שטן

"השטן בפני אלוהים", מאת קוראדו ג'אקווינטו, שנת 1750 בערך. מתוך מוזיאון הוותיקן.

המלאך מיכאל במאבק עם השטן, מאת יוהנס רוטנהאמר, 1610.

השטן מענה את איוב ובני משפחתו. איורים של ספר איוב מאת ויליאם בלייק, 1826

השטן מפתה את ישו, מאת הארי שפר, 1854.

שטן בעל שלושה ראשים, מתוך "כיתאב אל-בולחן", סוף המאה ה-14.

ציור זכוכית מהמאה ה-16 בכנסיית נוטרדאם בנורמאנדי

השטן מתוך דפיו של 'קודקס גיגס', ספר מפורסם מהמאה ה-13, בו כתובים רוב הכתבים החשובים באותה התקופה. סביב הציור המבעית והספר פותחה אגדה, על פיה הספר נכתב לאחר שנזיר נידון למוות וביקש מחילה, בתנאי שיכתוב ספר שיכיל את כל הידע האנושי תוך יום אחד, משימה שביצע בעזרת השטן. על פי האגדה, הציור מתאר את מראהו האמיתי של השטן.

שָׂטָן הוא דמות מיתולוגית של רשע ומקטרג, המופיע בדתות שונות ומוזכר בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. השטן מתואר בדרך כלל בדמות מלאך, שד, או אל, המוביל קו מנוגד לתפישות מוסריות, או המתנגד לאל הטוב והמוסרי.

השטן בדתות השונות

הבלשן והעיתונאי רוביק רוזנטל טוען שמחקר שפות שמיות שונות מראה, שהמילה "שטן" החלה את דרכה כשם פרטי תמים.

ביהדות

המילה "שטן" מופיעה בתנ"ך לראשונה במשמעות של "מכשול" ("ויתיצב מלאך ה' בדרך, לשטן לו"), ובהמשך כ"אויב" ("ויקם ה' שטן לשלמה, את הדד האדומי"), בספר איוב, ספר זכריה, ובספר דברי הימים המאוחרים יותר, מופיע השטן באופן מובהק כדמות עצמאית ובשמו המפורש, אם כי גם בספר תהילים הוא מופיע, אך באופן שניתן לפרשנות אחרת. בשונה מהתיאור בדברי הימים בו השטן מסית את דוד לערוך מפקד, בספר שמואל ב' מיוחסת ההסתה לאלוהים בעצמו, וגם מופיע "מלאך המשחית בעם" והורג בהם במצוות ה'.

משמעות המילה "שטן" היא "השוטה מן הדרך", שכן אחד מתפקידיו (ראו להלן) הוא להסיט את האדם מדרך הישר.

השטן מוזכר בספר תהילים פרק ק"ט "תחת-אהבתי ישטנוני ואני תפלה: וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי: הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו:" באותו פרק שורש המילה שטן (ש.ט.נ) מופיע עוד פעם. כפי שנראה מפסוקים אלו, דוד המלך השתמש במונח "שטן" כאויב אנושי, בדומה להופעתו בימי שלמה בנו כלפי אויביו הדד האדומי ורזון בן אלידע. עם זאת, יש מפרשים שבמילים "ושטן יעמד על ימינו", מתייחס דוד למשמעות ה"מלאכית" של השטן, כמקטרג. לכן הוא מקלל את אויביו, בכך שהשטן יעמוד על ימינם, דהיינו, יהיה לצדם (ויקטרג עליהם) במשפט האלוהי.

השטן מוזכר בספר איוב ולאחר מכן בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נתפס לרוב כמלאך מקטרג, שעושה שליחויות ו"עבודות שחורות" למען האל, הוא מוזכר בין "בני האלוהים" המתייצבים לפני ה':"וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל ה'; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם." (ספר איוב, פרק א', פסוק ו').

בספרות המדרשים השטן מופיע כמלאך שיש לו מספר תפקידים:

• להמית בני אדם בשליחות האל, כך למשל מתואר שהאל שולח את השטן להביא את נשמתו של משה. (מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י).
• לקטרג בבית דין של מעלה. (מדרש רבה שמות פרשה יח פסקה ה) במיוחד כאשר האדם חוטא כמו למשל בחטא העגל. (מדרש רבה שמות פרשה מג פסקה א') או בשעת סכנה. (מדרש זוטא קהלת פרשה ג').
• להלשין בפני אלוהים על מעשה בני האדם. כך הוא מתואר כמי שהלשין על ישראל שנהנו מסעודת אחשוורוש. (מדרש רבה אסתר פרשה ז פסקה יג )
• כדמות שמפתה בני אדם לחטוא ולעבור על ציויו של האל, כמו בסיפור נח, שם הוא מפתה אותו לטעת כרם ולהשתכר. (מדרש תנחומא בראשית פרק יג) וכמו בסיפור אברהם, בו הוא מנסה להניא אותו מעקדת יצחק. (מדרש תנחומא וירא פרק כ"ב) דבר שעבר למסורת המוסלמית ברגימת העמודים שמסמלים את השטן בעליה לרגל למכה.
• כדמות שמפתה את האדם לחטוא ואחר כך מקטרגת עליו אצל אלהים ואחר כך ממיתה אותו בעבור חטאיו: "אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" (מסכת בבא בתרא טז/א).
• תפקידים אחרים. במדרש תנחומא (תולדות פרק י"א) השטן נשלח למנוע מעשיו לחזור מוקדם כדי שיעקב יקבל את הברכות.
• כדמות שמתעמרת ומזיקה לבני אדם. כך הוא מתואר לאחר העקידה שכמי שמתחפש ליצחק ומבהיל את שרה בסיפור העקידה וגורם למותה. (מדרש תנחומא וירא פרק כג)

