיים בסדרת משחקי הווידאו "דיאבלו".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מפיסטופלס בוויקישיתוף