חז"ל תיקנו מספר תפילות כנגד השטן, באחת, כסיום לאחר התפילה הוא מופיע כ"שטן המשחית" ובשנייה בברכת האורח מופיעה הבקשה: "ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו". בקריאת שמע שעל המיטה שאומרים לפני השינה, חז"ל תקנו לומר את הפסוק מספר זכריה (ג' פסוק ב'), כהגנה מפני היזקו בלילה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". הפסוק הבא בתפילה איננו מזכיר את השטן, אך רומז אליו: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ  מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוקים ז'-ח') - הפחד בלילות הוא מהשטן.

הקבלה בימי הביניים חידדה את דמות ה'שטן' כדמות עצמאית כביכול, וישות רעה, החותרת כנגד האל. בכך באה לידי ביטוי השפעת הגנוסיס על הקבלה. הדימויים בהם השתמשו חכמי הקבלה שילבו את התיאורים הגנוסטיים של 'סמאל' עם תיאורים נוצריים מובהקים בחלק מהתיאורים של הגיהנום.

בגנוסטיקה

באמונה הגנוסטית, השטן - הדמיורגוס - הוא למעשה אלוהי היהדות, שברא את העולם הזה. הוא האל שנוצר בבריאת עולם הספירות (קרוי גם 'ילדבאות' או 'יהוה-צבאות'^{[דרוש מקור]}), ומשום שהוא חושב שהוא האחד והיחיד ואין עוד מלבדו הוא קרוי גם סמאל - האל הסומא שאינו רואה את סופיה (חוכמה) ואת האינסוף שבראו אותו (כתבי הדת הגנוסטית מצויים בספריית נאג' חמאדי), ומאוחר יותר גם נקרא שטנאל. הסיומת "אל" מעידה על כוחו העליון של השטן.

בנצרות

בנצרות נקרא השטן "לוציפר". בניגוד ליהדות בה הוא מופיע בדרך כלל כמלאך שסר למרותו של אלוהים, בברית החדשה מופיע השטן כרשע ושד המורד באל ובאנושות, המנהל נגדו מלחמה על נפשות בני האדם ועל שליטה בעולם, וכתוצאה מכך היווה את מקור הרוע בעולם. בוותיקן היה נהוג תפקיד בשם "פרקליט השטן", ותפקידו היה לטעון נגד קאנוניזציה, על ידי הצגת חסרונותיו ושגיאותיו של המועמד לקדושה.

באסלאם

שמו של השטן באסלאם הוא איבליס (בערבית: إبليس, אִבְּלִיס). איבליס מוזכר בקוראן בשמו 11 פעמים, ועוד כמה עשרות פעמים בכינוי "השטן" (בערבית: الشيطان (אל-שׁיטאן)) ובכינוי "הלוחש" (בערבית: الوسواس (אלוסואס) – ניתן לתרגם גם כמסית או כמדיח). המילה הערבית לציון שטן מתייחסת במובנה הרחב לכל הרוחות הרעות שמשתפות פעולה עם איבליס, ראש השטנים, אך פעמים רבות מתארת את איבליס עצמו.

אטימולוגיה

לדעת מרבית החוקרים הלא-מוסלמים, מקור המילה במילה היוונית διαβολος, יריבו של האדם בכתבים הנוצריים. במקורות הערביים מוסברת המילה כנגזרת מהפועל إبلس – "אמר נואש" (מרחמי האל), ולכן "איבליס" הוא זה שאין לו דבר לצפות מרחמי האל. הסבר אחר הוא ש"איבליס" הוא זה הגורם לייאוש. אפשר לפרש גם משורש "בלש" במשמעות של חיפוש בארמית, ו"איבליס" הוא מי שמחפש את בן האדם במעשיו הלא-טובים או בעת צרה.

בקוראן

הקוראן מתאר את איבליס כאחד מבני השדים (בערבית: الجنّ (אל-ג'ן), ראה סורה 18, אלכהף / 50), אשר נברא מאש (סורה 38, צ. / 76). במקומות אחרים הוא מתואר כאחד מן המלאכים.

בכמה פסוקים (למשל: סורה 7, אלאעראף / 12-18; סורה 15, אלחג'ר, פסוקים 32–44) מתואר דו-שיח בין אלוהים לאיבליס. כאשר ציווה אלוהים על המלאכים להשתחוות לאדם, סירב איבליס בטענה שאינו יכול להשתחוות לאדם בשר ודם שאלוהים יצר "מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה" (על פי תרגומו של אורי רובין). אז קילל אותו אלוהים עד יום הדין, ואיבליס ביקש ארכה עד ליום תחיית המתים. אלוהים הסכים, והתיר לאיבליס להסיט מדרך הישר את אלה שלא מאמינים, כך שיגיעו לגיהנום; ואילו את אלה שמאמינים באלוהים לא יוכל איבליס להסיט מדרך הישר.

בסיפור עץ הדעת כפי שהוא מופיע בקוראן, איבליס הסית את אדם וחווה להמרות את פי האלוהים (סורה 2, אלבקרה / 35-36) ולאכול מהפרי האסור (סורה 20, ט.ה. / 120-121). כאשר איבליס מופיע בתפקיד של מפתה ומדיח הוא לא נזכר בשמו אלא מכונה "השטן".

סופו של השטן, עובדיו וצאצאיו הוא להגיע לגיהנום (סורה 38, צ. / 85), וביום הדין הוא ינטוש את אלה שהלכו אחריו (סורה 14, אבראהים / 22).

בריאתו של השטן

במסורת המוסלמית יש מחלוקת אם איבליס שייך לגזע המלאכים אם לאו. היו שאמרו שהוא שייך למין של מלאכים שנקראו שדים ונבראו מאש, בעוד ששאר המלאכים נבראו מאור. נאמר שהוא היה אחד משומרי גן העדן. נאמר כי לפני שאיבליס המרה את פי האלוהים, הוא היה מלאך בשם עזאזיל ששכן בארץ והיה בעל ידע רב, מה שגרם לו להפוך שחצן. כאשר איבליס סירב להשתחוות לאדם, אלוהים קילל אותו וראה בו אחד מהכופרים.

סמלי השטן

מקובלים: צורת הפנטגראם ההפוך (מעין כוכב הפוך ומחומש חסום במעגל), צלב הפוך והמספר 666. מקורו של הסמל הראשון, הפנטגראם (בגלגוליו השונים), אינו קשור לעבודת השטן. הסמל מופיע בדתות הפאגאניות העתיקות והמודרניות כסמלה של האלה (כגון ונוס), וברפואה הסינית בתור סמל לחמשת האלמנטים: אש, אדמה, מתכת, מים ועץ.

גרסה מפותחת של הפנטגראם, שבה משתמשות כתות שונות המאמינות בשטן, היא פנטגראם עליו מצויר עז הבית, כאשר חמש פאות הכוכב הן שתי קרניו, שתי אזניו וזקנו, צורה זאת נקראת ה"בפומט".

צלב הפוך משמש כסמל השטן בעיקר בהקשר של אנטי-נצרות. כיוון שהצלב הוא סמל הנצרות והוא מסמל את אלוהים, צלב הפוך מסמל את ההתנגדות לנצרות ואת השטן.

מקורו של המספר 666 כסמל השטן הוא חזון יוחנן בברית החדשה, אשר מציג מספר זה כ"מספרה של החיה" או "מספרה של הבהמה". לפי הפרשנות המקובלת, "החיה" או "הבהמה" היא השטן. מספר זה שימש נושא מרכזי במספר רב של ספרים, סרטים, שירים ומסורות סיפוריות. אלן איטקן, פרופסור קנדי לתולדות הנצרות הקדומה, העלה באחרונה טענה כי מספרה של הבהמה צריך להיות דווקא 616, אך הסימוכין לטענה נדחו על ידי חוקרים אחרים.

צורת הפנטגראם, הצלב ההפוך והמספר 666 מזוהים כיום עם כת השטן, אך נעשה בהם שימוש נרחב גם בתרבות המטאל.

בימי הביניים הועלה על המוקד "שוליית השטן" ועוזרו הבכיר על הארץ ארנסטו דל טורקייה.

שמותיו הנוספים של השטן ודמויות דומות אליו

• יצר הרע ומלאך המוות
• אשמדאי
• בליעל
• לוציפר
• צ'רנאבוג
• נסיך האופל
• הלורד של הגיהנום
• סמאל
• האל המקרין (בפומט)
• פוקה
• טיפון
• דיאבלו (diabolus לטינית, מיוונית diabolos = להשליך לצד השני, מכאן באנגלית Devil)
• מפיסטו
• בעל זבוב, בהשפעת האל הכנעני בעל זבוב
• ריו
• אהרימן
• וולנד

ראו גם

• גיהנום
• כנסיית השטן
• כת השטן
• פולחן השטן ברוק הכבד
• אדמת הפסיעה של השטן
• עקבות השטן
• ספר איוב
• סונאטת סלסולי השטן

לקריאה נוספת

• אוריאל זוהר התיאטרון השטני והאלוהי מאמר, מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ס"ח (4), עמודים 34–37, 1994

קישורים חיצוניים

• יאיר ברקאי, דמות השטן במקרא ובספרות חז"ל, מים מדליָו 26-25, תשע"ד–תשע"ה, עמודים 27–51
• נועה מנהיים, אם השטן קיים, הוא שוכן בכולנו, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2018
• שמות השטן, באתר e-mago
• פולחן השטן בישראל, באתר e-mago